אמרי בינה/דיני תרומות ומעשרות/כ

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

אמרי בינה דיני תרומות ומעשרות כ

סימן כ

הגם דקיי"ל מעשר שני ממון גבוה הוא מ"מ כבר כתב הר"י קורקס דלענין אתרוג וחלה הוי לכם ועריסותיכ' כיון דיש לו בו היתר אכילה. וכבר כתבתי כ"פ בדיני פסח ובדיני יו"ט דלכם קרינן בי' כיון דיש לו זכות יותר מלאחרים דאחרים אינם רשאין לחטוף ממנו. וכן כ' להדיא בתוס' ב"ק (דף ס"ח ע"ב) ד"ה הוא דאמר דהקדש יצא מרשות בעלים וכמו שהבעלים יכולים לפדות כמו כן אחר אבל כרם רבעי אע"ג דממון גבוה הוא מ"מ הבעלים זכאים לאכלה בירושלם עי"ש:

ויש להבין בדברי התוס' שם שכתבו הא דיכול אדם לחלל פירות שביעית של חבירו שלא מדעתו דאפקינהו רבנן מרשות ע"ה כדי שלא יהי' נכשל ואוקמי' ברשות זה שיכול לחלל דהפקר ב"ד הפקר דלמה צריך לאוקמי' ברשות זה ומשמע דשל הפקר אינו יכול לחלל ואמאי לא יהי' יכול לחלל מעשר שני של הפקר הא אף בתרומה איבעי בירושלמי (פ"א דתרומות) הא דאינו יכול לתרום את שאינו שלו אם הוא משום חסרון דאינו שלו או משום דהוא של חבירו אבל של הפקר יכול לתרום ועיין מ"ש לעיל ( סי' ו') ואף אם לקרא שם תרומה ולהפקיע משם טבל נאמר דאינו יכול לקבוע הואיל דאינו שלו אבל לחלל למה לא יהי' בידו כמו דיכול לפדות ההקדש אף דאינו שלו ומע"ש של חבירו אינו יכול לחלל משום דהבעלים זכאים לאכלה בירושלם אבל של הפקר למה לא יהי' בידו לחלל וכבר נודע סברת האחרונים ושכן כ' היש"ש (פ"ב) דגיטין והש"מ ב"ב (דף ק') דלא אמרינן הפקר ב"ד הפקר רק להוציא מרשות של זה ולא להכניסו לרשות של זה בלא קנין וכבר האריכו בזה האחרונים וגם אני בהגהותי לדברי חיים דיני קידושין (סי' כ"ח) ובכמה מקומות ועוד יבואר אי"ה בח"מ במקומו. והכי הי' סגי גם בזה ולמה צריך לתוס' לומר ואוקמי' ברשות זה שיהי' יכול לחלל ומוכח דדעת התוס' דשל הפקר במע"ש א"י לחלל.

עוד יש להבין בדברי תוס' שם אף דבפודה פטר חמור של חבירו אף שלמ"ד פדיונו פדוי כמבואר בכורות (דף י"א) דאי מדעת בעלים הי' ודאי פדיונו לבעלים וכתבו דפ"ח לא דמי לכרם רבעי דכיון דאסור בהנאה הוי כמו הקדש לענין זה שיכול כל אדם לפדותו וקשה הא בש"ס בכורות שם מבואר דאף לר"ש דפ"ח מותר בהנאה מ"מ יכול לפדות שלמ"ד הבעלים דקאמר שם אליבא דר"ש לא תבעי לך כיון דאמר מותר בהנאה ממונא דבעלים הוא כי תבעי אליבא דר"י ומשמע ודאי דאף שלמ"ד בעלים יכול לפדות אליבא דר"ש רק כיון דמותר בהנאה ממונא דבעלים הוא דאי נימא דלר"ש דמותר בהנאה אינו יכול לפדות שלא מדעת בעלים היה להו למבעי אם יכול לפדות שלמ"ד בעלים או דיאמר דא"י לפדות שלא מדעת בעלים א"ו דלפדות שלא מדעת בעלים יכול אף לר"ש וכיון דהוא ממונא דבעלים פדיונו לבעלים ורק אליבא דר"י דאסור בהנאה איבעי להו פדיונו למי וא"כ מבואר אף דאינו אסור בהנאה יכול לפדות שלמ"ד בעלים:

והנה התוס' בכורות שם כ' דל"ד לתורם משלו על של חבירו דאיבעי לן בנדרים אם צריך דעת דהתם כתיב גם אתם לרבות שלוחכם ובעינן לדעתכם אבל הכא לא כתיב בעלים. ובמל"מ (פ"ד מתרומה) תמה דבכל התורה ילפינן מתרומה וכתבו האחרונים בס' חמדת שלמה ובח"ס דמצות פדיית פ"ח י"ל דשייך בכל אדם כיון דסתמא כתיב פ"ח תפדה בשה משא"כ בתרומה. ולענ"ד נראה מלשון הטור יו"ד (סי' שכ"א) שכ' מצותו שכל ישראל שיש לו חמורה שבכרה פודהו בשה משמע דהחיוב רק על הבעלים ואף דהרמב"ם כ' מצות עשה לפדות כל אדם מישראל פ"ח בשה אין הכונה דהמצוה רמיא ומוטלת על כל אדם מישראל לפדות אף של חבירו רק כל מי שיש לו. תדע דהא שם (פי"ב הט"ז) מבכורים כתב גר שנתגייר ואינו יודע אם עד שלא נתגייר ילדה חמורו או אחר שנתגייר ה"ז חייב לערוף או לפדות ואם פדה ה"ז של גר שהממע"ה. הרי שדקדק וכתב חייב לערוף או לפדות בלשון החיוב על הבעלים ולא על אחרים [ומלשונו מבואר דרמיא עליו החיוב מספק לקיים המצוה ורש"י מס' חולין (דף קל"ד) כ' כמאן דאמר אסור בהנאה עד שיפדנה וצריך להפריש עליו טלה לפדיונו לאפקועי איסוריה ומשמע דרק כדי לאפקועי איסוריה חייב ולא מצד ספק כדי לקיים המצוה ועיין ש"ס בכורות (דף ט' ע"ב) ובתוס' שם ד"ה לאפקועי ויבואר עוד אי"ה לקמן. ומהתימה על הר"י קורוקוס שכ' שם (ה"ט) עמ"ש הרמב"ם שם אין פודין בשה הדומה לאחר ואם פדה פדוי דמשמע דלגמרי דנינן ליה כפדוי דאמאי לא אזלינן לחומרא דהא אסור בהנאה מה"ת וכתב ואפשר לומר כיון דאיסור זה תלוי בממון שהרי אם נותן לכהן שוויו אז נפקע איסורו וזה כבר פדה בנדמה ושמא הוא פדוי אזלינן לקולא כדין ספק ממון. וק' אמאי הא אף לענין מצוה ס"ל הרמב"ם דספקא לחומרא ובלא"ה דבריו סותרים למ"ש הוא בעצמו (פי"א הח"י) בפדיון הבן דכשאנו מסופקים אם חייב בפדיון או בראשית הגז אנו אומרים הממע"ה דממונא הוא אבל כשהוא חייב בפדיון בודאי ואנו מסופקים אם הוא פדוי או אינו פדוי איסור נקרא זה כיון שבודאי חייב במצוה ואנו מסופקים אם נפטר או לא נפטר ולכך אין בנו פדוי עי"ש וה"נ כיון דהיה לו חזקת חיוב לפדות בשה או לטרוף וספק לנו אם נפטר בפדיון זה שפדה בנדמה למה נפטר ועוד הא הספק נולד גם על הנדמה אם של בעלים הראשונים דל"מ הפדיון ולא יצא מרשותו או דשל כהנים הוא דמהני הפדיון ויצא מרשותו ושייך לומר לאוקמי על חזקת מרא קמא והוי כבירור שהוא שלו וממילא הוי הפ"ח כלא נפדה ואף דחזקת מר"ק אינו מברר להאיסור מ"מ בכה"ג ודאי מוקמינן הפ"ח על חזקת איסור ונשאר עכ"פ בחזקת איסור ודאי ודברי ר"י קורקוס צ"ע ועיין בב"י (סי' שכ"א) מ"ש בנדמה ודבריו ג"כ צ"ע ואכ"מ]:

עכ"פ כנראה מדברי הטור והרמב"ם דהחיוב הוא דוקא על הבעלים ועליו רמיה רחמנא ואף די"ל דהרמב"ם כיון דסובר לפשוט האיבעיא דנדרים לקולא דמהני בתורם משלו על של חבירו מהך דפ"ח וכמ"ש הריטב"א קידושין והמל"מ שם ולכך אינו מוכרח לומר לחלק בין פ"ח לתרומה והתוס' דלא ניחא להו לומר לפשוט האיבעיא מזה כתב לחלק בין פ"ח לתרומה מ"מ קשה הדבר לומר דיסברו דמצות פדיון פ"ח לא רמיא רק על הבעלים וכ"א יהי' מחוייב בדבר. וגם הא יש לנו היקש דפדה תפדה שהוא כלל דכל שישנו בבכור אדם ישנו בבכור בהמ' טמאה וכל שאינו בבכור אדם אינו בבכור בהמה טמאה ומה"ט לויה פטורה מפ"ח כמבואר בתשובת הרשב"א (סי' שס"ו) וברמ"א יו"ד (סי' שכ"א) וא"כ אף אנן נאמר דכל ישראל שאין לו בנו בכור דפטור מלפדו' ורק החיוב על האב ובן כן נמי בכור בהמה טמאה ליכא חיובא רק על הבעלים. הן אמת דבס' מח"א דיני זכיה (סי' ד') כ' דבפדיון הבן ל"ב ג"כ שליחות דאתקש בכור אדם לבכור בהמה ומסתפק בזה דלמא בבכור אדם חשיב כאילו כתיב בעלים דבכור בניך כ' ואעפ"כ כ' דדומה לפורע חובו ואף אם האב גילה דלא ניחא לי' ה"ז פדוי דקבלת הכסף גרמו ומ"מ כתבו דלכתחלה צריך דעת האב דפקע מאבי הבן המצוה שמוטלת עליו עי"ש וכבר כתבתי לעיל דיני פה"ב (סי' ג') שדבריו נפלאים דא"ד לפורע חובו של חבירו דשם מהני מחילה והריני כאילו התקבלתי משא"כ בפדה"ב דל"מ אם אומר הכהן הריני כאילו התקבלתי וכיון דלא פדה אבי הבן ועל אחרים אין מוטל המצוה מה מהני מה שאחר נותן דמי הפדיון להכהן. ומלבד זה הא כנראה מרשב"א וריטב"א קידושין ( דף כ"ג) שכתבו דאיפשטה האיבעיא דנדרים בתורם משלו על ש"ח דמהני מהא דמהני בפדה פ"ח ש"ח וס"ל דהוא מצד זכיה וכן כתב המל"מ בדעת הרמב"ם. ובודאי אם מוחה ואינו רוצה בהפדיון ל"מ דאף בזכות גמור יכול למחות אח"כ כששמע וא"כ מכ"ש בפדה"ב. הן אמת די"ל דטעמא דרמב"ם דפוסק בתורם משלו על של חבירו דמהני אינו מהך דבכורות דס"ל ג"כ דפדיון פ"ח א"ד לשם וכמ"ש התוס' רק דסמך על דברי הירושלמי מס' נדרים שם דפשיטא להו דמהני בתורם משלו על ש"ח ופוסק כודאי של הירושלמי ולא כספק של הבבלי. וא"כ י"ל דבפ"ח אינו מצד זכיה ומהני אף בע"כ אך מ"מ למ"ש הרשב"א והריטב"א וכל האחרונים דמטעם זכיה הוא ודאי דל"מ גם בפדיון פ"ח. וכן למ"ש כולם דבפדה"ב ל"מ רק מצד זכיה א"כ איתקש בכור בהמה לבכור אדם ול"מ בע"כ ואינו מוטל המצוה על כל ישראל וכמו שכתבתי:

ועיין ים של שלמה קידושין (פ"א סי' נ"ד) שכ' להלכה דאינו נראה שיכול אחר לפדות בלא רשות אב דאין שייך כאן לומר זכין לאדם שלא בפניו דאין זה זכות אלא חוב הוא לו שמפסיד שתי ברכות כו' וגם שכר מצוה שעליו מוטל לפדות את בנו וכתב ומ"מ נראה אם ידוע שהאב עני ואין יכולת ביד האב לפדותו כלל שאז זכות הוא לו וכה"ג פדוי ואפילו צווח אח"כ ואמר לא ניחא לי בהכי לא אשגחינן ביה אבל מעולם לא שמענו ולא בא מעשה לידינו שפדאו אחר אפי' ברשות כ"א האב לבד עכ"ל שם ומבואר דרק מטעם זכיה הוא דהמצוה רק על האב וידוע כמה נפיש חילו דהא אילנא רבא. ובאמת לא אבין מ"ש דאם ידוע שהוא עני וא"י לפדותו כלל וע"כ דהיינו אף להשיג בהלואה ולפדות במתנה ע"מ להחזיר דאז זכות הוא לו דאם צווח לא אשגחינן בי' ואמאי הא אף בזכות גמור כששמע ומחה מהני מחאתו כמבואר בדברי רשב"א קידושין (דף כ"ג) ואף דבס' מח"א רוצה לומר דבזכות גמור וליכא שום צד חובה אפי' כי אתי קמן וצווח לומר לא ניחא לי לא משגחינן ביה ע"ש בדיני זכיה (סי' ו') אולם דבריו נגד דברי הרשב"א וכבר כתבתי בזה בהגהותי בדברי חיים דיני קידושין (סי' ך') וכן מוכח בדברי הר"ן בש"מ ב"ב (דף קכ"ג) ומובא ב"י ח"מ (סי' רע"א) דבכור דמתנה קרייה רחמנא ויכול לומר דלא ניחא לי' דהוי כנותן מתנה ומזכה ע"י אחר דיכול למחות ואף דשם לא שייך לומר שונא מתנות יחיה דרחמנא זכי' לי' ואעפ"כ יכול למחות. [ואינו ראי' מסוטה (דף כ"ה) עיין נו"ב מהד"ת אה"ע ( סי' קנ"ט) שכתב אלמלא דמסתפינא אמינא שאף הא דחשיב במתניתין דב"ד מקנאין לה היינו מן הסתם אבל אם יצא הבעל מבית האסורין ואמר שלמפרע לא היה ניחא ליה בקינוי אינה אסורה עליו עי"ש. אולם ממה דפשיט שם הסוגיא ואי אמרת בעל שמחל על קינויו כו' משמע דאי לא מצי למחול אתי שפיר מבואר דאף אם בא ואמר דלא היה ניחא לי' למפרע מ"מ אסור' עליו וי"ל אף דבכל זכיות יכול למחות אח"כ כששמע מ"מ כיון שמצוה לקנאות כמ"ש הרמב"ם הלכות סוטה שוב א"נ לומר דלא היה ניחא ליה אז דאין אדם משים עצמו רשע אף באיסורי דרבנן ואף שלא עשה מדת חסידות כמבואר ברשב"א בש"מ כתובות (דף י"ט ע"א) וזה דוקא במקום מצוה ולא בדבר הרשות] א"כ בפדיון הבן כיון דחוב הוא לו למה לא יהי' בידו למחות אח"כ. ואולי אף דהוי צד חוב דמפסיד הברכות מ"מ כיון דעכ"פ מזכה לו הממון והוא עושה המצוה אנן סהדי דנ"ל ושוב א"נ לומר דלא הי' נ"ל דהוי כמו אין אדם משים עצמו רשע. עכ"פ כיון דל"מ רק מצד זכי' וא"י לפדות שלמ"ד דהמצוה מוטלת על האב א"כ כ"כ פדיון פ"ח איתקש אהדדי ומוטל רק על הבעלים כפשטות דברי הרשב"א והריטב"א. ומהתימא על הח"ס כיון דפשיטא לי' שם ח' יו"ד (סי' רצ"ה) דפדה"ב א"י אחר לפדות רק מצד שליחות וזכיה למה כ' דפדיון פטר חמור דלא כתיב פטר חמורך כל הקודם לפדותו זכה ואינו נעשה שלוחו הא איתקש בכור אדם לבכור בהמה. וראיתי בהגרא"ו (סי' ש"ה ס"ק ח"י) שכתב דפדה"ב אינו אלא חוב בעלמא שהרי הכהן גובה ממשועבדים כמבואר בבכורות עי"ש רק לכתחלה יותר מצוה על האב כמו מילה. ואינו מובן הא אם המצוה מוטלת על האב מה מהני מה שאחר פודהו מן הכהן הא מפקיע המצוה ולא אתעבד מצוה כלל וגם מה מצוה עושה זה שנותן המעות לכהן אם לא נצטווה ע"ז והיכן צונו שיעשה מצוה מי שאינו מצווה ועושה וגדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה וא"כ למה יפסיד לו להאב המצוה וכנראה ראייתו מהא דכהן גובה ממשעבדי וחל שעבוד על הנכסים ואף אם מת האב לאחר שלשים יום נתחייבו הנכסים אף דכיון שמת נעשה חפשי ממצות ובכ"ז גובה הכהן הרי דהוי כשאר חוב. אולם י"ל כיון דכבר חל עליו המצוה חל שעבוד על הנכסים ג"כ אבל לעולם מלבד זה חייב לעשות המצוה בפועל ואם הכהן לוקח דמי הפדיון בלא דעת האב לא נעשה המצוה בפועל אף שזוכה בדמי חיוב הפדיון לכן סברו השואל בתשובת הריב"ש והיש"ש והרמ"א דצריך שיעשה בשליחות לקיים המצוה וכ"כ פטר חמור אין המצוה מוטל על כל ישראל רק מי שיש לו ובא לרשותו:

שוב ראיתי בלבוש יו"ד (סי' שכ"א ס"ז) שכ' אע"ג דבכור אדם אין לפדותו אלא האב בעצמו או הבן לכשיגדיל בבכור חמור יכול אחר לפדותו דשאני פדה"ב דכתיב וכל בכור אדם בבניך תפדה בבניך דוקא ולא בן של אחר אבל הכא כתיב וכל פטר חמור תפדה בשה ולא כתיב חמורך לפיכך ישראל הפודה פ"ח של חבירו הוא פדוי אבל הפ"ח עצמו לאחר שנפדה הוא לבעליו עכ"ל וזה כמ"ש הח"ס. אולם יש לומר דדעתו ג"כ דמהני זכיה ושליחות בפ"ח מדלא כתיב חמורך אבל שיהי' מוטל על כל ישראל לפדות זה ודאי לא נראה. ומלבד זה י"ל הא דל"כ חמורך דבשלמא בבכור אדם אף דכתיב בבניך להורות דהחיוב על האב מ"מ דרשינן מדכתיב תפדה וקרי תיפדה ושהוא חייב לפדות את עצמו כשלא פדאו האב ומרבינן לי' מדכתיב פדה תפדה. ובפטר חמור אם הי' כתיב חמורך היינו אומרים שהבעלים חייבים לפדות ואם הבעלים אינם חייבים במצות כגון אם הוא חרש הפטור מן המצות היינו אומרים דלא חל שום קדוש' על הפ"ח דהתורה צותה רק על בעלים שהם חייבין במצות אבל אם הבעלים א"ח במצות ליכא שום קדושה ובאמת חל ע"ז קדושת בכור כיון שהוא עכ"פ פטר רחם בבני ישראל וכתיב וכל פטר שגר בהמה אשר יהי' לך הזכרים לה' שאם הוא עכ"פ של ישראל חל עליו קדושת בכור לכך כתיב אח"כ וכל פטר חמור תפדה בשה אף אם אינו של בר חיוב במצות אם הוא של ישראל חל עליו קדושת בכור וחייב לפדות היינו הבעלים אם הם ב"ח ואם אינם ב"ח מי שיזכה בו אם בא לידי ב"ח חייב לפדות אבל לא שיחול המצוה על כל ישראל רק אם הוא של ישראל ולא של גוי או של הפקר חל עליו קדושת בכור ולכך לא כ' חמורך. אבל לעולם עיקר המצוה על מי שיזכה בו ולא על ישראל אחר:

ודע דלכאורה יש להבין אם נאמר דאחר הפודה אינו עושה המצוה וה"ז פדוי והחמור לבעליו וזה הניח מעותיו על קרן הצבי וכמ"ש רש"י בכורות שם וכן כ' הרמב"ם ואמאי לא יתחייב בעל החמור עכ"פ לשלם דמי השה להסוברים דפורע חובו של חבירו היכא דבע"ח דוחק ול"ש לומר מפייסינא דחייב לשלם וכמ"ש הש"ך ח"מ (סי' קכ"ח ס"ק ג') בדעת הרמב"ם וא"כ בפ"ח דאין הכהן יכול למחול ולומר הריני כאילו התקבלתי רק שצריך לפדות בשה וגם אם אינו פודהו אסור בהנאה ואי אפשר לו להמלט רק שיפדהו א"כ אמאי לא יתחייב לשלם בשלמא אם נאמר דהמצוה הוא על כל ישראל רק לכתחלה זכו הבעלים בהמצוה לפדות ולכך אמר רב הונא הפודה פ"ח של חבירו פדיונו פדוי בדיעבד אבל לא לכתחלה כדי שלא יפקיע המצוה מן הבעלים אבל לעולם עושה הפודה מצוה שייך שפיר לומר דהניח מעותיו על קרן הצבי כיון דעושה מצוה דנפשיה אין הבעלים חייבים להחזיר לו דמי הפדיון אבל אם נאמר דאינו עושה מצוה א"כ עושה טובה להבעלים שהפקיע לו החמור מאיסורו ויתחייב לשלם לו ולדעת הסוברים דאף ביש לו משכון לבע"ח ודוחק ג"כ פטור א"ש. ועיין מ"ש לעיל דיני נדרים (סי' ט"ו) בדברי הריטב"א פרק אין בין המודר לדון בדבר שצריך הקנאה בהחזרה הוי כמו דמזכה לו בדבר חדש וה"נ דכוותה אף דהוי של בעלים והגונב פ"ח של חברו חייב לשלם להבעלים דאע"פ שאין לו עכשיו יש לו לאחר מכן מ"מ כ"ז שלא פדה הוי כמו משכון ועדיף דאסור בהנאה א"כ יתחייב לשלם לו. וצריך לומר דמ"מ כיון דאין מי שדוחקו רק אריה דאיסורא עליו רמיא וחיוב מצוה פטור מלשלם אף לדעת הש"ך. וכן צ"ל לדברי הש"ך בהא דמבואר בירושלמי מס' פאה (פ"ג) על מתני' דהמוכר קלחי אילן דאם שייר בעל השדה הוא נותן פאה לכל וקאמר שם בירושלמי או משום דחובת הפאה בקמה או משום דמוכר לו חוץ מחובתו והיינו שהלוקח נתן לו יותר כדי שהחיוב יחול על המוכר ועי"ש בשנות אליהו ואמר שם מאי נפיק מביניהון עבר הלוקח והפריש אין תימר משום שחובת הקציר בקמה הפריש הפריש ואין תימר משום שמוכר לו חוץ מחובתו הפריש ונוטל ממנו דמים והיינו דאין תימר משום שחובת הפאה בקמה יכול לומר לו מי צוך ושם הוי ג"כ כפורע חובו של חבירו וחיוב הקציר רמיא על המוכר והוי כמו בע"ח דוחק ויתחייב לשלם א"ו כיון דאין דוחקו רק חיוב המצוה פטור מלשלם כמו כל פורע חובו ש"ח:

וקצת יש להוכיח דשיטת התוס' דאחר יכול לפדות הבכור אדם כשהוא קטן דהא איתא מסכת בכורות (דף מ"ז) כהן שמת והניח בן חלל ר"ח אמר הבן חייב לפדות א"ע ולכ"ע אם מת האב לאחר ל' אינו חייב לפדות א"ע שהרי זכה אביו בפדיונו כי פליגי במת האב תוך ל' ר"ח סובר דהא לא זכה אביו בפדיונו ורבה בר ר"ה סובר דאמר ליה אתינא מכח גברא דלא מצית לאשתעויי דינא בהדיה ופירש רש"י שהרי זכה אביו בפדיונו דאי נמי יהיב לי' האב הוה מפרש ליה ושקיל ליה לנפשיה דהא כהן הוא וכיון דזכה האב בפדיונו מורישו לבנו עם שאר נכסיו ועי"ש ברא"ש דהוי כאילו הפריש ה' סלעים ופדה כהן את בנו ועכבם לעצמו כן הבן יפריש ה' סלעיו ויתננו לכהן מידי דהוה מי שירש טבלים מאבי אמו כהן שמתקנם ומוכר התרומה לכהן וכן פסקינן בש"ע (סי' ש"ה סי"ט) ועי"ש בהגרא"ו ז"ל דכהנים ולוים אינן פטורין מן הבכורה אלא דקדושתן מפקע משא"כ כאן אלא מצד זכיית האב בהן וכנראה דעת רש"י והרא"ש דאביו של החלל אף שהוא כהן חייב לפדות בנו ולהפריש ה' סלעים ולהחזיק לעצמו. ובאמת קשה להבין איה מצינו דזה יעלה לפדיון ובהפרשת הה' סלעים אינו יוצא ידי מצוה עד שיבא ליד כהן וחייב באחריותן ואף דנאמר דכאן מפריש ובא ליד כהן דזכה האב בהן מ"מ קשה כיון דמיד זכה בהן במה נעשה ממון כהן דאין אדם זוכה בשלו לאחרים כ"ז שלא יצא מרשותו ואינו דומה ליורש טבלים דשם גם הכהן צריך להפריש ולתקן ולהוציא מידי טבל וחל קדושת תרומה בקריאת השם ואמרינן שפיר דכמי שהורמה דמיא והכהן לא הי' עליו חיוב נתינה רק להפריש ושיחול קדושת תרומה ולזכות בעצמו וכמי שהורמה דמיא ויורש בן בתו זכות זה ומתקנו ומוכר התרומה להכהן משא"כ בזה כיון שלא הפריש עדיין כיצד זכה בו ואם זכה למה יצטרך להפריש החלל הה' סלעים מן ממונו:

וראיתי עוד חידוש גדול בדרישה שם שכת' דאם יש לו עוד אחים מנשים אחרות היורשים אביהם זכו כולם בדמי הפדיון דכיון דהוי כאילו זכה האב בפדיונו ומורישו לבנו יתחלק בין כולם בתורת ירושה ולא אבין הא האב הי' חייב להפריש ה' סלעים מן ממונו ולזכות בו וכל נכסי אביהם ירשו ונתחלק ביניהם וזה בן החלל מפריש מממונו הה' סלעים רק הא דפטור לתתם לכהן דיורש זכות זה מה שאביו היה כהן והיה יכול לזכות בעצמו בדמי הפדיון אבל ממון זה לא נפל לו בירושה ואביהן לא זכה בהן בחיו דהא בנו החלל מפריש מנכסיו מה שייכות לזה ליורשיו שיתחלקו ביניהם וע"כ הא דפטור הבן מלתת הה' סלעים לכהן הוא משום דאין הבן מתחייב יותר מלעשות במצות פדיון רק מה שאביו היה חייב הואיל דהוא בן הכהן אבל שאחיו יירשו עמו בזה ויתחלק ביניהם זה דבר תימה:

גם צריך להבין למ"ש לעיל בדברי רש"י חולין (דף קל"ד) ותוס' בכורות (דף ט') דבס' פטר חמור דחייב להפריש הוא רק הואיל דאסור בהנאה וע"כ הא דאין צריך לקיים מצות פדיה מספק ולהחזיק לעצמו היינו דאף דבפ"ח סגי במפריש ומפקיעו בזה האיסור וא"ח באחריות ואף לר"א דחייב באחריות מ"מ בס' פ"ח מפריש להפקיע האיסור אבל אם אינו אסור בהנאה מודו אף רבנן דאינו חייב להפריש דדוקא היכא דנעשה ממון כהן בהפרשתו סגי בזה אבל כיון דמספק אין מוציאין מידו ונשאר ביד הבעלים אינו מקיים בזה מצות פדייה כלל כיון דלא יצא מרשותו רק הואיל דעכ"פ אסור בהנאה מהני להפריש השה להפקיע הקדושה מן החמור ואח"כ אמרינן הממע"ה ולכך בספק אם חייב בפדיון הבן דא"צ להפקיע קדושת בנו רק לקיים מצות פדיון וכיון דלא יתחייב ליתן מטעם דהממע"ה שוב אינו חייב להפריש דאינו עושה שום מצוה בהפרשה ולכך קתני שם במס' חולין בברייתא בין ד' דפטור בס' פדיון הבן כיון דא"ח אף להפריש וא"כ למה יפריש כאן החלל כיון דמחזיקו לעצמו. וצ"ל כיון דהאב הכהן הי' יכול לזכות ע"י הפרשתו בא זה מכחו וסגי בהפרשה לבד. ועיין בש"מ המכונה מזבח כפרה מס' בכורות שם מ"ש משם הרא"ש וכ"ז צריך לדחוק לדעתם דחייב האב אף אם הוא כהן לפדות לבנו החלל:

וראיתי במהרי"ט (סי' פ"ה) שהקשה על הא דאמר בש"ס בכורות (דף י"א) הלוקח טבלים ממורחים מן הגוי מעשרן והן שלו דאמר לי' קאתינא מכח גברא דלא מצית אישתעויי דינא בהדי' ואמאי הכא במת האב תוך ל' יום חייב לפדות א"ע מפני שלא זכה האב בפדיונו אלמא דלא חיישינן לטעמא דאתינא מכח גברא דלא מצית וכו' עי"ש ולא אדע מאי קשיא לי' הא במת תוך ל' ל"ה אז שום אופן חיוב במצות פדיון אף אם הי' ישראל ולא שייך בי' כלל לומר דזכה האב ואח"כ אחר ל' נולד החיוב ואינו דומה לטבל דשם אם הי' ביד ישראל אז הי' מתחייב ויש אופן חיוב בעולם משא"כ לגבי פדיון ודי לנו הצער להבין סברת רבה בר ר"ה וגם להבין דברי הרא"ש דמדמה לטבלים כמו"ש ובא להוסיף להקשות מהא דטבלים על דין זה דאינו דומה כלל כיון דבתוך ל' ל"ה אופן החיוב כלל וביתר דברי מהרי"ט שם מה שהקשה מראשית הגז ומש"ס דסוף פ"ב דקידושין יש מקום להאריך ואכ"מ:

אולם שיטת תוס' שם משמע דהאב הכהן אינו חייב כלל לפדות בנו החלל שכתבו דהבן חייב לפדות את עצמו אע"ג דליכא חיובא באב וכמו בנתגיירה מעוברת והקשו הא אשה כיון שאין אחרים מצווין לפדותה אינה מצווה לפדות עצמה וה"נ האי הבן שאין אחרים מצווין לפדותו לא יהי' חייב לפדות א"ע וכתבו דלא דמי האי בן לאשה דל"ש בה בשום אב פדיון כלל אבל הכא אם הי' לו אב ישראל הי' חייב לפדות מבואר דסברי דאביו הכהן אינו חייב כלל לפדותו ואף בהפרשה דאל"כ מאי קשיא להו הא בתוך ל' עדיין לא חל החיוב על האב ואם הי' האב קיים הי' חל החיוב על האב היינו להפריש ולזכות בעצמו ולכך הבן חייב אלא ודאי דס"ל דרק הבן יש לו חיוב ולא האב הכהן ועי"ש בש"מ משם תוס' חיצוניות הא דקאמר שהרי זכה האב בפדיונו וז"ל ואף על גב דאין צריך להפריש כלל הפדיון ולפדות ולעכבו מ"מ קרי לי' שפיר זכה כיון דאינו מחוייב כלום לתת לכהן אחר עכ"ל והיינו ע"כ דאנו רואין כאילו הי' האב קיים והי' פודה אותו אף דל"ה חייב מ"מ אם הי' פודה אותו הי' זוכה בהה' סלעים שאינו מחויב כלום לתת לכהן אחר ולכך גם הבן פטור לתת לכהן וזה אתי שפיר אם יכול לפדותו בממונו לבכור שאין לו אב אבל אם נאמר דאחר אינו יכול לפדות דחוב הוא לו וכמ"ש האחרונים דניחא לי' להבן שיהי' אח"כ מצווה ועושה או כמ"ש המעדני מלך דלא נעשה שום מצוה כיון דלא נתחייב עדיין עד שיגדיל. א"כ מה עדיפות לאב הכהן שיכול להפריש ולפדות בנו החלל מן אחר כיון דלשיטת התוס' לא חל שום חיוב על האב רק הבן רמיא עליו החיוב לפדות א"ע וכמו בנתגיירה מעוברת ולא נתמעט מתפדה אלא אשה דאין במינה פדיון אבל איש אף דאין אביו חייב לפדותו מ"מ הוא חייב לפדות א"ע ממילא אביו הוי כמו איש זר לגבי' לפדותו ואם פדה אותו אם לא מהני הפדיון של אחרים מהראוי שלא יועיל ג"כ פדיונו א"כ למה במת לאחר ל' אמרינן כבר זכה בהן אב כיון דלא חל אז שום מצוה לפדות ולא הי' מהני הפדיון. אלא ודאי דגם אחר יכול לפדותו ואמרינן שפיר כבר זכה אב דהי' בידו להפריש ולזכות בעצמו דא"ח לתת כלום לכהן אחר.

אך בירושלמי (ריש פ"י דיבמות) משמע דרמיא החיוב על האב לפדות בנו החלל וכשיטת תוס' ורא"ש דקתני שם כהן שבא על גרושה והוליד בן ומת האב בתוך ל' הבן חייב לפדות את עצמו לאחר שלשי' יום חזקה שפדאו אביו ואם לאחרים הוא פודה לא כ"ש בניו עכ"ל משמע דחייב לפדות ויכול להחזיק לעצמו דמי הפדיון וצ"ע בכ"ז:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף