אמרי הצבי/בבא קמא/נד/א

אמרי הצבי בבא קמא נד א

דף נ"ד ע"א

לח

[לח] או מיבעיא ליה לחלק. ובתוס' ד"ה או האי סוגיא כרבי יאשיה ותימא א"כ סוגיא זו דלא כהלכתא דבפ' השואל (צ"ד) מוקי אביי כר' יאשיה ורבא כר' יונתן וקיי"ל כרבא לגבי דאביי כו'. והנה מבואר משיטת התוס' דהלכתא כרבא לגבי דאביי אפי' היכא דלא פליגי בסברא דנפשייהו רק פליגי כמאן הילכתא ג"כ הלכה כרבא ועי' בב"מ (צ"ד ע"ב) בדברי הנ"י בשם הרנב"ר והרשב"א שכתבו דפסקינן כר' יונתן דרבא קאי כוותיה וחידוש בעיני על התנא הגאון בעל יד מלאכי בכללי הה"א (סי' קנ"ז קנ"ט) שהביא בקיאות עצום דאיכא דיעות בזה והוא ז"ל הוכיח מכמ"ד דגם בכה"ג הלכה כרבא לגבי דאביי ולא הביא הראשונים הללו ז"ל דכתבו בהדיא כן דגם בכאן פסקינן הלכה כרבא לגבי דאביי אף דלא פליגי בסברא דנפשייהו רק אי הלכתא כר' יאשי' או כר"י:

ועיין בשמ"ק כאן בד"ה או הקשה קושית התוס' הנ"ל וכ' לתרץ בשם הר' ישעיה וי"ל דבמנחות פרק שתי מדות (דף צ"א ע"א) בהא דדריש מן הבקר הצאן ומן לחלק לענין נסכים ומסיק תלמודא דאפי' לר' יונתן איצטריך מן לחלק לכל אחד נסכים דאע"ג דמשמע כ"א בפ"ע סד"א היכא דעביד בקר וצאן יחד לא יבא לשניהם נסכים אלא כשיעור אחד להכי כתב מן לומר שיביא שני נסכים וכן י"ל כאן דאיצטריך קרא לחלק אף לר' יונתן אע"ג דמשמע כ"א בפ"ע היכא דנפלו שניהם אימא לא ליחייב אלא אחד מינייהו וכן במתנות כהונה הו"א היכא דשחט שנים לא ליחייב ליתן מתנות אלא חד מנייהו עכ"ל ולכאורה לא הבנתי דנהי דהסברא הוא דדוקא אם יפלו שניהם שור עם חמור הוא דלחייב אבל לא בנפל אחד מהם הוא משום דכן היה גזה"כ אבל כשאנו אומרים דהדין הוא דכשנפל אחד מהם ג"כ חייב א"כ איך שייך לומר דכשנפלו שניהם כאחד שור וגם חמור לא יחייב אלא על א' מהם ואם יהיו שניהם של שני בני אדם על מה ישלם ועל מה לא ישלם ואפי' אם שניהם של אדם אחד ג"כ אין שייך כלל לומר כן שלא ישלם אלא על אחד מהם דבשלמא גבי נסכים שפיר יש סברא לומר כן דנסכים דחדא יעלו לו לשניהם משא"כ היכא דהזיק לחבירו שני דברים כאחד ואם היה מזיק כ"א בלחודי' היה מחויב לשלם על כ"א מהם ועכשיו שהזיק שניהם כא' למה לא ישלם רק על א' מהם ולכאורה י"ל בזה. ובעיקר הענין יעויין מ"ש בעזה"י שם בב"מ על (דף צ"ד) הבאתי סוגית הש"ס דמנחות הנ"ל ופלפלתי הרבה ע"ד הט"ז ביו"ד (סי' רכ"ח ס"מ) בדברי הרשב"א ז"ל יעוש"ה:

לט

[לט] (א) אימא ונפל כלל שור וחמור פרט כו' אלא אמר קרא כסף ישיב לבעליו כל דאית ליה בעלים. ועיין בתוס' ד"ה הו"א קרב לגבי מזבח. ועי' ברש"י חומש פ' משפטים (כ"א פסוק ל"ג) על פסוק ונפל שמה שור או חמור וז"ל שור או חמור ה"ה לכל בהמה וחיה שבכל מקום שנאמר שור וחמור אנו למדין אותו שור שור משבת שנאמר למען ינוח שורך וחמורך מה להלן כל בהמה וחיה כשור שהרי נאמר במקום אחר וכל בהמתך אף כאן כל בהמה וחיה כשור ולא נאמר שור וחמור אלא שור ולא אדם חמור ולא כלים עכ"ל ובאמת דברי רש"י ז"ל אינם מובנים כלל דהא הש"ס יליף לה מקרא דכסף ישיב לבעליו כל דאית ליה בעלים וכבר תמה בזה הרא"ם ז"ל והמהרש"א הביאו ג"כ כאן על תוס' ד"ה הו"א קרב והמהרש"א כתב לתרץ דברי רש"י ז"ל והוא דרש"י ז"ל פי' כן למ"ד שביתת כלים בשבת דאורייתא יעוש"ה בדבריו הנחמדים אבל קשה מאד לומר דרש"י ז"ל נקיט לפירושו בחומש אליבא דב"ש דסובר שביתת כלים דאורייתא:

ולענ"ד ליישב קצת דברי רש"י ז"ל ע"ד פלפול קצת ובהקדם יבואר קצת דברי התוס' כאן ג"כ והוא מ"ש בד"ה הו"א קרב תימא למה לא ילפינן הכא שור שור משבת ובמסקנא נמי דמרבינן עופות מדכתיב ישיב לבעליו כל דאית ליה בעלים למה לי נילוף משור שור או חמור חמור משבת כמו חסימה ופריקה לקמן וממילא אימעוט אדם כו' ומיהו להפרשת הר סיני ניחא דלא שייך למילף משבת דעדיין לא נאמרו עשרת הדברות כו' עיי"ש. ולכאורה י"ל במ"ש דהפרשת הר סיני לא נוכל למילף משבת הואיל דעדיין לא נאמרו עשרת הדברות הלא במרה נצטוו על השבת כדאר"י א"ר כאשר צוך במרה ועי' במסכת שבת (פ"ז ע"ב) ובסנהדרין (נ"ו ע"ב) וא"כ זה היה עוד קודם מתן תורה וא"כ הא היה נוכל למילף הפרשת הר סיני משבת ולמה ליה להש"ס למילף לקמן (בדף נ"ד ע"ב) מקרא דאם בהמה אם איש דחיה בכלל בהמה ואם בתרא למילף מיניה עופות הא נוכל למילף משבת וכמו שרצו התוס' להקשות כאן ולכאורה י"ל בזה:

ולכאורה היה נוכל לומר דנהי דבמרה נצטוו על השבת לא דכל דיני שבת נאמר להם אז רק מקצת דהיינו עיקר שמירת שבת מלאכות חמודות שחייבין עליהם מיתות ב"ד אבל שביתת בהמתו לא נאמר להו אז משום דהוי רק חייבי לאוין. ובאמת מצינו פלוגתא בזה דפליגי אמוראי במסכת שבת (דף פ"ז) דקאמר שם ת"ש ששי ששי בחודש ששי בשבת קשיא לרבנן הא נמי ר' יוסי היא ששי למאי רבא אמר לחנייתן רב אחא בר יעקב אמר למסען וקמיפלגי בשבת דמרה דכתיב כאשר צוך ה"א ואר"י א"ר כאשר צוך במרה מ"ס שבת איפקוד אתחומין לא איפקוד ומר סבר אתחומין נמי איפקוד ועיין ברש"י שם והמבואר שם דרבא דסובר ששי לחנייתן וא"כ היה התניה באחד לחודש שהוא אחד בשבת דהא ששי בשבת היה ששי בחודש וא"כ ע"כ היה הנסיעה בשבת והלא עוד מקודם נצטוו על שבת עוד במרה וצריכינן לומר דרבא ס"ל דלא איפקדו במרה אתחומין ורק על עיקר שבת שהוא כרת ומיתות ב"ד אבל על חייבי לאוין לא איפקדו וא"כ לא איפקדו על תחומין ורב אחא ב"י סובר דהיה ששי לנסיעתן וא"כ ביום א' לחודש שהוא יום א' בשבת היה הנסיעה אז אבל בשבת לא היו רשאין לנסוע דכשהופקדו במרה על שבת איפקדו על כל דיני שבת על הכללות ועל הפרטות וא"כ גם על חייבי לאוין איפקדו וא"כ איפקדו נמי אתחומין וא"כ לפי"ז אם איפקדו במרה על שביתת בהמתו ג"כ תליא בהאי פלוגתא דרבא וראב"י דלרבא דאמר לחנייתן סובר דלא איפקדו במרה כל דיני שבת רק על עיקר שבת ולא איפקדו, על שביתת בהמתו ג"כ כמו דלא איפקדו על תחומין ולראב"י איפקדו במרה על כל דיני שבת בכללות ובפרטות ואיפקדו אתחומין ואיפקדו נמי אשביתת בהמתו:

שוב ראיתי בחידושי הר"ן על מסכת שבת שם הנדפס מחדש וז"ל בד"ה אתחומין לא איפקוד פי' ואע"ג דאל יצא איש ממקומו דמיניה דרשינן תחומין כתיב במרה האי תנא מפיק תחומין ממגרשי הערים כדדריש ר"ע במסכת סוטה ודרש אל יצא אל יוציא וא"ת א"כ מאי קאמר אשבת איפקוד שהרי הוצרכו להוציא כליהם ולהוליכם עמהם והאי תנא הא דריש אל יוציא דמיניה אסרינן אפי' העברת ד' אמות ברה"ר וי"ל נתנום ע"ג בהמתם והיו מחמרין אחריהם שלא היו מצוין על שביתת בהמתם ולא אלאו דמחמר וכי אמרינן אשבת איפקוד דוקא באיסור שבת שיש בו כרת אבל באיסור לאוין גרידא כגון לאו דמחמר לא איפקדו עכ"ל הר"ן ז"ל ותה"ל שכוונתי לדעת קדשו:

ומעתה לפי האמור נוכל לומר בכוונת התוס' שכתבו דעל הפרשת הר סיני לא תקשה דנילוף שור שור משבת משום דהפרשת הר סיני היה קודם אמירת עשרת הדברות והכוונה דנהי דשבת נצטוו במרה היינו דוקא דינים שיש בהם חיוב מיתה אבל לא לאוי וא"כ איסור תחומין ואיסור שביתת בהמתו בסיני הוא דנאמר ושפיר כתבו התוס' דמפרשת הר סיני ל"ק דעדיין לא נאמרו אז עשרת הדברות וא"כ אכתי לא היו מצוים אז בשביתת בהמתו ולא נאמר אז עדיין קרא דשורך וחמורך וכל בהמתך האמורים בשמירת שבת וא"כ לא נוכל למילף הפרשת הר סיני משבת ודוק:

אולם לפי האמור י"ל ג"כ על קושית התוס' שהוקשו דלמה לי למילף מקרא דכסף ישיב לבעליו כל דאית ליה בעלים נילוף שור שור משבת הלא לפי האמור דשבת שנצטוו במרה לא איפקדו אתחומין וא"כ כשהופקדו במרה אדינין לא היו יכולין למילף שור שור משבת והיו צריכין לקרא דכסף ישיב לבעליו ופרשת נזיקין ג"כ נאמרה כולה במרה ומש"ה הוא דיליף הש"ס מהאי קרא היינו לפרושי הדין שהיה אז קודם שנאמרה הלכות שבת בהר סיני ואז היה ילפינן מקרא דכסף ישיב לבעליו ומאי הוקשו התוס' דנילוף נזיקין שור שור משבת ולכאורה י"ל בזה:

אולם יש ליישב זה בהקדם מה דאיתא במסכת סנהדרין (דף נ"ו ע"א) ת"ר שבע מצות נצטוו ב"נ דינין וברכת השם כו' ופריך הש"ס דינין בני נח איפקוד והתניא עשר מצות נצטוו ישראל במרה שבע שקבלו עליהן ב"נ והוסיפו עליהן דינין ושבת וכבוד אב ואם דכתיב כאשר צוך ה"א ואר"י כאשר צוך במרה אר"נ ארב"א לא נצרכה אלא לעדה ועדים והתראה א"ה מאי והוסיפו עליהן דינין אלא אמר רבא לא נצרכה אלא לדיני קנסות כו' עד אלא אמר רבא האי תנא תנא דבי מנשה הוא דמפיק ד"ך ועיי"ל (ס"ך) דתנא דבי מנשה שבע מצות נצטוו בני נח עכו"ם וג"ע וש"ד כו' וי"א אף על הדינין כו' כל הסוגיא והנה מבואר שם דפליגי תנאי בזה אי ב"נ נצטוו על הדינים דתנא דבי מנשה סובר דבני נח לא נצטוו על הדינים ורק במרה נצטוו על הדינין ותנא דברייתא קמייתא סובר דבני נח נצטוו על הדינין וא"כ לא ס"ל דבמרה נצטוו על הדינין ואף דהא פשיטא דב"נ שנצטוו על הדינין לא היו דיניהם שוים לגמרי לדיני ישראל דהא ב"נ סגי בדיין אחד ובע"א ובלא התראה אפ"ה לא מצינן לומר דבמרה הוסיפו עליהם הני דינין דבעינן ב"ד ובשני עדים והתראה דא"כ לא שייך לומר הוסיפו עליהן דינין וכן לא נוכל לומר דהוסיפו דיני קנסות דא"כ הי"ל לתנא דברייתא לומר והוסיפו בדינין וכדקאמר הש"ס שם וע"כ דהאי תנא דברייתא דקתני דבמרה הוסיפו עליהן דינין ושבת וכיבוד ע"כ דס"ל דבני נח לא איפקדו על הדינין כלל וכתנא דבי מנשה דאפיק ד"ך ועיי"ל ס"ך יעוש"ה בסוגיא הנ"ל:

והנה לפום סברת תנא דברייתא קמייתא דב"נ נצטוו על הדינין הוה הפי' על כל הדינין שנוהגין בישראל בדיני ממונות נצטוו ב"נ ג"כ אז וגם בעניני נזיקין נצטוו אז וכ"כ הרמב"ן ז"ל בהדיא בפ' וישלח (ל"ד פסוק י"ג) וז"ל ועל דעתי הדינין שמנו לב"נ בשבע המצות שלהם אינם להושיב דיינין בכל פלך ופלך בלבד אבל צוה אותם בדיני גניבה ואבידה ואונאה ועושק ושכר שכיר ודיני השומרים ואונס ומפתה ואבות נזיקין וחובל בחבירו ודיני מלוה ולוה ודיני מקח וממכר וכיוצא בהם בענין הדינין שנצטוו ישראל כו' ודלא כמ"ש הרמב"ם בסופ"ט מהל' מלכים ע"ש ובאמת דברי הרמב"ם ז"ל הם תמוהים מסוגית הש"ס דסנהדרין (נ"ו) הנ"ל וכבר תמה בזה הלח"מ שם והניח בצ"ע וגם דעת רש"י ז"ל הוא כשיטת הרמב"ן ז"ל ועיין בלח"מ שם שכתב ג"כ כן:

והנה התוס' במסכת ע"ז (דף כ"ד ע"ב) ד"ה יתרו באה"ד וז"ל ולמ"ד קודם מתן תורה בא קשיא מה שאמר משה אל יתרו והודעתי את חוקי האלהים ואת תורותיו דהא עדיין לא ניתנה תורה כו' עכ"ל ולא זכיתי להבין חדא דהא למ"ד במרה נצטוו על הדינין א"כ גם קודם מתן תורה כבר היו הדינין ואפי' אם נאמר דלא נצטוו על הדינין במרה מ"מ היה להם הדינין שבני נח היו מצווין עליהן וא"כ שפיר באו לשפוט לפני מרע"ה ואי דנימא דקושית התוס' הוא על הלשון חוקי האלהים ואת תורותיו הלא במרה נאמר להם חק ומשפט דכתיב שם שם לו תק ומשפט וא"כ קאי תורותיו על כל מה שנצטוו במרה ושייך שפיר הלשון והודעתי חוקי אלהים ותורותיו דהיינו התורות של החוקים וצ"ע אצלי להבין דברי התוס':

והנה עפ"י האמור נוכל ליישב דברי התוס' הנ"ל דסברי דהאי סוגיא דידן כאן בכ"ק אזלא אליבא דהאי ברייתא קמא דסנהדרין שם דב"נ איפקדו אדינין וא"כ לא הוסיפו לישראל במרה דינין ורק נשנה להם השבע מצות ובשבע מצות היו נאמרים דינין מקרא דויצו ה"א על האדם וכדאיתא בסנהדרין שם ורק אחר מתן תורה נאמר לישראל כל הפרשיות של כל הדינין דבשלמא למ"ד דב"נ לא איפקדו על הדינין ורק במרה נצטוו על הדינין וא"כ כשנאמרו מחדש הדינין לישראל בודאי נאמרו כל הפרשיות כאשר כתובים בתורתנו הקדושה ככתבם וכלשונם הקדוש. ויש להביא ראיה לזה מדברי הרשב"ם ז"ל במסכת ב"ב (דף קי"ט ע"א) בד"ה יודע היה משה רבינו שבנות צלפחד יורשות הן כמו בן שהרי דינין נצטוו במרה כדאמרינן בסנהדרין (נ"ו) וכדכתיב שם שם לו חק ומשפט ומעשה דבנות צלפחד בערבות מואב בסוף המ' שנה כו' עיי"ש הרי מבואר בהדיא כן דלמ"ד דבמרה נצטוו על הדינין אזי נצטוו על כל הדינין בכללות ובפרטות ואח"כ נכתבו בתורה וכמו שמצינו במסכת גיטין (דף ס') בהא דפליגי אי תורה מגלה מגלה ניתנה או תורה חתומה ניתנה ומייתי הא דר' לוי דאמר ר"ל שמנה פרשיות נאמרו ביום שהוקם המשכן כו' ועיין בתוס' ד"ה תורה חתומה ניתנה ונראה לפרש דלא קאמר חתומה ניתנה שלא נכתבה עד לבסוף אלא שעל הסדר נכתבה דיש פרשיות שנאמרו תחלה לפני אותם הכתובים לפניהם ולא נכתבה עד שנאמר לו אותה שכתובה לפניו וכותב זאת אחריה ועל זה מייתי מדר' לוי שאותם לא נאמרו על הסדר כו' עיי"ש וא"כ נוכל לומר דכ"ע דלמ"ד דדינין נצטוו במרה שנאמרו פרשיות של כל הדינין ככתבה וכלשונה ולמ"ד מגלה מגלה ניתנה נכתבה אז ג"כ תיכף וא"כ שפיר יש חילוק בין אם אמרינן דבמרה נצטוו על הדינין אז היו כתובים כל הפרשיות או נאמרו אז כל הפרשיות של הדינין ונכתב האי קרא דכסף ישיב לבעליו ודרשינן מיניה כל דאית ליה בעלים ואז לא היינו יכולין למילף עוד שור שור משבת דהא במרה לא איפקדו עוד על תחומין ועל שביתת בהמתו וא"כ לא נאמר עוד קרא דשורך גבי שבת וצריכינן למילף מקרא דכסף ישיב לבעליו. וזה ניחא אי אמרינן דבמרה איפקדו על הדינין אבל אם נימא דב"נ איפקדו על הדינין והוא מקרא דויצו ה"א על האדם ונאמר זה עוד הפעם לישראל במרה בלשון הזה עצמו אבל כל פרשיות של הדינין לא נאמרו במרה לישראל ורק אחר מתן תורה נאמרו לישראל כל הפרשיות של כל הדינין ונאמר אז קרא דכסף ישיב לבעליו ואז תו שפיר מקשי התוס' דנילוף שור שור משבת דהא שבת נאמרה עוד הפעם במעמד הר סיני ואז נצטוו ג"כ על שביתת בהמתו וא"כ תו לא צריכינן למילף מקרא דכסף ישיב לבעליו כל דאית ליה בעלים דהא נוכל למילף שור שור משבת כן נוכל ליישב דברי התוס' ודוק היטב בזה:

אולם באמת נוכל ליישב קושית התוס' הנ"ל ולומר דהאי סוגיא אזלא אליבא דתנא דברייתא דבי מנשה דאפיק ד"ך ועייל ס"כ וא"כ דינים נאמרו במרה ונאמרו אז לישראל כל הפרשיות של דינין וא"כ נאמר אז קרא דכסף ישיב לבעליו ונהי דגבי שבת נאמרה במרה מ"מ הא ע"כ גם לסברת התוס' צרכינן לומר דהאי סוגיא אזלא אליבא דרבא דסובר ששי לחנייתן וא"כ לא איפקדו במרה על תחומין וגם לא איפקדו על שביתת בהמתו וא"כ לא היו אז יכולין למילף שור שור משבת וצרכינן למילף מקרא דכסף ישיב לבעליו כל דאית לי' בעלים והש"ס אזלא כאן לפרש הקראי שנאמרו במרה קודם מתן תורה ואז היו למדין מקרא דכסף ישיב לבעליו ומש"ה נקיט הש"ס האי דרשא גם לדידן שנוכל למילף שור שור משבת והבן בזה:

והנה ע"פ האמור נוכל ליישב דברי רש"י ז"ל בחומש שפי' דונפל שור וחמור דה"ה לכל בהמה חיה ועוף משום דגמרינן שור שור משבת והקשה המזרחי ז"ל דהא הש"ס בכאן יליף מקרא דכסף ישיב לבעליו כל דאית לי' בעלים אבל לפי האמור נוכל ליישב זה דהש"ס בכאן אזלא אליבא דרבא דאית לי' במס' שבת (פ"ז ע"ב) דהא דקתני בברייתא ששי לחודש ששי בשבת וכר' יוסי והוי נמי ששי לחנייתן וא"כ סובר דנהי דאיפקדו במרה על שבת אבל אתחומין לא איפקדו וא"כ גם על שביתת בהמתו לא איפקדו עוד במרה וא"כ לא נוכל למילף שור שור משבת וא"כ כשאיפקדו במרה על דינין הי' משרע"ה אומר להם מפי הגבורה כל הפרשיות של הדינין ככתבם וכלשונם. ולזה מפרש הש"ס כאן דמנא ידעינן דאיפקדו בדינין שהבור ישלם על כל בהמה חיה ועוף והוצרך הש"ס לומר דילפינן מקרא דכסף ישיב לבעליו כל דאית לי' בעלים ומגז"ש דשור שור משבת לא מצינן למילף דהא במרה לא איפקדו על תחומין וגם על שביתת בהמתו לא איפקדו אז וכמו שכתבתי לעיל בשם חידושי הר"ן ז"ל על מס' שבת שם משא"כ לרב אחא ב"י דסובר התם בשבת ששי למסען וא"כ סובר דגם על תחומין איפקדו וא"כ גם על שביתת בהמה איפקדו וא"כ ע"כ צרכינן לומר דכל דיני שבת נאמר להם במרה וכל הפרשיות שבתורה בענין שבת נאמר להם במרה ככתבם וכלשונם וא"כ תו היו יכולין למילף בגז"ש דשור שור משבת ולא צרכינן תו למילף מקרא דכסף ישיב לבעליו כל דאית לי' בעלים ונוכל לומר דרש"י ז"ל נקיט לדרשא אליבא דראב"י דסובר ששי למסען וא"כ איפקדו כל דיני שבת במרה ותו ילפינן בגז"ש דשור שור משבת ודוק בזה. ואם כי הוא דרך פלפול עכ"ז הלא ראיתי שהמהרש"א נדחק לתרץ דרש"י ז"ל נקיט לפירושו אליבא דב"ש דסובר שביתת כלים דאורייתא וע"כ רשות ניתן לתרץ גם באופן שכתבתי:

(ב) ונוכל להוסיף עוד פלפלת כל שהוא בהא דמסיק הש"ס כאן לבתר דמשני אלא אמר קרא כסף ישיב לבעליו כל דאית לי' בעלים א"ה אפילו כלים ואדם נמי אמר קרא שור ולא אדם חמור ולא כלים ולר' יהודה דקא מרבי להו לכלים בשלמא שור ממעט בי' אדם אלא חמור מאי ממעט בי' אלא אמר רבא חמור דבור לר' יהודה ושה דאבידה לדברי הכל קשיא ע"כ. והנה לכאורה אינו מובן אמאי הוצרך הש"ס לאתויי הא דרבא כאן דקאמר חמור דבור לר' יהודה כו' בפשיטות הו"ל להש"ס לאסוקי בקושי' בהא דקאמר הש"ס ולר' יהודה דקא מרבי להו לכלים בשלמא שור ממעט בי' אדם אלא חמור מאי ממעט בי' קשיא ומאי קאמר הש"ס אלא אמר רבא וראיתי בפ"י כאן שעמד בזה וכ' לתרץ יעוש"ה:

אבל לפי האמור מיושב היטב דהנה לפי האמור לעיל כל הסוגיא דידן כאן אזלא אליבא דרבא דסובר במס' שבת דבמרה לא איפקדו אתחומין וא"כ גם אשביתת בהמתו לא איפקדו וליכא למילף שור שור משבת ומש"ה ילפינן לה מקרא דכסף ישיב לבעליו לרבות כל דאית לי' בעלים אבל לרב אחא בר יעקב דסובר דבמרה איפקדו אתחומין ג"כ וא"כ איפקדו נמי אשביתת בהמתו ונאמרו במרה כל הפרשיות שבתורה של שבח ונאמר ג"כ קרא דלא תעשה מלאכה אתה כו' ושורך וחמורך וא"כ כשנאמרו דינים ג"כ במרה נוכל למילף שור שור משבת או חמור חמור משבת וא"כ נוכל לומר דלר' יהודה דקמרבי להו לכלים ואפ"ה לא קשיא למה לי חמור דבור דנוכל לומר כראב"י דבמרה איפקדו אתחומין ג"כ וא"כ איפקדו גם אשביתת בהמתו וא"כ נוכל לומר דשור דכתיב גבי בור אתיא למילף שור שור משבת וחמור אתא למעט אדם ואי לאו דכתיב חמור היינו אומרים דבנפל אדם לבור משלם בעל הבור ואע"ג דלקמן קאמר הש"ס להנחה הקשתיו ולא לדבר אחר וא"כ גם בלא קרא דחמור ג"כ היינו אומרים דאדם פטור גבי נזקי בור ועיין בתוס' כאן בד"ה הוה אמינא שכ' וז"ל ובמסקנא נמי דמרבינן עופות מדכתיב ישיב לבעליו ל"ל נילף שור שור או חמור חמור משבת כמו חסימה ופריקה וממילא אימעט אדם דליכא למילף משבת כדאמרינן לקמן גבי כלאים להנחה הקשתיו ולא לדבר אחר כו' עיי"ש. מיהא י"ל כמ"ש הפ"י כאן בד"ה אלא וז"ל ע"ד התוס' הנ"ל ואע"ג דהתוס' כתבו לעיל דאי ילפינן משבת לא צריכנא למעט. אדם משום דלהנחה הקשתיו היינו בריש הסוגיא אבל למאי דאוקימנא כבר שיש לדרוש מוהמת יהי' לו כל דבר מיתה וא"כ סד"א דאדם נמי חייב דבר מיתה הוא קמ"ל קרא דשור ולא אדם כי היכא דנדרש קרא דוהמת יהי' לו למעט פסולי המוקדשין כו' עיי"ש בפ"י שהאריך בזה ונוכל להוסיף עוד ולומר בזה ע"פ מ"ש הרשב"א בתשובה (סי' רנ"ב) שדן דבאדם ג"כ שייך חיוב דפריקה וטעונה מן התורה והא דקאמר הש"ס כאן להנחה הקשתיו ולא לדבר אחר ופריקה וטעונה הוא דילפינן שור שור וחמור חמור משבת וא"כ היל"ל דפריקה וטעונה ליכא באדם וכן דן שם הרב השואל ז"ל וע"ז השיב הרשב"א דכוונת הש"ס הוא דאי לית לן קרא אחריני או ק"ו או סברא לחייב להאדם ורק מכח ההיקש דילפינן שור שור משבת ועל זה קאמר הש"ס להנחה הקשתיו ולא לדבר אחר כלומר דמהיקש הלז לא מצינן למילף לאדם דהיקש הזה לא נאמר רק להנחה בלבד אבל היכא דאיכא סברא אחריני לחייב לאדם מכח כל שכן וכדומה שפיר אמרינן דהשתא גבי שור וחמור שייך זה מכ"ש באדם וא"כ שפיר שייך פריקה וטעונה באדם מה"ת ומשום דהשתא גבי בהמה שייך חיובא דפריקה וטעונה מכ"ש באדם עיי"ש שהאריך להביא ראיות לזה. ועיין עוד שם (סי' רנ"ו ורנ"ז) ולקמן (בדף נ"ד ע"ב) [אומ"ב] יבואר אי"ה עוד מזה. וא"כ לסברת הרשב"א הנ"ל אם היינו למדין גבי בור שור שור משבת היינו אומרים ג"כ דאדם ג"כ חייב בבור מכת כל שכן דהשתא שאם נפל שור להבור מחויב בעל הבור לשלם מכל שכן אם נפל אדם להבור דבודאי חייב בעל הבור לשלם ולא שייך לומר להנחה הקשתיו ולא לדבר אחר הואיל דאין אנו באין לדון לחייב על האדם מטעם הקישא וכמ"ש הרשב"א דבאדם ג"כ חייב בפריקה וטעונה מן התורה וא"כ אם נימא דנילף מנז"ש דשור שור משבת היה חייב גם על האדם וא"כ צרכינן חמור דבור לפטור בו על האדם ושור צרכינן לגזירה שוה דשור שור משבת. וכל זה הוא אם נימא כרב אחא ב"י בשבת (דף פ"ז) דהא דקתני בברייתא ששי בשבת ששי בחודש היינו למסען ומשום דבמרה איפקדו אכל הלכות שבת אתחומין ואשביתת בהמתו ג"כ ונוכל למילף שור שור משבת אבל לרבא שפיר קשיא חמור דבור לר' יהודה והיינו דלרבא לשיטתו דסובר שם בשבת ששי לחנייתן וסובר דבמרה לא איפקדו על תחומין ועל שביתת בהמתו ג"כ לא איפקדו ולדידי' ע"כ לא נוכל למילף שור שור משבת משום דאז במרה שנצטוו על הדינין ונאמרו כל הפרשיות שכתובים בהם הדינין אז לא היינו יכולין למילף משבת דאז במרה לא נאסרה עדיין שביתת בהמתו ולא נאמר עוד האי קרא דשבת דכתיב בי' לא תעשה מלאכה אתה ושורך וחמורך ולמדין רק מקרא דכסף ישיב לבעליו כל דאית לי' בעלים ושור בעינן למידרש שור ולא אדם חמור ולא כלים וא"כ לרבי יהודה דסובר דחייב על נזקי כלים בבור למה אתי חמור למעוטי וקאמר חמור דבור לרבי יהודה קשיא והוא רק לשיטת רבא בשבת (דף פ"ז) ומש"ה שפיר קאמר הש"ס אלא אמר רבא חמור דבור לר' יהודה קשיא ודוק כי הוא חריף. ובזה מובן לשון הש"ס דנקיט לשון קשיא ולא נקיט תיובתא והוא משום דלשון קשיא אית לה תירוצא ותיובתא לית לה תירוצא ועיין במס' ב"ב (דף נ"ב ע"ב) ברשב"ם ד"ה קשיא ושם (קכ"ז ע"א) ד"ה קשיא ובמל"מ פי"ז מהל' איסורי ביאה הל' ט"ו מ"ש בשם הריטב"א וכבר האריכו הרבה בזה ובעניי העירותי ג"כ בכמ"ד בזה. ולפי האמור מובן היטב הלשון קשיא משום דתיובתא ליכא דבאמת נוכל לומר דר' יהודה סובר ג"כ כרב אחא ב"י דכשאיפקדו במרה על שבת איפקדו על כל דיני שבת גם אתחומין וגם אשביתת בהמתו ונוכל למילף שור שור משבת וא"כ חמור אתא למעוטי אדם וא"כ גם לר' יהודה לא מייתר כלל חמור דבור ודוק בזה. ועוד יש לתרץ דברי רש"י ז"ל הנ"ל באופן אחר קצת ורק הואיל דשורש התירוץ הכל הוא על קוטב הנ"ל לכן קצרתי:

(ג) מיהו בפשיטות היה נלע"ד לומר בזה דרש"י ז"ל נקיט לפירושו בחומש משום דילפינן שור שור משבת משום דלקמן (בדף נ"ד ע"ב) קאמר הש"ס וגבי שבת מנלן דתניא ר' יוסי אומר משום ר' ישמעאל בדברות הראשונות נאמר עבדך ואמתך ובהמתך ובדברות האחרונות נאמר ושורך וחמורך וכל בהמתך והלא שור וחמור בכלל כל בהמה היו ולמה יצאו לומר לך מה שור וחמור האמור כאן חיה ועוף כיוצא בהן אף כל חיה ועוף כיוצא בהן כו' אלמא דר' ישמעאל כללא כייל לן דבכל התורה כולה ילפינן משבת דחיה ועיף כיוצא בהן ועיין בירושלמי כאן על מתני' דילן וז"ל לנפילת הבור ונפל שמה שור או חמור להפרשת הר סיני אם בהמה אם איש לא יחיה כו' ובמראה הפנים בד"ה לנפילת הבור וז"ל הש"ס מקצר כדרכו וסמך על התוספתא שהיו בקיאין בה וז"ל התוספתא פ"ו אחד שור וחמור ואחד שאר בהמה חיה ועוף לנזיקין מועד משלם נ"ש ותם משלם ח"נ אחד שור וחמור ואחד שאר בהמה כו' ר"י אומר משום ר' ישמעאל בדברות הראשונים הוא אומר כו' מה שור וחמור האמורים לענין שבת עשה שאר בהמה חיה ועוף כשור וחמור אף שור וחמור האמורים לענין כל דבר שאר בהמה חיה ועוף כשור וחמור ע"כ. ובמראה הפנים האריך בביאור יעוש"ה שהביא דהש"ס דילן יליף לה מקרא דכסף ישיב לבעליו לרבות כל דאית לי' בעלים כו' והביא דברי המהרש"א יעוש"ה. וא"כ י"ל דרש"י ז"ל נקיט לפירושו כהתוספתא והירושלמי ועם מה שכתבתי בפלפול דלעיל דתליא בפלוגתא דאמוראי בשבת (דף פ"ז) הנ"ל א"ש כמין חומר וקצרתי מאד בזה כי מובן למעיין היטב:

מ

[מ] אלא א"ר חמור דבור לר' יהודה כו' קשיא. בתוס' ד"ה חמור הקשה הר"ר משה מפונטייזא ואימא דחמור אתי למעט שטרות ואור"י דלמאן דלא דאין דינא דגרמי אפילו הוא עצמו פטור ולמאן דדאין דינא דגרמי נמי לא מחייב אלא מדרבנן כדמוכח בפרק הכונס (דף ס"ב) כו' עכ"ל. והנה לכאורה י"ל לשיטת הרמב"ן ז"ל דדינא דגרמי מחויב מדאורייתא א"כ אכתי תקשה קושיא הנ"ל. ועיין בש"כ (סי' שפ"ו סק"א) הביא דברי הרמב"ן ז"ל והביא הרבה ראיות לחלוק בזה והביא ג"כ דברי התוס' הנ"ל ועיי"ש מ"ש בשם המוהרש"ל לפרש בזה:

ולולא דמסתפינא הייתי אומר דהרמב"ן ז"ל הי' מפרש פי' אחר בסוגיין והוא דהנה הש"ס כאן הי' רוצה לדון כאן מדין כלל ופרט וכלל דונפל כלל שור וחמור פרט ובעל הבור ישלם חזר וכלל והקשה הש"ס אי מה הפרט מפורש דבר שנבלתה מטמא במגע ובמשא כו' וקאמר הש"ס אלא אמר קרא והמת יהי' לו ודחי הש"ס זה ומסיק אלא א"ק כסף ישיב לבעליו לרבות כל דאית לי' בעלים והפי' הפשוט דתו לא דרשינן לי' בכלל ופרט וכלל ורק עיקר דרשא הוא מקרא הנ"ל וכן מבואר בפירש"י בד"ה אלא לא תימא חזר וכלל למדרשי' בכלל ופרט וכלל אלא אימא א"ק והמת יהי' לו עכ"ל. ומבואר דתו לא דרשינן כלל בכלל ובפרט וכלל וכן משמע לקמן בע"ב דקאמר הש"ס לנפילת הבור כסף ישיב לבעליו כתיב כל דאית לי' בעלים כדאמרן הרי מבואר בהדיא דרק מדרשא זו מרבינן כולהו. ולולא דמסתפינא הייתי אומר דלהרמב"ן ז"ל נוכל לפרש ולומר דאכתי דרשינן בכלל ופרט וכלל דדרשא דכלו ופרט וכלל לא אידחי לי' לגמרי דהא באמת קשיא אמאי נדחי' לגמרי לדרשא דכלל ופרט וכלל ורק הואיל דמדרשא דכלל ופרט וכלל לא נוכל לרבויי עופות ומש"ה צרכינן קרא דכסף ישיב לבעליו לרבות עופות אבל דרשא דכלל ופרט וכלל לא אידחי לה ואכתי דרשינן לי' בכלל ופרט וכלל אם יהי' נ"מ לדינא דהיינו אם מדרשא דכסף ישיב לבעליו הוה מרבינן לחייב באותו דבר ומדרשא דכלל ופרט וכלל נוכל לפוטרו שפיר פטרינן לי' מדרשא דכלל ופרט וכלל והא דמרבינן עופות לחיובא אע"ג דמדרשא דכלל ופרט וכלל נוכל לפוטרו אמרינן דקרא דכסף ישיב לבעליו אתא לרבויי כל דאית לי' בעלים, אבל אי יהי' דבר אחד אשר לא יהי' נכלל בהקרא דכסף ישיב לבעליו לומר דקרא אתא לאשמעינן לחיובא אז הואיל דלא יהי' סתירה להדרשא דכסף ישיב לבעליו אכתי קם דרשא דכלל ופרט וכלל בתקפה. והא דנקיט הש"ס לקמן לנפילת הבור כסף ישיב לבעליו היינו דהוא עיקר דרשא דמיני' מרבינן לרבות הכל וסמיך הש"ס על הא דקאמר כאן ונוכל לומר שזה שדקדק הש"ס לקמן וקאמר לנפילת הבור כסף כו' כדאמרן והיינו כדאמרן כאן. ואם נימא כן תו נוכל ליישב קושית התוס' הנ"ל דהא כל היכא דדרשינן בכלל ובפרט וכלל ממעטינן שטרות כדאיתא לקמן בר"פ מרובה (דף ס"ב) ובכמ"ד בש"ס יצאו שטרות שאע"פ שמיטלטלין אין גופן ממון וא"כ מהאי דרשא דדרשינן בכלל ופרט וכלל אימעוטי נמי שטרות דהא לא נוכל לומר דמרבינן להו לחיובא מדרשא דכסף ישיב לבעליו כל דאית להו בעלים דהואיל דאין גופן ממון לא מיקרי דאית להו בעלים דהא באמת גוף הנייר בודאי דבעל הבור חייב לשלם לר' יהודה דמחייב על נזקי כלים בבור ורק על השעבוד הכתוב בי' וזה לא מיקרי יש לו בעלים דהא הוא רק לראי' בעלמא ואין גופן ממון ואפילו אם נימא דיש קצת סברא לומר דאכתי מיקרי יש לו בעלים תו נוכל לומר דנהי דמקרא דכסף ישיב לבעליו הי' נוכל לחייבו דהיינו אומרים דנכלל גם שטרות אבל מכח הכלל ופרט וכלל נוכל שפיר לומר דאתא הכלל ופרט וכלל למיפטרי' בכה"ג ודוק היטב בזה:

ובפשיטות י"ל דאפילו אם נימא דתו לא דרשינן בכלל ופרט וכלל ורק מדרשא דקרא דכסף ישיב לבעליו לבד מ"מ נוכל לומר לסברא פשיטא דשטרות לא מיקרי אית להו בעלים דהשעבוד לבד הוא דבר שאינו ממש ולא מיקרי יש לו בעלים וכמו שכתבתי:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף