אמרי בינה/דיני שחיטה/יד

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

אמרי בינה דיני שחיטה יד

סימן יד

אם שחטה ונמצאת טריפה ועובר הנמצא בן ט' חי טעון שחיטה לעצמו וניתר בה ומת או בן ח' אפי' חי אסור וכ' הרמ"א דעכשיו אין להתיר שום ולד הנמצא בבהמה אם האם טריפ' ול"מ שחיטת עצמו דחיישינן שאינו ב"ט וכתב הש"ך אבל ודאי כשימתין עד תחלת ח' ללידתו שאז יצא מס' נפל ניתר בשחיטת עצמו ובת"ש משיג ע"ז ודעתו דהא רבנן ורשב"ג פליגי נמי בב"ח וס"ל לרשב"ג דאי גמרו שערו וצפרניו ושהה שלשים יום באדם אמרינן האי בר ז' הוא ואשתהי ורבנן ס"ל דלא אמרינן אשתהי כמבואר בתוס' שבת (דף קל"ו) ויבמות (דף פ') דעד בן עשרים לא הוי בן קיימא ולדעת התוס' שם כך הלכה כרבנן ורק בסתם ולדות קיי"ל כרשב"ג לחומרא עד שלשים אבל בב"ח רבנן לחומרא דל"מ שלשים עד כ' שנים כר' אבוה א"כ ה"נ בבהמה ל"מ ח' יום ואף להפוסקים בב"ח כרשב"ג היינו דוק' בולדות שנולדו דמסייע לי' רובא דרוב ולדות הנולדים אינן נפלים אבל אי לא נולד מי שמעת להו ואפשר אפי' רשב"ג מודה בהא דלא יצא מספק נפל ועכ"פ אין הלכ' כמותו בלא נולד רק כרבנן ולחומרא ובתוס' נדה (דף מ"ד) כ' שמעינהו לרבנן דלאו בל' תלוי אלא בחדשי הריון ומשמע בשבת להדיא דכי היכי דפליגי באדם פליגי בבהמ' והאריכו בזה וכ"כ הכו"פ. ובס' דגול מרבבה משיג ע"ז דודאי לרשב"ג שאם הוא נפל אי אפשר לחיות בשום אופן ל' באדם וח' בבהמה כיון דמתיר בב"ח ודאי דאשתהי ואטו הנולדים בחדש השמיני רובן בני קיימא הא ודאי ליתא אלא הואיל שאי אפשר לחיות בשום אופן וא"כ רבנן דפליגי גם אינהו סברי דרוב נפלים אי אפשר להו לחיות ל' באדם וח' בבהמה רק דיש נגד זה ג"כ רוב לאידך גיסא דרוב הנולדים בחודש השמיני לא נגמר צורתם בחדש הז' לכן נפלי' נינהו וכיון שיש רוב לכל צד נשאר בס' נפל והיינו בודאי נולד בחודש השמיני אבל היכא שאין אנו יודעים אם נגמר צורתו מועיל שהה וסמכינן ארוב' עי"ש וכן העלה רעק"א בהגהותיו לש"ע:

ולכאורה יש להבין אם נאמר דבב"ח לא שייך רוב ולד מעליא יולדין דרובא לא משתהי ובהנך הנולדים לח' אין רובם ולד מעליא ע"י אשתהי א"כ מה קאמר בש"ס יבמות שם דפריך אלא הא דעבד רבא תוספאה עובדא באשה שהלך בעלה למדה"י ואשתהי עד תריסר ירחי שתא ואכשרה כמאן כרבי דאמר אשתהי כיון דאיכ' רשב"ג דאמר משתהי כרבים עביד ומה ראיה מרשב"ג דמהני ששהה להוציא מתורת נפל דכיון שאי אפשר לחיות ע"כ דאשתהי משא"כ באשתהי י"ב חודש נימא עכ"פ כיון דרוב הוא דלא אשתהי. אף שיש חזקת צדקת דאשה מ"מ רובא וחזקה רובא עדיף. וע' נו"ב מהד"ק אה"ע (סיס"ט) שכ' דעובדא דרבא תוספאה דקאמר אכשרי' היינו לולד ואיירי דמתה אמה ול"ה טענות בריא של אמה דאל"כ הא קיי"ל כר"ג דנאמנת אף ברוב פסולין ומה פריך א"ו דאיירי בלא טענות בריא של האם ופריך דעביד כרבי דהא יש רוב דלא אשתהי ורובא וחזקה רובא עדיף וע"כ לרבה תוספאה שכיח מאד דאשתהי עי"ש ואי נימא דלרשב"ג הוי ג"כ רוב דלא אשתהי יקשה מנא לי' לרבא תוספאה להכשיר הולד. ועוד אם נאמר לרשב"ג הוי רוב דלא אשתהי א"כ אם מת הולד תוך ל' נימא דהוי ודאי נפל כיון שלא בא לידי בירור וליכא רק רובא דב"ח דרוב לתשעה יולדת והיולדת לשבעה לא אשתהי ורק לאחר שלשים כיון דנפל אי אפשר לחיות כ"כ נתברר דולד זה מהמיעוט ואם מת תוך ל' ניזל בתר רוב. ובפרט לרשב"ג שמחמיר בסתם ולד שלא לסמוך על הרוב דולד מעליא דנפלים שכיח ק"ו בבן ח' ודאי כ"ז שלא נתברר שחי ל' מהראוי למיזל בתר רובן ונאמר דהוי ולד נפל. ורשב"ג קאי על כל הולדות בין ב"ח בין סתם ולדות ואמר כל ששהה שלשים יום באדם אינו נפל וקאמר בש"ס שבת שם הא לא שהה ספיקא הוי ואף שזה אינו הכרח כ"כ די"ל דלא כל אפין בספיקא שוין דבסתם ולד ע"כ לרשב"ג ג"כ כנראה מדברי התוס' בכמה מקומות בפרט בבכורות (דף כ') הוא רק מדרבנן דחייש למיעוט המצוי דרשב"ג סובר כרבנן דאזלינן מן התורה בתר רובא וע"כ לא הוי רק ספיקא דרבנן ובב"ח עכ"פ ספיקא דאורייתא הוי הואיל דליכ' רובא ומ"מ מדברי הפוסקים מבואר דבב"ח אף לרשב"ג הוי רק ספק ואמאי לא נימא להיפך כיון דליכא רוב דולד מעליא ואדרבא יש רוב לאידך גיסא דהנולדין בח' לא נגמר צורתם בז' וכיון שמת תוך ל' נימא דהוי נפל ודאי. אלא ודאי דזה אינו דלר' ורשב"ג אשתהי הוי שכיח ואף תוך ל' הוי ס' השקול כיון דרוב נשים ולד מעלי' יולדין ואנו דנין על הלידה אם נפל ילדה או בן קיימא אמרינן שרוב הנולדים בני קיימא רק הואיל שיולדות לח' ורוב יולדות לט' יש רוב להיפך ועם צירוף נפלים דשכיח לרשב"ג לכך הוי ספק ואדרבא יותר נוטה לומר דרוב ולד מעליא יולדין לכך אף בלא שהה ל"ה ודאי נפל רק ספיק' ומה"ט פסקינן כרבה תוספאה דאמר משתהי והיינו דלרבי ורשב"ג כיון דהוי תוך ל' ע"כ דשכיח אשתהי לכך אכשריה להולד מטעם חזקת צדקות אף דלא אמרה ברי וכמ"ש הנו"ב בעצמו דאישתהי שכיח מאד והרוב ל"ה רוב גמור לכן מכריע החזק' צדקות של אמה להכשיר הולד ולא תלינן בזנות:

וא"כ יש מקום לסברת הת"ש די"ל דרשב"ג לא סמך על שלשים רק היכא דהוי לידה ממש דרוב הנולדים יולדין ולד מעליא והא ראיה דע"כ רוב זה עדיף דאם לא שהה ל' יום ספקא הוי ואינו מכריע הרוב דהיולדין לח' לא נגמר צורתן בז' וע"כ דרוב נשי' אינן מפילין עדיף מרוב זה. ועיין רשב"א יבמות (דף קי"ט) דמיעוט מפלת לאו מיעוט גמור הוא נגד רוב נשים מתעברות ויולדו' רק שם בצירוף המיעוט דאינן מתעברות והא דכתבו תוס' דמיעוט נפלים הוי מיעוט המצוי ע"כ היינו כיון דדנין על כל העולם לא על מקרה אחת בלבד דנין ובדבר ההוה ורגיל חשו חז"ל משא"כ בנולד לח' דהוא רק על המיעוט בלבד וכיון דרוב ולד מעליא עדיף והוי רק כס' השקול ממש י"ל דגם לרשב"ג אינו מכריע לברר. ועוד דהא לרוב הפוסקים גם לרשב"ג ל"מ שהה ל' רק כשגמרו שעריו וצפרניו וקאי על דברי רבי דקאמר שעריו וציפרניו שלא גמרו מוכיחין עליו ופירש הרמב"ן דלרבי ע"י שעריו שגמרו יצא מכלל ודאי נפל והוי ס' ולא פירש רבי אימתי יוצא מתורת נפל ובא רשב"ג ופירש דבל' יום מתברר ויוצא מתורת ספק אבל צריך ג"כ שיהיה סימנין נגמרין א"כ עי"ז הוי ס' נפל תוך ל' דשייך רוב אינן מפילין ואף דרוב הנולדין בח' לא נגמרו צורתן בז' ויולדות לז' הוא מיעוט מ"מ רוב נפלים סימנין מוכחין עליו שלא נגמרו וזה שנגמרו שוב הוי ספק נוטה יותר לומר דלאו נפל ומתברר ע"י ששהה ל' אבל היכא דל"ה לידה י"ל דלא מתברר ע"י ששהה ל' יום אף לרשב"ג דהא לרוב הפוסקים לא מתברר באם יש ריעות' דלא גמרו. וא"כ שוב בבהמה דליכא סייעת סימנים והוי ס' השקול עם בן קיימא הוא או שמא לא נגמר עדיין י"ל דל"מ מה דשהה ח' יום. וא"ל א"כ מה ראי' מרבי ורשב"ג לרבה תוספאה דאשתהי שכיח דלמא באמת הוי נגד רוב ועדיף מחזקה דהאם והא דהוי לרבי ולרשב"ג תוך ל' ספק הוא משום רובה דולד מעליא הוא כשנגמר סימנים ז"א דהא רשב"ג ורבי קאי על רבנן דדנין על הולד לכל דברים הן לענין יבום ולענין שאר איסורים כמבואר בתוספתא מס' שבת ואם נחוש לזנות מה מהני גמר סימנין לרבי נימא דלמא זינתה כיון דרובא לט' יולדין ובשביל זה נגמר הסימנין וכן שהה למד א"ו דל"ח לזנות ואשתהי שכיח לכך הכשיר רבה תוספאה:

ברם הת"ש מדויל ידו משתלם דהוא כ' להוכיח דבבן ח' הוי מיעוטא דמיעוטא ממה דסובר ר"מ פ' בהמה המקשה השוחט בהמה ומצא בה ב"ט חי אינו מותרת בשחיטת אמו וב"ח חי מותרת הא ר"מ חייש למיעוטא וניחוש דהא בר שבעה הוא ואשתהי א"ו דהוי מיעוטייהו משתהי עד ח' והוה ב"ח מיעוטא דמיעוטא דל"ח ר"מ. אולם מדברי רוב הפוסקים דפסקו כרשב"ג בב"ח ושהה למ"ד דהוי בן קיימא ודאי ובמת תוך למ"ד הוי ספק ע"כ מוכרח דל"ה מיעוטא ורוב דבני קיימא עדיף וכ"כ הריב"ש (סי' תמ"ו) וז"ל והוי ספק גמור דאע"ג דאפשר לתלות נמי בב"ז ואשתהו מ"מ כיון דלא שהה ל' יום אפשר דנפל הוא ואע"ג דמפרשת מיעוטא יולדות לז' ואשתהי נמי מיעוט' נגמר סימנין לרשב"ג אין מוציאין מחזקת נפל הלכך אפשר באשת כהן חולצת מס' עכ"ל ולא אמרינן דהוי ודאי נפל ע"כ דרוב ולד מעליא עדיף והוי ס' השקול והיינו היכא דהוי לידה משא"כ במצא ב"ח חי י"ל דאף לר"מ לא חיישינן למעוטא דב"ז ואשתהי דהוי מיעוטי דמיעוטא ועיין מהרי"ק (סי' ק"ג) שכ' דאף לדעת תוס' דלית לן הלכתא כרשב"ג בב"ח מ"מ הלכה כרבה תוספאה דדוקא בב"ח דאיכא למימר רוב היולדות אין יולדות לז' אלא לט' ואף היולדות לז' רובן יולדות בלא שהוי ונמצא היולדות בני קיימא לשמנה הוי מיעוטא דמיעוטא דפשיטא דא"ל דאדרבה רוב היולדות ולד מעליא ילדין כלומר בני קיימא שהרי כתבו תוס' פ' החולץ דמיעוט נפלים הוי מיעוט המצוי ולכך אין יוצא מתורת נפל לרשב"ג אא"כ שהה ל' עכ"ל והדברים תמוהין הא זה דוקא לרשב"ג ואנן חיישינן לדבריו להחמיר בסתם ולדות לכתחילה ובאשת כהן סמכינן על רובא כרבנן שלא לחוש למיעוט נפלים וא"כ בב"ח נמי הוי רוב מעליא דולד מעליא ילדן רק רבנן לא חיישי לאשתהי. ועיין ת"ש (סי' כ"ט) בנידון דרמ"א בנמצא מים במוח וס' אם הקיף המוח דס"ל דאיתרע לה רובא דרוב כשרים והח"ד השיג עליו דמ"מ נשאר רוב בהמות כשרות ועימ"ש אאמ"ו ז"ל באורך בזה בדברי חיים (סי' ט"ו) וה"נ דכוותי אנו דנין על רוב בטבע דאינן מפילין ואינן משגרן ולדיהן וכי בשביל דילדה לשמנה ויצאה מרוב היולדות לתשעה נאמר דהפיל' אדרבה מטעם רוב דב"ט אמרינן דנגמר צורתו לשבעה ואשתהי ובנמצא בן ח' חי בבהמה ניחוש למיעוטא לר"מ דב"ז הוא שנגמר צורתו ואשתהי ויהי' צריך שחיטת עצמו ומי יעיד ע"ז דמיעוט הנולדין לז' יולדות בלי שהוי:

אך מהא דמצא ב"ח חי דאינו טעון שחיטה בלא"ה ל"ק דהא מבואר שם במתניתין דר"מ מודה במצא ב"ט מת קורעו ומוצא את דמו ופירש"י דלאו חדשים איכא ולאו אוירא איכא הלכך לאו בהמה הוא ואכתי יקשה ניחוש לשמא היה חי בשעת שחיטת אמו וכיון דאיכא חדשי' בהמה הוא ולא אתרבו מכל בבהמה תאכלו ולא הותר בשחיטת אמו והיה טעון שחיטת עצמו ואח"כ מת בבטן אמו והוי נבלה וצריך לומר דהא אף דר"מ חייש למיעוטא מ"מ מודה דאזלינן בתר חזקה כמבואר בכמה מקומות וכ"כ הגהות מרדכי סוף חולין ומ"ש מהרש"א חולין (דף פ"ו) דר"מ לא אזיל בתר חזקה בפשיטות דבריו מוקשים ויבואר אי"ה להלן. וכיון דהשת' מת אף דלא אזלינן לר"מ בת' שעת מציאתן אף לענין טומאה כמבוא' במתניתין דנגע בא' בלילה מס' טהרות מ"מ עכ"פ חזקה דחיותא ל"ה להעובר וקודם שכלו חדשיו הי' ירך אמו להיות ניתר בשחיטת אמו וכיון דנשחטה אמו בהכשר והולד מת לפנינו מוקמינן על חזקת היתר ואין מוציאין מחזקה הראשונה שהיה ניתר בשחיטת אמו אמרינן דמעיקרא מת היה קודם שחיטת אמו ואף דרוב בהמות ולד מעליא ילדן מ"מ הא לר"מ לא אזיל בתר רוב וכיון דהשתא מת אמרינן דמעיקרא קודם שחיטת אמו הי' מת וניתר בשחיטת אמו. ולפי"ז בבן שמנה חי אמרינן ג"כ דלא חיישינן למיעוט דלז' יולדת ונגמר צורתה ואשתהי להוציא מחזקת היתר דמעיקר' שהיה להעובר להיות ניתר בשחיטת אמו וכמו דבחודש הו' היתה בחזקת היתר ע"י שחיטת אמו כן נמי בז' וכיון דאמו שחוטה לפנינו מותר הולד דהוי רוב וחזקה להיתר וז"ב:

והנה אף דכתבתי די"ל דלרשב"ג דמהני שהה ל' יום הוא רק בצירוף רוב דולד מעליא ילדן וכמ"ש הת"ש מ"מ כנראה דברי הד"מ דכתב לרשב"ג כ"ש נפל אי אפשר בשום אופן לחיות ל' באדם וח' בבהמה מבואר כן בריב"ש שם דלרשב"ג אין שום נפל חי ל' ליום. ובפרט להסוברי' דלרשב"ג אף בלא גמרו סימנין מהני שהה ל' ע"כ כן הוא בגדר ודאי ולא מצד רוב. אולם מ"ש הד"מ דגם רבנן מודו דרוב נפלים א"א להו לחיות ל' באדם וח' בבהמה רק דיש רוב לאידך גיסא וכיון דיש רוב לכל צד נשאר בספק נפל. תמהני הא המעיין בתוס' יבמות שם ימצא מבואר דלרבנן הוא אחר ל' כמו תוך ל' בחזקת נפל וקודם עשרים הוא בחזקת נפל ואסור לטלטלו דאינו יוצא מתורת נפל בל' אלא ע"י ך' ומילת' דל"ש הוא ואסור לטלטלו ועיי"ש במהרש"א ולכאורה הא לרשב"ג בעי ג"כ ל' ומה לי ל' ומה לי ך' הא אנן דנין על הולד אם נגמר צורתו או לא ומה לי שיתברר ע"י שהוי ל' או ך' אולם הטעם דלרשב"ג הא לא שהה ג"כ ס' הוי ומתברר ע"י ששהה ל' דב"ק הוא ואשתהי ולרבנן אסור לטלטלו דסברי דל"א אשתהי רק אם הגיע עד ך' ע"כ יצא מכלל נפל ולא מקודם ואם מת קודם לכן הוי ודאי נפל [והא דתוס' שם בתחלת דבריהם ד"ה והא כתבו ואם יכול להיות ב"ק ל"ה אסור לטלטלו וכבר עמד ע"ז בתשובת ר' עק"א ז"ל (סי' צ"ח) עי"ש דמדחיק בפירושם ועיין ב"ח אה"ע (סי' קנ"ו) דעמד ג"כ ע"ד תוס' והפשיט דר' אבהו דקאמר בן שמונה אין עושין בו מעשה עד שיהיה בן ך' ומדקאמר אין עושין מעשה היינו להחזיקו לגדול אבל ספיקא הוי עכ"פ ופריך הא לרבנן לא קאי דאינו יכול להיות ב"ק ל"ה אסור לטלטלו ומשני הב"ע כשגמרו סימניו דודאי לרבנן ג"כ בחזקת נפל רק דקאמר דאין עושין מעשה כרבי ורשב"ג ומספקינן ליה ובאמת י"ל לדידן לדעת תוס' אם מת אחר ל' ונגמר סימניו דלא מתייבמת דהוי עכ"פ ס' אם קיי"ל כרבי ורשב"ג או כרבנן] אולם מדברי תוס' משמ' דקיי"ל כרבנן ואף מתייבמת וכ"כ היש"ש פרק הערל (סי' כ"ט) בדעת ר"י דאף לאחר ל' יום היא בחזקת נפל עי"ש א"כ מבואר דלרבנן לשיטת תוס' דקיי"ל כן ל"מ שהה ל' הרי דל"ה בירור גמור ומניין לנו לומר דסברי דהוי רוב דאינו נפל אחר ל':

וראיתי בספר בית מאיר (סי' קנ"ו) דהשיג שם על הב"ש דחשש דעת תוס' בב"ח ושהה ל' ומת אף דנגמרו סימניו דחולצת וכ' דתוס' ע"כ לשיטתם במס' נדה דלא קיי"ל כרבה תוספאה ולא ס"ל אשתהי אבל לדעת כל הפוסקים לפסוק כרבה תוספאה ממילא קיי"ל דאמרינן אשתהי ממילא ב"ח ודאי וגמרו סימניו ושהה ל' תנשא לכתחלה ובמח"כ נעלם ממנו דברי מהרי"ק שם שהאריך בזה ודן אף לדעת הר"י דפסקינן כרבנן היינו בב"ח אבל בשהה יב"ח קיי"ל כרבה תוספאה. הן אמת דדבריו שם צריכין עיון דכ' בב"ז כיון שהוא מן המקדימין ולא מן המאחרין אין לומר אשתהי משא"כ בב"ט ואשתהי עד יב"ח. ואין לזה הבנה הא עיקר תלוי ביצירה דיש שנוצר שנגמר צורתו לצאת בז' ויש בט' וכמו שדרשו ז"ל בילקוט פ' בראשית ע"פ וייצר בשני יודין שני יצירות נוצר לז' ויש נוצר לט' [ובאמת י"ל הא דבעי רבא מס' נדה (דף כ"ד) בהמה גסה יולדת לט' יולדת לז' או לא ילדה הוא מה"ט כיון דבגוה לא כתיב שתי יצירות] וכיון דעיקר תלוי בהיצירה אימתי שיגמר צורתו מה שייך לומר כיון שהוא מן המקדימין לא יתאחר ול"ש לומר בו אשתהי כמו בהנוצר שיגמור צורתו לט' זה נגד החוש עכ"פ והאריך בזה וגם היש"ש שם האריך בזה דאף לדעת הר"י דפוסק כרבנן בנולד לח' מ"מ קיי"ל כעובד' דרבה תוספאה והעלה שם דעכ"פ בב"ח ודאי נגמרו סימניו אם חי ל' ומת חולצת ובתוך ל' מתייבמת והיינו דכ' בזה ע"ד הר"י דתוס' הפריזו על מידתם לומר אף לאחר ל' יום יהיה בחזקת נפל רק דלכל הפחות אף לרבנן הוי ס' אחר ל' יום דאמרינן אשתהי דאל"כ פליגי עליה דרשב"ג טובא שהוא מחזיקו כב"ק ממש והם כנפל ממש והוי פלוגתא רחוקה וזה א"נ. וכן משמע לישנא דר' אבהו דקאמר אין עושין מעשה ורק בלא נגמרו סימניו פוסק במת לאחר ל' מתייבמת עיי"ש ואשתימיט ליה להב"מ דברי מהרי"ק והיש"ש ובל"ס ל"ה חולק עליהם לפסוק דתנשא לכתחל' נגדם:

הדרן לדברי הד"מ כנראה דעת תוס' דלרבנן ל"מ כלל ל' יום ואף להכניסו בספק נפל ל"מ. אולם למ"ש היש"ש דאף לרבנן מהני להכניסו בס' נפל ממילא י"ל אף דלא נולד רק מצא חי בב"ח דמודו רבנן דהוי רוב אחרי ל' יום דאינו נפל. אך מ"מ י"ל כיון דבלא נגמרו סימניו ל"מ שהה ל' יום באדם ולדברי היש"ש אף מתיבמת במת לאחר ל' הרי דל"ה רוב גמור וי"ל דל"מ להכניס לס' נפל רק בצירוף הסימנים ובבהמה דל"ש זה הוי ודאי נפל או עכ"פ ס' וי"ל שוב דל"מ במצא בן ח' חי בנטרפה אמו:

וקצת ראיה יש דגם לרבנן שהה ל' יום מלתא הוא דאמרינן בשבת שם כשפיהק ומת ד"ה מת הוא כי פליגי כשנפל מן הגג ואכלו ארי מ"ס מת הוא ומ"ס חי הוא. ואף בודאי הא דאמרינן כשפיהק ומת ד"ה מת הוא ע"כ אף במת תוך ל' לאו ודאי מת הוא ונפל הוא דהא לא ניתן להאמר שלא יהיה בסתם ולד שום ס' אף לרשב"ג ומכ"ש לרבנן דאזלינן בתר רוב ולדות דולד מעליא הן. וכן מבואר בבעה"מ שם דלא שיהיה מת ודאי אלא ס' וכיון שפיהק הוי ס' אבל לא ודאי והא דקאמר ד"ה מת הוא היינו ס' מת. והעד לזה דהא קאמר כ"פ בנפל מן הגג ואכלו ארי מ"ס מת הוא ומ"ס חי הוא ובזה ודאי לרשב"ג לאו מת ודאי הוא רק ס' כמבואר בש"ס שם הא לא שהה ס' הוי דרשב"ג חייש רק למיעוט המצוי וחולצת ולא מתיבמת. וא"כ גם בפיהק ומת לכ"ע ס' מת הוא וע"ז קאמר דגם רבנן מודו למחשב תוך ל' ס' אבל מודו דאם שהה ל' אף דאח"כ פיהק ומת מודו לרשב"ג דאמר כל ששה' ל' אינו נפל הרי מצינו להדי' דגם לרבנן מתברר לפעמים דא"נ ע"י ששה' ל'. וא"כ ממילא בנמצא בבהמה ולא ידעינן מה"ת להסתפק לן בנפל אחר ששהה ז' ימים ובזה אף לרבנן מהני שהה ל'. אולם זה לדעת הבעה"מ שם דסובר דכן הלכה דפיהק ומת גם רבנן מודו דמת הוא שפיר מוכח דאף לרבנן מהני שהה ל' יום וסובר דהא דאיתמר אח"כ מת בתוך ל' ונתקדשה דאמר רבינא משמיה דרבא אם אשת כהן היא אינה חולצת סובר דמת מתוך חולי ה"ה כנפל מן הגג ואכלו ארי וכן לדעת רבינו יונה בר"ן שם דחלה ומת הו"ל כפיהק ומת והא דרבא מתוקמא בנפל מן הגג או אכלו ארי לדידהו שפיר מוכח דגם לרבנן הוי ששהה ל' מילתא דמהני בפיהק ומת לאחר ל' או בחולי. אבל לדעת הרי"ף והרמב"ן שם דרבא חולק ואף בחלה ומת או פיהק ומת תוך ל' אזלינן בתר רוב ולדות דולד מעליא לרבנן ובאשת כהן לדידן אינה חולצת לא מוכח דלרבנן הוי שהה ל' מלתא ועי' תוס' בכורות (דף ך') ד"ה חלב דמבואר מדבריהם דפיהק ומת הוי ריעותא ומה"ט אסור לשוחטו כשהוא בריא דדלמא יבא לשחטו כשהוא חולה וקרוב לפיהוק של מיתה מבואר דסברי כשיטת בעה"מ דחולי הוי כאכלו ארי רק פיהק ומת מודו רבנן ובזה אף אם שחטו והוי כאכלו ארי מ"מ כיון דהוי פיהק הוי ריעותא. וא"כ סברו דבזה גם רבנן מודו לרשב"ג דבעי ל' הרי דגם לרבנן שהה ל' הוי רוב להוציא מס'. וראיתי תשובת רבינו עק"א ז"ל (סי' צ"ח) וכ' להקשות בס"ד דש"ס דפריך מדר"פ אמאי לא הקשו מדרשב"ג עצמו דקאמר לגבי בהמה כל ששהה הא בבהמ' ליכא נ"מ רק בשחטה והא הו"ל כאכלו ארי וע"כ פיהק ומת לאו דוקא שמת מתוך הפיהוק רק כיון דנחלש וזוטר חיותו אף דאכלו ארי מתוך הפיהוק חיישינן לנפל כ"ז שלא הבריא מתוך הפיהוק ואיירי רשב"ג בפיהק ושחטו ומוכח מזה דבאשת כהן ופיהק ואכלו ארי צריכ' חליצה והעלה בצ"ע לדינא דלישנא דפיהק ומת ל"מ כן. ותמהני הא הדברים מבוארים בתוס' בכורות הנז' דאם קרוב לפיהוק של מיתה אף דשחטו הו"ל כפיהק ומת ועיין ת"ש (סי' ט"ו ס"ק י"ג וי"ד):

ולכאורה י"ל טעם אחר דל"מ שהה שמנה אם לא היה לידה דהא הד"מ כתב לקמן (סי' ט"ו) לדון דהא דאף בדיעבד אם שחטו אסור תוך ז' אף דאנן קיי"ל באשת כהן דאינה חולצת וכ' הטעם הואיל דנפל הוי מיעוט המצוי אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה ועיין בדבריו בנו"ב תנינא אה"ע (סי' י"ט) דבמיעוט דשכיח מודו רבנן דאמרינן סמוך מיעוט לחזקה וכאן הוי חזקת אינו זבוחה דאם הוא נפל ל"ש שחיט' ואף אם שחטו נבילה הוא משא"כ ביבמה ליכא חזקה נגד הרוב דמעולם ל"ש חזקת איסור יבמה לשוק אפילו תיכף אחר נשואין מטעם דרוב נשים מתעברות ויולדות והביא דבריו שכ' בנו"ב קמא (סי' ס"ט) ושם דן דלא נקרא יבמה מעולם בחזקת איסור מצד דאין לו בנים דלא נתבררה מעולם שתמיד אנו מסופקים שמא עתה מעוברת היא והוי חזקה שלא נתבררה דתיכף אחר שנתקדשה ל"ה חזקת איסור שתהיה זקוקה ליבם דהי' לה רובא לסייע שרוב נשים מתעברות ויולדות וגם היא תתעבר ותלד עי"ש באורך. וכסברא זו כ' ג"כ הפנ"י קידושין (דף פ') והיינו דבשלמ' בזרק גט לצרתה ס' קרוב לו או לה או בקידושין בזה שייך לומר לדון חזקה דהיתה עומדת כשימות בעלה בלא זרע תהיה אסורה לשוק והגיע לכלל זה דמת וקברו לפנינו בלא זרע ובאנו להתירה לשוק מטעם דקדש לצרת' בזה עליך להביא ראיה כיון דבא מחמת סיבה אחרת אבל במקום דהס' הוא בענין הולד אם היא מעוברת ממנו או לא בזה הוי חזקה שלא נתבררה שתיכף היה מקום להסתפק שמא מעוברת היא דלכך צריכה להמתין ג"ח:

אמנם יש לגמגם הא קודם שבא עליה מיד אחר הקידושין הי' חזק' מבוררת אם ימות אז תהיה זקוקה ליבם וכיון דמת עכשיו רק שבאת לאסרה על היבם דלמא נתעברה אח"כ כשבא עליה. בזה שייך חזקה ועוד הא הדברים מבוארים ביבמות (דף דף קי"ט) באשה שהלך בעלה וצרתה למדה"י ואמרה לה מת בעלך דקאמר הש"ס חזקה ליבום ורובא לשוק ולדעת ר"ה גאון וכן שיטת הרי"ף ורמב"ם דאף לרבנן מחמרינן ואמרינן סמוך מיעוטא לחזקה. הרי אף דמעולם לא איתברר לנו שתהיה זקוקה ליבום כיון דהיה לו צרתה והינו דנין אף אם ימות ולא יהיה לאשה הזאת זרע מ"מ מעולם לא אתברר שלא יהיה לו זרע מהאחרת הצרתה ובודאי אף אם כנס הצרה מקודם שכנס לזאת שנשארה בפנינו וא"כ מעולם כשכנס זאת ל"ה בחזקת זקוקה אף אם לא יהיה לו זרע מן זאת רוב נשים מתעברות ויולדות ויהיה לו בנים מהצרה וא"כ אם אין הצרה בפנינו ניזל בתר רובא ואמאי מצרפינן החזקה א"ו כיון בהיותם בפנינו ול"ה להם בנים אז אתחזקה החזקה כמו שהוא עתה שזקוק' ליבם ואין סברא לחלק בין נידון דהנו"ב דאנו דנין על זרע שלה להך דיבמות אם דנין על הצרה דלא יש מקום לחלק דשם ע"כ מעולם היינו מסופקין ואדרבא מטעם רוב היינו אומרים שלא תהיה זקוקה. ועוד הא גם בס' ולד שאנו דנין מאשה הזאת ג"כ מבואר בתוס' יבמות (דף ל"ז) ד"ה וזו דהוי חזקת היתר ליבם דהקשו על ס' ב"ט לראשון ס' ב"ז לאחרון דחייב אשם תלוי אף דרוב לתשעה יולדו' מ"מ כיון דלא הוכר לשליש ימיה אתרע ליה רובא והקשו תוס' דאמאי לא מוקמינן לה בחזקת היתר ליבם ולא יתחייב א"ת ויהא נמי ולד שני כשר דסמוך מיעוט יולדת לז' אחזק' ואתרע ליה רובא ונסמוך ארובא דעוברה ניכר לשליש ימיה כמו דחשבינן חזקה גבי ס' קידושין ולקמן פ' בתרא אפילו היתה צרתה מעוברת חשבינן לה בחזקת זקוקה וכ"ת דאיכא רוב נשים מתעברו' ויולדות לכך יש להחזיק' כמעוברת מן הראשון דאין סברא כלל לומר בנשים ששהו עם בעליהן כמה שנים ולא נתעברו ומתו בעליהן דרוב מתעברות עכ"ל הרי מבואר דשייך חזקה עכ"פ אם שהה ולא ילדה:

והנה דברי תוס' צריכין ביאור כאשר עמדו המפרשים חדא הא שיטת' דל"א סמוך מיעוטא לחזקה לרבנן כמבואר סוף יבמות וקידושין שם ורק לר"מ אמרינן סמוך ועוד אף לרבנן להסוברים דאמרינן סמוך הוא רק לחומרא מדרבנן ולא להקל. ועוד למה לא נקטו קושיתם בפשוטו' דנימא אוקי רובא דלט' ילדן נגד הרוב דהוכר עוברה לשליש ימיה והוי פלגא ופלגא ושוב ניזל בתר חזקה ליבום ועיין בס' דו"ח לרע"א ז"ל. ולכאורה י"ל דלא נוכל לומר אוקי רובא להדי רובא ולאוקמי על חזקה כיון דעכ"פ נשאר הבן לפנינו בס' ומיד נולד הס' על הבן של מי הוא אם הוא של הראשון או של השני והחזקה לא יכריע את הס' להחזיקו לבנו של השני ודומה למ"ש הת"ש (סי' כ"ט) בבהמה דאכלה דבר שהוא ס' לנו אם מנקב או לא דל"ש לאוקמי על חזקה דחזקה לא יכריע הס'. אולם בס' ח"ד השיג עליו מהא דאלמנת עיסה כתובות (דף י"ד) דמוקמינן לה אחזקה נימא ג"כ הכי וכי משום שהאשה יש לה חזקת כשרות האיש הזה אינו חלל או הגט היה קרוב לו א"ו הטעם משום חזקה אין מוציאין מחזקת כשרות. והיינו דכל ענין חזקה אינו מטעם ודאי שכן הוא רק חק התורה שלא לשנות הדבר ממה שהיה מוחזק בו וה"נ דכוותי'. ואף די"ל דבאלמנת עיסה באמת מה"ד בעת שזרק לה הגט היינו אוקמי על חזק' מה"ת חזקת א"א ושם כשאנו דנין על דבר זה כיצד נעשה ודאי לא שייך לומר דחזקה לא יברר שהיה קרוב לו כיון דלא נשאר לפנינו דבר לדון רק על תכלית דבר זה כיצד נעשה. זאת תורת חזקה שלא לשנות ממה שהיינו מוחזקין בו ואין ס' מוציא מידי ודאי ובאמת מה"ד היינו מחזקינן לא"א גמורה רק מדרבנן החמירו כמבואר יבמות (דף ל"א) ובאחרונים יו"ד (סי' נ')ולכך כיון דהולד הוי ס' חלל מדרבנן לא אסרו חז"ל אלמנותו מטעם חזקתו ואף דהסברא נכונה כיון דעדיין עומד לפנינו הס' ומחזקינן אותו לס' חלל וגם בתו כרעא דאביה היא ופסולה לכהונה כמבואר תוס' שם מ"מ אלמנתו דהי' לה חזקת כשרות כשרה לכהונה ואין מוציאין אותה מחזקתו כיון דנם הספק חלל בעצמו כשר היא מה"ת ורק מדרבנן החמירו בו אינו פוסל אלמנותו וגם כיון שכבר מת ואין עוד לפנינו לדון עליו אין אלמנתו נגרר אחריו משא"כ במקום שהס' הוא מה"ת ולא יתברר וגם עומד לפנינו כמו בנידון דהת"ש בהלעיטה דבר שס' ניקב בני מעיים דהו' ס' חסרון ידיע' ולא יתברר ונשאר הדבר בספיקו אם טבעו לנקב או לא וגם על העתיד יש לדון ע"ז בזה ל"ש לאוקמי על החזקה. אולם באמת מוכח מכמה מקומות בתוס' דגם בכה"ג שייך לאוקמי על חזקה דכל שהוא ס' אינו מוציא מידי ודאי ועיין תוס' נדה (דף כ"א) ד"ה רבנן וברשב"א ור"ן שם ויבואר אי"ה במ"א בהא דכתבו הראשונים בשליא בבית דל"א סמוך דהבית הוא כמו השליא הוא רק דאין בכח חזקה כזה דאיתרע הואיל דודאי נגע לצרף למיעוט נגד הרוב אבל מ"מ תורת חזקה גם בכה"ג וא"כ אף דנאמר דהולד נשאר בס' אם ב"ט לראשון או ב"ז לשני מ"מ נוקמי אותה על חזקת יבום:

ונראה דדעת תוס' בכ"מ היכא דנולד ס' לפנינו ויש רעותא מ"מ מוקמינן על חזקה כמבואר דבריהם חולין (דף י') ואף באחד משנים שנטמא ודאי ברה"ה מטהרינן שניהם מטעם חזקה וילפינן מנגע מ"מ אינו כמו חזקה דעלמא היכא דליכא רעותא דלא מספקינן כלל והחזקה הוי כהכרעה ודאית רק זה הוא ג"כ מטעם רוב דעכ"פ כיון דסמכינן החזקה שהיינו מחזקין בו לפלגא הוי רוב להיתר ותורת רוב צדדים לזה. וכן מבואר לשון תוס' נדה (דף ח"י ע"ב) ד"ה סמוך וז"ל וא"ש מה"ט הא דאמר ס' נגע ברה"י טמא ול"א סמוך פלגא דלא נגע לחזקת טהרה ואיתרע לה פלגא דנגע דאפילו רבנן דלית להו סמוך מיעוט' לחזקה מודו דסמכינן פלגא לחזקה אלא כיון שיש בו דעת לשאול גזה"כ הוא עכ"ל ולמה נקטו לשון זה היה להם להקשות בפשיטות דנוקמי על חזקה א"ו כיון דיש רעותא לפנינו וס' השקול הא דיש לאוקמי על חזקה הוא לומר סמוך פלגא לחזקה וכן מבואר בתוס' חולין (דף פ"ו) ד"ה מ"ט דהקשו ורבנן מ"ט אם רוב מעשיהן מתוקנין יהיה מותר לאכול משחיטתן כו' ואי פלגא ופלגא אם סמוך פלגא דמקולקלין לחזקה דעומד בחזקת איסור ואתרע ליה מחצה דמתוקנים א"כ יהיה מותר לשחוט אחריהן וגם יתחייבו על שחיטתן משום נבלה הרי דנקטו ג"כ בחזקה דאתרע הואיל דנשחט לפנינו והס' שקול אם נשחט כהוגן או לא אין החזקה מברר' רק דנימא סמוך לפלגא ושם תירצו דמספ"ל לרבנן אי רוב מעשיהן מתוקנין או מקולקלין והשתא ל"מ חזקה מידי ועי"ש במהרש"א דר"מ חייש למיעוטא הלכך צ"ל רוב דאי הוי פלגא ופלגא וסמוך פלגא לחזקה כיון דר"מ חייש למיעוטא ה"נ אית לן למיחש דסמוך פלגא לחזקה ל"ה אלא כרוב א' אבל כיון דרוב מעשיהן מקולקלין הוי רוב וחזקה והמיעוט הוא מיעוטא דמיעוטא ולכאורה קשה על המהרש"א וכי לית ליה לר"מ דין חזקה אלא הוא הדבר דכיון דיש רעותא לפנינו והוי פלגא ופלגא הא דמוקמינן על החזקה הוא תורת רוב ע"ז ולא כרובא דאיתא קמן ולכך ל"מ לר"מ לאוקמי על חזקה בכה"ג. עכ"פ מבואר הדברים דבכה"ג שם רוב ע"ז ועוד יתבאר זה אי"ה במ"א בדברי תוס' ע"ז (דף ל"ד):

וא"כ היכא דיש רוב נגד רוב ל"ש לאוקמי על חזקה דחזקה אינו מועיל בכה"ג הואיל דיש רוב לפנינו וגם אתילד רעותא בפנינו רק לומר סמוך חזקה עם מיעוט לשבע' ואף דרוב עדיף מחזקה מ"מ אתרע ליה רובא ונחלש כחו ושוב נסמוך ארובא דעוברה ניכר לשליש ימיה. [אולם מ"ש תוס' דאפילו היתה צרתה מעוברת חשבינן לה בחזקת זקוקה לא אדע איה מבואר זאת בפ' בתרא שם לא נאמר רק רוב מתעברות ובצרתה כשהיא מעוברת לא מצינו בש"ס רק בחמותה פלוגתא דר"י ורבנן ושם הוא מטעם מחצה זכרים ומחצה נקבות ומיעוט מפלת אבל בצרתה דליכא נ"מ אם זכר אם נקבה תלד לפטרה מיבום בזה ל"מ לומר לאוקמי על חזקה ואדרבה דעת כמה ראשונים ברשב"א ובנ"י שם דמיעוט מפלת בפ"ע ל"ח לצרף לחזקה רק בצירוף המיעוט שאין מתעברות וצ"ע] עכ"פ מבואר בתוס' דחזקה ליבום אף במקום ס' ולד הוי חזקה מעליא ואף דמ"מ בש"ס מבואר דהוי ס' השקול היינו או מטעם דהיכא דיש רוב נגד רוב ל"מ חזקה או משום דהך רוב לתשעה ילדן עדיף כמו דנראה מדברי רשב"א וריטב"א שם בהא דס' ויבם שבאו לחלוק ועי"ש בדבריהם ובמ"ש בס' דברי חיים דיני תפיסה (סי' ו') אבל ודאי חזקת יבום הוי חזקה מעליא ואנן פסקינן בש"ע אה"ע (סי' קנ"ו) כמתניתין דיבמות בהלך בעלה וצרתה למדה"י דלא תחלוץ ולא תתיבם הרי דאמרינן סמוך מיעוטא לחזקה ובכ"ז במת הולד תוך ל' ועמדה ונתקדשה באשת כהן לא תחלוץ. [ועיין נו"ב תנינא אה"ע (סי' קל"ט) דהקשה לו הגאון בעל אור חדש למה סמכינן ארובא דלא ניכר עוברה ותתיבם היבמה אחר צ"א יום כיון דל"ה רק רוב וכל היכא דאיכא לאברורי מבררינן ולא סמכינן על רוב' וגם לר"מ דחייש למיעוט' למה סגי ג"ח וכ' דהוי חזקת היתר ליבם כמ"ש תוס' ובמקום רובא וחזקה ל"צ לברר וגם ר"מ ל"ח למיעוטא במקום רוב וחזקה. ודבריו סותרים דברי עצמו שבסי' (י"ט) ובמהד"ק (סי' ס"ט) וגם לא הועיל בתירוצו למ"ש תו' דיש לסלק חזקה ליבם מטעם דאיכ' רוב נשים מתעברות ויולדות רק אין סברא בנשים ששהו עם בעליהן כמה שנים ולא עיברו ומתו בעליהן דרוב מתעברות ועיין בדבריו (סי' ס"ט) דגבול לזה הוא עשרה שנים ועכ"פ אם לא שהו זמן רב בזה יש רוב דמתעברות ומה מהני לר"מ במה דלא הוכר עוברה כיון דחייש למיעוט ונגד חזקה דיבום הוא רוב דמתעברות. ולא עוד אלא אף לרבנן יקשה מה מהני מה דלא ניכר עוברה לכתחלה הא יש רוב דמתעברות ואף דיש חזקה ניחוש לכתחילה. וצריך לומר או דרוב דההכרה עדיף ואף ר"מ ל"ח או כיון דעכ"פ רוב לתשעה יתברר אח"כ ועדיין יש לעיין בזה ואכ"מ] וע"כ הא דל"א סמוך מיעוטא במת הולד או משום דרק בהלך בעל' וצרת' דיש גם מיעוט דאינן מתעברת כלל אבל כאן אף דמיעוט נפלים מצוי מ"מ כיון דנתעברה וילדה בפנינו ל"א סמוך להחמיר באשת כהן. וא"כ כמו כן באם שחט תוך ח' יום בבהמה ל"ש סמוך ואדרבא ק"ו הוא אם במקום יבום דמת הולד לפנינו ולרוב פוסקים אם לא פיהק ומת אף אם מת מתוך חולי מ"מ מה"ד סמכינן על רוב ק"ו בבהמה אם שחטה דהוי כאכלו ארי:

ועיין מג"א (סי' תקכ"ו ס"ק י"ט) בהא דפסקינן שם בתינוק שמת תוך למ"ד אם גמרו שערו הוא בחזקת ב"ק ודינו כמת גדול לענין יו"ט וכ' המג"א דאינו ראיה ממילה דמוהלין אותו בשבת דהתם חי הוא משא"כ הכא דמת תוך ל' הוי ס' נפל והיינו דאיתרע החזקה וע"כ לדעתו הא דפריך בש"ס שבת לרשב"ג הא לא שהו ספיקא הוא מימהל היכא מהלינן נימא שם כיון דלא אתרע החזקה וחי הוא סמכינן על רובא משא"כ אם לא שהה ומת תוך ל' ע"כ כיון דרשב"ג אמר לכל עניני' דהוי ס' כמבואר בתוספתא ואף אם עדיין חי מ"מ הוי ס' ע"ז פריך שפיר אבל לדידן סובר המג"א דיותר יש להחמיר כשמת מאם חי בפנינו. וכיון דעכ"פ לענין אשת כהן לא מחמרינן במת תוך ל' ול"א סמוך מיעוט' לחזקה ל"ש בבהמה לומר סמוך ולהחמיר וע"כ לא מטעם זה מחמרינן לאסור בדיעבד בבהמה. והטעם דל"ש לומר סמוך רק בלא נולד לפנינו שום דבר ס' כמו באשה שהלכה עם בעלה דכל מה דמספק לנו דצרתה ילדה הוא משום דרוב נשים מתעברו' ויולדות ולולא זה היינו מוקמינן על חזקה שלא לחוש לספיקות ורק ע"י הרוב באנו לבית הס' בזה שייך לומר סמוך המיעוט לחזקה משא"כ אם אף בלעדי הרוב הס' לפנינו כמו בנמצ' שחוט אז בא הרוב לברר הס' בזה ל"א סמוך וסברא זו למד לנו הרשב"א במשמרת הבית בנועם דבריו ויבואר אי"ה לקמן בזה וה"נ דכוותי' כיון דעכ"פ הולד לפנינו ובאנו לבית הס' אם כלו חדשיו ובן קיימא הוא או לא בזה לכ"ע הרוב בא לברר הס' וכיון דרוב בני קיימא נינהו לא אמרינן בכה"ג סמוך מיעוטא לחזקה להחמיר בדיעבד. [וראיתי בד"ח ממר אבי ז"ל (סי' ב') דמשיג ג"כ על הד"מ מדברי משמרת הבית וכתב שם עוד דברים אשר לא יכולתי להולמם דאף דכאן הוי מיעוט נפל מיעוט המצוי מ"מ אינו מצוי שיש בו נקב בושט רק בשאר איברים ולא אדע לכלכלם הא אם נפל הוא ואינו ב"ק ממילא נפל הוא ול"מ השחיטה אף אם הושט שלם ויפה ורע עלי המעשה שלא הרגשתי בזה אז כשסדרתי הספר הנז' בדברי אאמ"ו ז"ל בכ"י ובל"ס נשמטו איזה דברים כי כאשר המה לפנינו א"א להולמם]:

אולם אף דלא שייך לומר סמוך מיעוטא לחזקה דמ"מ רוב נשאר וגם יש שם חזקה בעולם רק כיון דגם בלעדי רוב היה ס' לפנינו בזה מברר רוב. וכ"כ בשוחט ונטרפה ונמצא עובר חי יש לפנינו ס' אם כבר הגיע זמן לידה או לא ואחרי שראינו שחי ז' ימים נתברר ע"י הרוב דב"ק הוא ול"א סמוך מיעוטא לחזקה. אולם כאן י"ל דתוך שמנה ימים לא יש ס' דאדרבה שייך חזקת מעוברת ולומר דאח"כ נתעברה ולאחר זמן העובר דעדיין לא כלו חדשיו ולהחזיקו כמו שהיה קודם לכן ירך אמו בעוד שלא כלו חדשיו והיה נדון כחלק מהאם כן גם עכשיו דעדיין לא נגמר לצאת ואף אם נאמר דמ"מ כיון דיצא חי הוי כאתילד ס' בפנינו אף דהיינו מוקמינן על חזקתו מ"מ כשעבר ז' ימים בא הרוב ומברר לנו הס' ובכה"ג ל"א סמוך מ"מ יש מקום להחמיר לדעת הריב"ש בתשובה דנגד שני חזקות לא אזלינן בתר רובא ומה"ט במעיד על ספינה שראה מטורפת גיטין (דף כ"ח) אף אם נשאת תצא דאף דרובן לאבד כמבואר ב"ב (דף קנ"ג) מ"מ הוי נגד שני חזקות חזקת חי וחזקת א"א וא"ד לנפל למים שאלה"ס ושהה כדי שתצא נפשו דאם נשאת ל"ת דשם הוי מיעוט' דמיעוט' עיין בדבריו (סי' שע"ט) ורוב המחברים למדו בדבריו דהוא אף מדאורייתא דשני חזקות שקולין נגד רוב. כמבואר מקושיתם עיין נו"ב מהד"ק. וא"כ ה"נ כיון דהוי שני חזקות אינו זבוח וחזקת מעוברות דאמרינן עדיין לא נשלם ימי עיבורו של הולד ושקול הוא נגד רוב דנפלים אינם שוהים בחיות שמנה ימים. ולמה שכתבתי לעיל לרבנן לא הוי לכל היותר רק רוב:

ובאמת י"ל מה"ט ל"מ גבי בהמה אם שחט בדיעבד להתיר כמו בנשאת לכהן משום דשם יש רוב נשים דולד מעליא ילדו ואף דיש לנגד חזקה חזקת ריקנות ואמרינן השתא נתעברה ולאחר זמן העובר שנקלט הזרע ז"א דיש ג"כ רוב נשים מתעברות ויולדות משא"כ בבהמה אם לא ידענו דכלו חדשיו אף דיש רוב דולד מעליא מ"מ יש לנגד שני חזקות חדא חזקה דאינה זבוחה ול"מ שחיטה לנפל ועוד חזקת רקנית דנימא לאחר הזמן שהתחיל לקלוט הזרע ונימא דלא נתעברה רק כל מה שנוכל לאחר ובבהמה ל"ש רוב כ"כ דהוי רובא דתליא במעשה כמבואר בכורות (דף ך') דבאיש ואשה ממילא אדם נזקק לאשתו ונעשה מעשה התשמיש בודאי בזה רוב בטבע שתתעבר משא"כ בבהמה א"כ לא יש רק רוב דאינן מפילין רק ולד מעלי' ילדן והוי ב' חזקות נגד רוב זה. וע' כו"פ (סק"י) דהקשה בספק בן ט' לראשון או בן ז' לאחרון למ' ל"נ האשה ע"ח דהי' ריקנית והשתא דנתעבר' ע"ש דהביא דברי תוס' לגבי בהמה מבכרת הא דל"מ בחזקת שלא ילדה עד השתא משום דיש לנגד זה חזקת חולין דולד וא"כ במקום דליכא חזקה נגדה נימא השתא דילדה. ובאמת זה כעין קושית תוס' יבמות הנז' לאוקמי בחזקת היתר ליבם במקום דל"ש רוב מתעברו' כגון בשהה הרבה ולא ילדה וע"כ צריך לומר כיון דיש רוב לכל צד גרע יותר ולא אזלינן בתר חזקה כמו שכתבתי לעיל אך לדברי הריב"ש יקשה יותר דהא הוי תרי חזקות. וי"ל קצת דאף דחזקת חי הוא עיקרו ומזה נסתעף חזקת א"א והכל חדא חזקה הוא כמו שכתבו הפנ"י והנו"ב מ"מ כיון דאנו דנין על שני גופין ולכ"א יש חזקה בשם להנטבע חזקת חי ולהאשה חזקת א"א לא אזלינן בתר רוב משא"כ בנידון דיבמות הנך תרתי חזקות אנו דנין על גוף א' דהיינו האשה לומר דמותרת ליבם ולאוקמי על חזקת היתר ליבום ולומר דהיתה ריקנית ומהשני נתעברה והכל הוא דבר א' ועל גוף א' שאנו דנין לא הוי ככח שני חזקות וה"נ בנידון דידן דכוותי' כיון דשהה שמנה ימים הוא מרוב דאינו נפל ובאנו לאסור ולחוש למיעוט מטעם הנך תרתי חזקות חזקת אינו זבוח וחזקת נפל ל"א. אך מ"מ יש לצדד דחזקת ריקנית אנו דנין על הבהמה שהשתא נתעברה היינו לאחר כח העיבור ונאמר דלא כלו חדשיו וחזק' דאינו זבוח הוא על העובר הנולד וצ"ע בזה:

והנה כל אחרונים אחזו שער דחלוקין הן אדם מבהמה לענין סימנים שערו וצפורניו דרק נזכר באדם ומה"ט באשת כהן אינה חולצת כיון דיש היכר דכלו חדשיו ע"י סימנא מלתא דאינו נפל משא"כ בבהמה לא נזכר הך מלתא דגמר סימנים בש"ס וכ"כ הד"מ ושאר אחרוני' דל"ש בבהמה גמר סימנים. אולם ברמב"ן שבת שם בחידושיו הוזכר כמה פעמים גם בהמה שנולדה בסימנים וז"ל וכן כולה שמעתא דעגל שנולד כולן בנולדין לספק חדשים בסימנין גמורין מתוקמי דבלא סימנים לכ"ע ס' נפל ע"ש עוד בדבריו דהא דאמר רבי סימניו מוכיחין עליו שלא נגמרו קאי בין על אדם בין על בהמה ומ"ה גם בבהמה ולד מעליא נינהו. ובאמת לא מצינו בבהמה שיצטרך סימנים וגם לענין קדשי' לא הקפידה התורה על סימנים רק על ח' יום וצ"ע:

ואם נמצא בהאם ס' טריפה כ' הפ"מ בש"ד (ס"ק י"א) די"ל דיכול לשחוט הבן הנמצא חי אף תוך ח' יום מטעם ס"ס שמא אין האם טריפה וכבר הותר ע"י שחיטת אמו ושמא כלו חדשיו ומהני שחיט' עצמו ולכאורה יש לדון למ"ש רא"מ ז"ל דלא אמרינן ס"ס בתרי גופים ומה"ט טומטם אינו מוציא את מינו אף דהוי ס"ס דלמא אינו ב"ח ואם הוא ב"ח דלמא גם זה שמוציאו הוא ב"ח ובתרי גופי לא אמרינן ס"ס כיון דלגבי כל א' הוי הס' בפ"ע וה"נ דכוותיה דהא אם הוא ב"ח והוא ירך אמו הוי ס' טריפה ול"מ שחיטת עצמו ואם הוא ב"ט מהני שחיטת עצמו א"כ אנו דנין על גוף האם ועל הולד ויש לחלק משם ואכ"מ בזה. ויבואר ברצות ד' במ"א:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף