אמרי בינה/דיני תרומות ומעשרות/יח

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

אמרי בינה דיני תרומות ומעשרות יח

סימן ח"י

בחיוב פאה כשקוצר שדהו מחולקים רש"י ותוס' ב"ק ר"פ הגוזל עצים דאם לא הפריש מן הקמה עד שמירחה דחייב לעשר כתב רש"י הטעם אף דחלק העניים פטור מן המעש' מ"מ כיון שעשה גדיש נתחייב מדרבנן במעשר מבואר דמיד זכו עניים בחלק הפאה רק שאינו מבורר המקום וריך בעל השדה לברר המקום אולם בתוס' שם כתבו דכל שלא הפריש פאה ולא ביררה הי' הכל שלו ונתחייב במעשר מה"ת ומבואר דכ"ז שהבעלים לא ביררו לפאה הכל שלו. ועיין פירוש המשנה להרמב"ם (פ"ב מ"ח) קצר חציה ומכר חציה הלוקח נותן פאה לכל כתב הרמב"ם לפי שאין לו רשות למכור מתנות הקב"ה לפיכך יהיו כאילו לא מכר לו אלא הנשאר אחר הוצאת הפאה שנתחייב' אותה השדה והיינו כשידע דאדעתא דהכי קנאה שיתן פאה לכל וי"ל דאם הלוקח לא ידע לא נוכל לחייבו להפריש בעד המוכר ואף דמ"מ חלק עניים נמצא ביד הלוקח וכמ"ש הרמב"ם שאין לו רשות למכור מתנות הקב"ה מ"מ היה החיוב על המוכר לסלק חובת הפאה מלוקח אבל לענין חיוב פאה אף אם הלוקח לא ידע ואין להוציא מיד המוכר כגון שנשרף החצי שקצר מ"מ החיוב חל על החצי שדה שקנה. ומבואר דרמב"ם סובר כשיטת רש"י דכבר אין לו רשות למכור.

אך יקשה דקתני שם קצר חציה והקדיש חציה הפודה מיד הגזבר הוא נותן פאה לכל ומשמע דמן הגזבר אין העניים לוקחין על הכל ואמאי הא כבר זכו עניים ויש להם חלק בחצי קמה המחובר על הכל וא"ל דודאי כוונת הבעלים הי' שיסלקו הם להעניים מן מה שקצרו א"כ אמאי הפודה מיד הגזבר מחויב לתת על הכל ועיין (פ"ד מ"ח) המקדיש כרמו משנודעו העוללות העוללות לעניים ועי"ש ברע"ב ובתוי"ט דאין לבעלים בהם כלום ומ"ש פאה ואף דלגבי פאה הברירה ביד הבעלים לברור המקום וא"כ אין המקום מבורר מ"מ יש להם חלק בהקמה אף שאינו מבורר. וגם בעוללות הברירה ביד הבעלים שלא יבצור וכ"ז שלא יבצור לא יוכלו העני' ליקח ובכ"ז אין ההקדש חל ואמאי בפאה חל ועיין ירושלמי (פ"ב) באם קצר הגזבר חצי חציה ופדה חצי חציה פטור ועי"ש.

ועיין רמב"ם (פ"ב הי"ד) ממתנות עניים אסור לפועלים לקצור את כל השדה אלא מניחין בסוף השדה כשיעור פאה ואין לעניים בה כלום עד שיפרשנה בעה"ב מדעתו לפיכך עני הרואה פאה בסוף שדה אסור ליגע בה משום גזל עד שיודע לו שהוא בדעת בעלים והוא מתוספת' ושם קתני ואינה פאה עד שיפרשנה בעה"ב לשם פאה ובס' מים חיים מפ"ח מביא דברי תו"כ ואין פאה אלא שיש לו שם כלומר שאם לא קרא לו שם פאה אינו פאה וחייב במעשרות. ולכאורה משמע מזה כשיטת תוס' דאפי' למאן דאית ליה ברירה כ"ז שלא הפריש פאה ולא ביררה הי' הכל שלו ונתחייב במעשר ושוב לא יפטר דאל"כ רק שיש לעניים חלק א"כ כששייר בסוף שדהו למה הוי גזל ולמה חייב במעשר ויש ליישב וצ"ע בכ"ז.

ויש לחקור אם מתעסק בעה"ב בקצירה כגון אם מתכוין לקצור התלוש וקצר מחובר אם חייב בפאה כיון דכתיב ובקוצרכם ודרשינן בספרי פרט לשקצרוהו לסטים וקרסמוהו נמלים פרט לקצר נכרי מכאן אמרו נכרי שקצר שדה פטור ועיין ספר שנות אליהו (פ"ב) דפאה כי תיבת ובקוצרכם מלה מורכבת דהו"ל לכתוב ובקצירכם או הול"ל כי תקצרו אלא ש"מ תרתי בעי הקציר של ישראל ושיקצ' ישראל לעצמו דוקא ומפרש שם המתניתין שדה שקצרוה גוים קצרוה לסטים היינו גוים אפי' בנותן לו במתנה ואם קצרוה עבור בעל השדה באמת חייב ובלסטים אפילו ישראל רק שלא נתן להם רשות עי"ש. וא"כ כיון דצריך שיהי' כוונת קצירה י"ל דאם הבעה"ב מתעסק בקצירה פטור ואף דמבואר שם בפירוש המשנה להרמב"ם דדוקא כשקצרוה לנפשם או לעשו' היזק אבל אם ישכור אותם או קצר לבעל השדה חייב בפאה הרי אף אם קצר שלא מדעת בעה"ב מ"מ כיון שקצר עבור הבעלים חייב בפאה ועי' במחנה אפרים הלכות שלוחין (סי' י"א) שכתב דפועל ידו כיד בעה"ב והביא ראי' מדברי ירושלמי במתניתין הנז' דקצירך אמר רחמנא ולא קציר גוים ואם קצרוה פועלים ה"ז חייבת עי"ש. וכבר השיג עליו בס' שעה"מ הלכות תרומה ומלבד זה דבריו תמוהין דהא אדרבה מדברי ירושלמי מבוא' להיפך ומוכרח דאף פועלים גוים אינם בתורת שליחות. דקאמר מתני' כשקצרוה לעצמן אבל קצרוה לישראל חייבת ותני כן אין שוכרין פועלין גוים מפני שאין בקיאין בלקט ומאי ראי' דלמא לעולם בעינן דוקא שיקצ' ישראל לצורך ישראל אבל גוי אף אם קצר לישראל א"ח ופועלין שאני דידן כיד בעה"ב א"ו דאינן בני שליחות אף פועלין וכיון דחייבת כשקצרוה פועלין מדעת ישראל שוב אין לחלק דאף אם קצר גוי שלא לדעתו של הישראל ג"כ חייבת. אבל מ"מ י"ל דכונת קצירה בעינן אבל אם מתעסק בעלמא הוי כמו קרסמוה נמלים דפטור:

והנה עוד מבואר שם בירושלמי מתני' כשקצרוה לאבדה אבל קצרוה שלא לאבדה חייבת אמר רבי יהושע בר שימי אפילו תימר כשקצרוה שלא לאבדה פטורה מאחר שהפאה ניתנת במחובר לקרקע ואין קרקע נגזלת וקאי אקצרוה לסטים ישראל ועי' רמב"ם (פ"ב ממ"ע) שקצרוה גוים לעצמן או קצרוה לסטים כו' ה"ז פטורה מן הפאה שחובת הפאה בקמה והיינו ג"כ כיון שלא קנה הלסטים ישראל בקמה דקרקע אינה נגזלת לכך אף אם זכו הלסטים אח"כ מ"מ לא נתחייב ועיין בשנות אליהו דהואיל דלא קצרוהו דכ"ז שהוא מחובר לא קנה ולאחר הקצירה אינו חייב בתלוש. וקשה לי חדא במה קנו הלסטים אח"כ הפירות שיהי' שלהם ואף שנקנו להם בתורת גזל אחר שקצרוה מ"מ לאו שלהם הוא רק לענין חיוב אונסין וא"כ אף אם אינו חובת פאה רק בקמה מ"מ בעינן שהקצירה יהי' שלו ועוד למה קאמר בירושלמי הטעם דאין קרקע נגזלת הא אף אם קרקע נגזלת מ"מ לאו קצירכם הוא דלא קנה הגזלן רק לענין אונסין. ואם נאמר דגזלן הקונה דבר בשינוי קונה למפרע משעת גזילה כמו שהאריך בזה אאמ"ו ז"ל בספרו דברי חיים דיני גזיל' (סי' י"ח) א"ש דאם הי' קרקע נגזלת והי' ביד הלסטים בתורת גזל ממילא כשעושין שינוי אח"כ ע"י הקצירה נקנה למפרע להן והי' חייב דהוי קצירכם לכך אמר הואיל דקרקע אינה נגזלת א"כ אינו קונה רק רק אחר קצירה בתורת גזל ול"ה לכם. אולם הראשון קשה למה קאמר דוקא הואיל שהפאה נתנת במחובר לקרקע הא אף אם הי' החיוב בתלוש מ"מ כיון דקרקע אינה נגזלת ול"ה בידו בגזל במה יקנה אח"כ כשקצר ועי"ש בהגהותי בדברי חיים דהוכחתי בראיות ברורות דשינוי אינו קונה למפרע וצ"ע:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף