אמרי בינה/דיני שחיטה/ב

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

אמרי בינה דיני שחיטה ב

סימן ב

היכא דשני עדים מעידין על דבר אחד שהוא אסור ואחד יודע בבירור שהוא מותר ושקר העידו חקר הת"ש בחידושיו בחלק בכור שור מס' יבמות אם מותר לו לאכול בצינעא שלא יודע לאיש ובפרהסיא ודאי אסור ומוטל על ב"ד להפריש מאיסורא ומ"מ בסתר י"ל דמותר לדעת הראב"ד הנ"ל דפוסק כר"י דאדם נאמן על עצמו ומבואר בש"ס דלא אמר ר"י אלא בלב"ע. ולדעת רמב"ם דעדים נאמנים יותר מבואר דלרבנן אף בינו לב"ע אסור ואין הטעם משום דמסתמא טעה נגד העדים דודאי אדם שיודע דבר ברור לא ישוב מפני כל רק כיון דאסור בפרהסיא אסור אף בצינעא ע"ד כל מה שאסרו חז"ל מפני מראית העין אף בחדרי חדרים אסור. והוליד עוד מזה בהא דמבואר בש"ע דשווי' אנפשיה חתד"א אסור לו אף אם עדים מכחישין אותו לא יאכל אף בלב"ע אע"פ שיודע שהאמת עם העדים רק שעשה ע"י איזה אמתלא גרועה שלא האמינו לו עיי"ש. והנה הא דפשיטא ליה דטעמא דרבנן הוא לאו משום דטעה רק כיון דאסור בפרהסי' אסור אף בצינע' ומשמע מדבריו דהוא רק מדרבנן. יש לגמגם דמדברי הרמב"ן ורשב"א יבמות שם וכן בש"מ ב"מ (דף ד') משמע דטעמא דרבנן דפטרו באומר לא אכלתי דרק משום דמתרצינן דיבורו ולמה לא כיון דמילתא דנפשי' הוא מה יש לב"ד עליו איכא למימר משום דאי לית ליה לתרוצי לישנא כלל אין דבריו במקום שנים כלומר שמא שכח מבואר דאף דכתיב ע"פ שנים עדים יקום דבר מ"מ לגבי מילתא דנפשיה וכפרה דילי' הוא לא נוכל לחייבו רק דמחזקינן ליה ששכח ואנן אעדים סמכינן ולכך חייב הוא ג"כ לסמוך על העדים ולהחזיק את עצמו ששכח. וא"כ י"ל אם הוא בענין שיודע בעליל ובבירור גמור דלא שכח רק העדים משקרים גם רבנן מודים דמותר בלב"ע כמו לר"י דסובר אדם נאמן ע"ע אף דאסור בפרהסי' מ"מ בלב"ע מותר ולא חיישינן לזה דאסור מפני מראית העין יהי' אסור אף בחדרי חדרים כן נמי גם לרבנן לא חיישינן לזה היכ' דיוד' בעליל ששקר העידו ולא יש מקום לתלות בשכחה:

ולכאורה יש להבין הא דקאמר בש"ס כריתות הנ"מ בין הטעמים דמתרצינן דיבורו או משום אדם נאמן ע"ע בטומא' חדש' ועי"ש ברש"י כגון שאמרו לו נטמאת ומיד באת למקדש וא"כ כיצד נוכל לתלות בשכחה לזמן מועט. וצריך לומר דמ"מ נ"מ דנטמאת תחלת הלילה ובאת למקדש למחר קודם הערב שמש או דבאמת העידו נטמאת ומיד באת וזה העידו לאחר כמה ימים דנוכל לתלות בשכחה אבל באמת אם העידו מיד וזה מכחיש במקום דלא נוכל לתלות בשכחה י"ל דאדם נאמן ע"ע. וגם י"ל דאף בפרהסי' דאסור מבואר שם ברש"י לפני אחרים לא יאכל דילמא אתי לזלזולי בטהרות וי"ל דרק לענין טהרות החמירו ולא בדברים אחרים וכן כתב להדיא במהרי"ט (סי' י"ד) ועיין עוד (סי' כ"א) שכ' דלדעת הראב"ד דפוסק כר"י ואסור בפרהסי' הוא דוק' לפני העדי' שהעידו אבל לפני אחרים מותר. וכמו כן י"ל אף להרמב"ם דפוסק כרבנן מ"מ היכא דליכא לתלות בשכחה מותר עכ"פ לאכול בלב"ע. ומה שהוסיף עוד הת"ש היכא דמכחיש העדים ויש לו אמתלא שאינו מתקבל דג"כ אסור זה ודאי לכאורה חומר' יתירה דאף אם נחזיק דאסור בלב"ע היינו כיון דלכל העולם הוא דבר האסור ואם עוש' הדבר בפרהסי' לוק' ומחזקינן אותו לעובר על דברי תורה דכתיב ע"פ שנים עדים יקום דבר אבל היכא דמותר לכל העולם דסמכינן על העדים ולגבי דנפשיה אסור מטעם דשווי' אנפשי' חתיכה דאיסורא אם יודע בעצמו שהי' לו אמתלא בדבר ולא החזיק הדבר לאיסור רק לפנים בעלמ' אף אם נאמר דבפרהסי' אסור מ"מ לא ענשינן לי' מטעם זה אף היכא דלא מכחישין אותו העדי' כמבואר בקידושין (דף ס"ג) באומרת נתקדשתי דלא קטלינן אותה וק"ו אם עדים מכחישין אותו רק הדין הוא להגיד לו דאסור ומ"מ מדוע יהי' אסור לו בלב"ע כיון דמוחזק הדבר להיתר גמור לגבי כ"ע והוא יודע בעצמו שאינו עושה איסור:

ועיין תשובת רמ"א (סי' ב') באשה שמחמת שהסתירה עבורה והסכים בעלה שתאמר טמאה היא אם מותר לבא עליה תוך אותן הימים בחדרו והעלה כיון דשריא כשנתנה אמתלא לדבריה לכן אף קוד' שתחזור בה יכולה לשמש בסתר ואין בזה משום כ"מ שאסרו חכמים משום מראית עין אף בחדרי חדרים אסור כיון דאף למראית עין היו יכולין למצוא להם היתר ועי' טו"ז (סי' קפ"ה) וא"כ ה"נ כיון דלכל עולם הדבר בהיתר גמור דסמכינן על העדים וגם יש לו לחזור מדבריו אם הי' אומר אמתלא טובה ולא נתחזק הדבר לאיסור רק לגבי דנפשיה לעשות בפרהסיא אבל בלב"ע למה נאסור לו. ובאמת בדברי הרמ"א י"ל בלא"ה דע"כ לא אמרינן רק דבר שיש בו איסור לעשו' בפרהסיא מפני מראית עין עשאו חז"ל כדבר האסור והיינו דבר ששייך בו לעשות בפרהסיא אבל עניני תשמיש שהוא דברים שבצינעא וכיון דשניהם יודעים דליכא צד איסור מאין מצינו דאסרו חז"ל גם באופן זה:

וראיתי בס' חות דעת (סי' קפ"ה) דברים תמוהים שכ' על דברי הטו"ז שם דדעתו דוקא מה שעשו חז"ל לאיסור מפני מראית עין אסור גם בצינעא משא"כ בהוחזקה נדה לא עשו לאיסור רק דמלקין בפרהסיא משום דלא מהימני נגד עדים מותרין באין רואה וראי' מכריתות דאמר ר' יוסף דמותר לאכול הטהרות שנגע בהן בלב"ע אף דאם אכלן בפרהסיא ודאי מלקין אותו עפ"י העדים ובודאי ר' יוסף ל"פ על הא דאסרו מפני מראית עין א"ו הוא מטעם הנ"ל ואף רבנן שם לא פליגי רק לענין קרבן עכ"ד ותמוהין דבריו הא שם קאמר ר' יוסף לר' יהודא דאדם נאמן ע"ע ומן הדין היה מותר אף בפרהסיא רק כדי דלא אתו לזילזולי החמיר ר' יוסף שלא לעשות בפרהסיא וכמו שכ' רש"י ולשיטת ראב"ד רק בפני אותן העדים אסור ואם עושה בפהרסיא לא מענשין ליה כיון דאדם נאמן ע"ע יותר ממאה איש ואמר מקודם שטהור הוא ואף באיסור אכילה אם יודע בעצמו שמותר הוא ואומר מקודם סובר ר"י דאדם נאמן ע"ע ולכך כיון דלית בי' איסור רק בפרהסיא מטעם זילזול לכן בצינעא מותר אבל היכא דהוחזק באיסור ומלקין אותו מטעם חזקה אם ל"ה מועיל אמתלא דעת רמ"א כיון דהוי איסור גמור בפרהסיא ומענשינן לי' אסור אף בחדרי חדרים ובפרט לדעת רמב"ם דאינו פוסק כר"י וסובר דא"א נאמן ע"ע נגד עדים היה נראה דאף בינו לב"ע אסור וכמ"ש הת"ש ולכך אתי הרמ"א עליו מטעם אחר:

והנה לדעת הראב"ד דמותר בדבר הנוגע לו לבדו מטעם דאדם נאמן ע"ע י"ל כן ג"כ במקום דשוי' אנפשיה ח"ד אם אומר אח"כ דהיה לו אמתלא אף דא"נ מ"מ מותר לו לאכול אולם קשה א"כ בש"ס דכתובות (דף כ"ב) באומרת א"א אני וחזרה ואמרה פנויה אני מבואר דצריך אמתלא אך משם ל"ק דהא כיון דחק התורה הוא דיכול לשויה אנפשיה ח"ד ממילא בחזקת א"א היא והבנים ס' ממזרים ואף דלגבי אחרים א"צ דאין דבר שבערוה פחות משנים מ"מ כיון דלגבי עצמה נאמנת ממילא עובר זה שבא עליה על לפני עור והבנים בכלל ספק הם אם כשרים ואף דהיא חזרה מדבריה ונאמנת לגבי עצמה דאינה עושה איסור מ"מ כבר אתחזק באיסו' וא"נ בלא אמתלא ושם ל"ש לומר בינו לב"ע לכך אסור אבל בשאר איסורין י"ל דמותר כיון דלא נודע הדבר. והא דמבואר סוף נדרים אם אמרה טמאה אני לך באשת כהן דאף דא"נ מ"מ אסורה לאכול בתרומה וע"כ אף דחזרה מדבריה וכמו שהוכיח במישור בתשובת צמח צדק (סי' ק"ד) ומ"מ בלא אמתלא ל"מ חזרתה ועיין רמב"ם (פח"י) מא"ב ובראב"ד הרי מבואר דאף הוא דבר הנוגע לה לבדה מ"מ אסור ודוחק לומר דשם איירי בפרהסי' ובצינעא מותרת. ומזה נראה דמה דשויה אנפשיה ח"ד כיון שכבר חל האיסור עדיף ואף בלב"ע אסור ואף דשווי' אנפשיה ח"ד לאו מטעם נדר הוא רק מטעם נאמנת מ"מ כיון שכבר נתאמת נאמנותו על איזה איסור עדיף יותר מעדים ואינו יכול לחזור בלא אמתלא טובה הניכרת לב"ד ועדיין צ"ע אם אסור בלב"ע:

והא דבש"ס כתובות שם באמרה טמאה אני וחזרה ואמרה טהור' אני אם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת ומבואר דצריכה אמתלא ועיין ש"ש ש"ו (פרק ח' ופ' י"ט) דאם היתה נאמנת מטעם דין ע"א ל"ה מועיל אמתלא דכיון שהגיד שוב א"ח ומגיד רק באמת מטעם ע"א א"נ דכל הנשי' בחזקת טהרה לבעליהן והא דנאמנת הוא מטעם דשווי אנפשיה ח"ד וא"נ אלא לדידה רק ממילא אסור משום לפני עור עי"ש וכ"כ בפשיטות הבית מאיר (סי' ו' סי"ג) ויבואר לקמן ויקשה דלמה צריך לאמתלא הא כיון דאדם נאמן ע"ע והיא נאמנת לגבי עצמה שלאיזה סיבה אמרה כן ובאמת טהורה היא ולגבי בעלה א"נ מתורת עדות רק אסור לבא עליה בשבילה וכיון דחזרה מדבריה ונאמנת לגבי עצמה איזה איסור יהיה על בעלה ושם הוי דברים שבינה לב"ע. אולם לדעת הראב"ד דסובר דעא"נ אף באתחזק כ"ז דאינו מכחישו א"ש דנאמנת בתורת עא"נ באיסורין גם לגבי הבעל לכך צריך לאמתלא. ובלא"ה כבר הכריח הש"ש שם ממה דחייב הבעל קרבן על פיה ע"כ דנאמנת מטעם עדות ולאו מטעם שווי' אנפשי' ח"ד וע"כ הטעם הואיל דעלולה לראות הוי כדבר שבידה או מטעם דהוי כל אשה לגבי בעלה כנאמנת ע"ז וכמו שומר שהפקיד אצלו דהוי כמאמינו וכשוחט שאומר טריפה אף דאינו בידו להטריפה אחר השחיטה מ"מ הוי כמאמינו ע"ז וכמ"ש ט"ז והפ"מ (סי' ל"ט) כן נמי כל אשה נאמנת כבי תרי לבעלה לומר שראתה דם נדה ואדעתא דהכא נישאת שלא תצטרך לברר בכל פעם שטמאה היא והא דמהני אמתלא ע"כ אף בדבר שהו' מטע' נאמנות לגבי אחר ג"כ מהני אמתלא וכן מוכח מהא דמבואר אה"ע (סי' ד' סכ"ט) באב שאמר על בנו דהוא ממזר דיכול לחזור מדבריו באמתלא אף דהדבר נוגע לזה שמוחזק לבנו להחזיקו בס' ממזר עכ"פ וכמ"ש הב"ש שם ויהיה מותר בממזרת ומ"מ יכול לחזור מדבריו ע"י אמתל' ודלא כמ"ש הב"מ וא"כ אינו ראי' דלא יהיה מותר בינו לב"ע אחר דהוד' ושוי' אנפשיה ח"ד. שוב ראיתי בתשובת ח"צ (סי' מ"ד) שכ' בפשיטות דאף לדעת ראב"ד דאדם נאמן ע"ע הוא דוקא בלא הודה כבר ומכחיש אח"כ לדבורא קמא אף שלעצמו בלבד הדבר נוגע ואין זר אתו א"נ להכחיש דבריו הראשונים:

ובגוף הדבר דחלקו הרמב"ם וראב"ד אם אדם נאמן ע"ע יש להעיר בהא דמבואר (ר"פ ט') דתרומות הזורע תרומה שוגג יופך ומזיד יקיים ופירש הר"ש והרע"ב דהחמירו בזה שוגג יתר מן מזיד משום דנקרא שם תרומה על השדה הי' נראה כמאבד את התרומה ובירושלמי בעו מהו שיהא נאמן לומר מזיד הייתי ומסיק דאם אחרים מכירין שיודעין שתרומה זרע א"נ לומר מזיד הייתי ואם לאו הפה שאסר הפה שהתיר. וקשה אמאי לא יהי' נאמן לומר מזיד הייתי כיון דאין אחרים יודעין אם הי' שוגג או מזיד למה לא יהיה נאמן על עצמו כיון דהוא דבר הנוגע לעצמו ואף דשייך לומר א"א משים עצמו רשע מ"מ זה שייך לגבי עדות או לגבי אחרים ולא לדבר הנוגע לו לבדו וכמ"ש תוס' ריש ב"מ דא"ר להביא חולין לעזרה ה"נ אינו רוצה לעשות איסור כיון דנקרא שם תרומה. ובלא"ה קשה להמבואר ש"ע ח"מ ריש (סי' נ"ד) אם עבר על שבועתו א"נ לומר שוגג או אונס הייתי להכשיר א"ע ועי"ש בש"ך (ס"ק ז') ובנתיבות דהא דנקט הרמ"א דינו בעבר על שבועה ולא כתב סתם בכל עבירות שעבר אם באו עדים דא"נ לומר שוגג הוא משום דבשאר עבירות הדבר פשוט דא"נ דרמיא עליו למידק בשעת מעשה אם אינו דבר איסור וחייב ליזהר משא"כ בשבועה דנשבע ע"ד היתר דלא בדיל מיני' ה"א דיהיה נאמן לומר שוגג קמ"ל דא"נ עי"ש א"כ למה אם יודעין שתרומה זרע לא יהיה נאמן לומר שהיה מזיד הא אדרבא בכ"מ מחזקינן לעובר דעש' במזיד. ובאמת למה דנראה שם מדברי רמב"ם בפירוש המשנה וביתר ביאור בס' שנות אליהו הפירוש במתניתין הוא להיפך בשוגג יופך היינו דמות' להפוך וליזרע אח"כ מחדש דלא קנסינן ליה ובמזיד אסור להפוך ומפסיד שיהי' שדה בורה ותבטל שדיהו ע"ג תרומה ולדידהו הגירסא בירושלמי מהו שיהיה נאמן לומר שוגג הייתי ושיהיה רשאי להפוך וא"ל אם כשהי' מכירין לא כל הימנו והיינו דא"נ לומר שוגג בלא מגו דהפה שאסור הפה שהתיר דמסתמא היה מזיד ומזה ראיה לדין הנז' דא"נ לומר שוגג. ומ"מ אם נאמר דאדם נאמן ע"ע למה לא יהיה נאמן לומר שהיה שוגג כיון דאינו נוגע לאחרים ולמה צריך להפה שאסר כיון דהאחרים אינם יודעים אם היה שוגג או מזיד ובאמת כנראה מדברי ירושלמי מס' נזיר שהבאתי סי' הקדום סובר בדעת ר' יהודא דאין אדם נאמן ע"ע רק מטע' מתרץ דיבורו וכיון דאחרים מכירין ומחזקינן להעובר עבירה בסתם דהוא מזיד לכך א"נ אף לגבי עצמו לומר שוגג היתי אם לא היכא דשייך הפה שאסר הפה שהתיר ויש להתעורר מדוע הרמב"ם הלכות תרומות לא הבי' דין זה דא"נ לומר שוגג הייתי:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף