אמרי בינה/דיני פסח/טו

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

אמרי בינה דיני פסח טו

סימן טו

אם מצא חמץ ביום־טוב מבואר (סי' תמ"ו) דכופה עליו כלי וכתב הרמ"א לפי שלא יוכל לטלטלו ביו"ט גם לשרפו במקומו אסור ומשמע אף אם לא היה בכלל הביטול ג"כ וכמ"ש תוס' כתובות (דף ז') דלא שרינן לשרופי משום מתוך משום דאסור לשרפו מדרבנן משום מוקצה דאסור לטלטלו דמשום איסור הבערה הוה אמרינן מתוך אף אחר שביטלו דמ"מ מדרבנן מצוה לשרפו והוי צורך היום וכן משמע פשטות דברי הרי"ף והרמב"ם דאף בלא ביטל מ"מ אסור לשרפו ובהג"מ (פ"ג מחו"מ) הקשה יבערנו במקומו מטעם מתוך וכתב דמיירי שביטלו ולא עבר בב"י ובי"מ אף אם לא יבערנו ואנן בעינן שתהי' הבער' לצו"ק וחולק על העמוד ובתשובת מהר"ם לובלין (סי' כ') הוכיח מזה דדע' הג"מ בדע' רמב"ם דאף במקומו אסור לשרוף החמץ וכ"מ פשטות דברי הרמ"א וכתב הטעם אף דהבערה מותר וגם א"צ לטלטל המוקצה דיכול לבערנו במקומו מ"מ אסור לטלטל העצים והאש לצורך מוקצ' דאף דלא קי"ל כר' יצחק דאמר אין כלי ניטל אלא לדבר הניטל מ"מ היינו בדבר שיש תורת כלי עליו אבל עצים ואש שאין עליהם תורת כלי לכ"ע אינו ניטל לצורך דבר שאינו ניטל וכמ"ש תוס' ביצה (דף כ"ח) דשפוד כיון שאין תורת כלי עליו לאחר מלאכתו יש עליו תורת מוקצה הה"ד אף בעצים דנתנו להסקה מ"מ אין תורת כלי עליהם ויש עליהם דין מוקצה קצת לענין שלא לטלטלם לצורך דבר שא"נ ע"ש. ועדיין ק' הא יכול לטלטל להבעיר כלי ממש דקי"ל מסיקין בכלים ועל הכלי תו"מ אין וגם האש יכול להניח להדליק הכלי דהא כבר הקשה הריב"א מס' ביצה שם על הא דאין סומכין בבקעת מ"ש מאפר שהוסק ביו"ט, דכל שהוא חם וראוי לצלות בו ביצ' מותר לכסות בו ומתרץ דשם עדיין ראוי לתשמישו לצלות שם ביצה לכך יכול לתת אף במקום שהדם שם אע"פ שהדם מתכסה בו אבל כאן אי אפשר להצית בו האור במקום שסמך בו הדלת ואף לא במקום שנתן אותה סמוכה לקדרה שאם יצית בו האש תשרף הדלת או תפול הקדרה עי"ש ועיין מ"ש בזה לקמן בדיני יו"ט א"כ כאן נמי כיון דראוי הכלי לכל תשמישיו לית בי' תורת מוקצ' ולהצית בו האש ג"כ יכול כיון דראוי עוד לאותו תשמיש להדליק ולבשל כל זמן שלא הצית החמץ מן האש וא"כ עדיין קש' יבערנו במקומו גם גוף הדין הוא דבר חדש לתת תורת מוקצה על האש שלא יטלטלנו לצורך דבר שאינו ניטל כגון ללכת עם נר הדולק לראות שלא יתקלקל האוצר וכדומ' ודאי מותר כיון דעל האש ליכא תורת מוקצה כלל:

וראיתי בגליון מג"א מרבינו עק"א ז"ל שכת' ולכאורה קשה יבערנו במקומו דהוי בעידנא וצ"ל כיון דמדאורייתא מהני פירור ואפשר לקיים שניהם אסור לשורפו ואחרי דאסרו חז"ל טלטול מוקצה אסור לפרר דלא הוי בעידנ' ולשורפו במקומו ג"כ אסור דמדאוריית' לא דחי כיון דאפשר לקיים העשה ע"י פירור וזורה לרוח עכ"ל ולא הבנתי הא מבואר בתוס' דאף לאחר הביטול אף דהביעור ל"ה רק מדרבנן מ"מ הוי צורך קצת כיון דעכ"פ מדרבנן יש צורך בהבערה ובאמת בס' ש"א (סי' ק"ח) מתמה ע"ד התו' דמנ"ל הא דבמצוה דרבנן נמי אמרינן מתוך כיון דס"ל דשלא לצורך ל"א מתוך אלא לצורך מצוה האיך אפשר למשרי איסור של תורה משום מצוה דרבנן כיון דמה"ת הו"ל שלא לצורך לגמרי וכ' דדעת רוב הפוסקים דל"א משום מצוה דרבנן מתוך ולא שרי לשרפו היכא שבטלו ומה"ט אוסר שם להוציא שופר ולולב לר"ה לצורך קטן אף דחייב מדרבנן עי"ש ואני תמה על תמהתו הא כיון דחייב עכ"פ מדרבנן ושוה לכל נפש והוא מצוה המוטלת עליו היום דוקא לחנך את הקטן ודאי הוי צורך קצת ולא גרע ממה דמותר להוצי' ספר תור' לקרות דמשמע בפשיטות דאף שלא לצורך לימוד רק לצורך קריאת חובת היום דהוא רק חיוב דרבנן מ"מ חשיב צורך קצת ומה גרע מצוה אחרת דרבנן והסוברים דאחר בטול אסור לשורפו היינו דלא הוי אף צורך קצת דיכול להמתין עד הליל' וכיון דאנוס הוא לא עבר או מטעם דל"א מתוך במצו' שנזדמן ע"ד הקרי וההזדמנות בזה ל"ה חובת היום ועי' מ"ש בדיני יו"ט בזה. וא"כ אם לא בטלו כיון דלדעת התוס' אמרינן מתוך מצד החיוב הבערה ליכא בו רק מצד מוקצה יקשה שוב יבערנו במקומו ואף דיכול לפרר מה"ת מ"מ כיון דמדרבנן אסור לטלטל מצד מוקצ' יהי' שוב מותר בשריפה וגם על דברי המג"א דל"ה בעידנא קשה יבערנו במקומו ואף דמד"ת אפשר לקיים שניהם מ"מ כיון דאסור לטלטלו מדרבנן הוי שוב א"א לקיים שניהם ודומה קצת לדברי התוס' פסחים (דף נ"ט) כיון דלא אפשר עשאו כמי שנטמאו או שנאבדו ואע"פ שמה"ת אסור לאכול הבשר קודם הקטרת אימורין ונטמאו או שאבדו שרי וכ' התוס' הואיל דמדרבנן אינו מרצה הו"ל כאבדו הרי דעל ידי איסור דרבנן בגרמא זו מתירין איסור תורה וה"נ דכוותי' כיון דאי אפשר לקיים שניהם עכ"פ מדרבנן בשביל טלטול מוקצה הוי א"א ועשה דוחה לל"ת ודבר זה יבואר עוד במ"א אי"ה וע"כ צ"ל בדעת התוס' דכיון דאסור בטלטול אסור להצית דבודאי יבא לידי טלטול ג"כ לכך אסרו חז"ל לבער אף במקומו וכה"ג כתב הרדב"ז בדברי הרמב"ם דאף בלא ביטלו אסור לבער ול"א מתוך שאם אתה מתיר לו להבעיר יבא לכבות ואף הסוברים דמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור כמו הראב"ד מ"מ אינו משיג על הרמב"ם וע"כ סובר דודאי יבא לידי זה כן נמי יש לומר דודאי יבא לידי טלטול ועדיין צ"ע:

והנה המג"א הביא עוד דעשה דתשביתו אינו דוחה הטלטול הואיל דלא הוי בעידנא והביא משם הש"ל דהקשה בש"ס דר"ה דאין מפקחין עליו את הגל דאין עשה דוח' לל"ת ועשה מה צריך לזה הא ל"ה בעידנא ומתרץ דעשה דרבים דחי ל"ת אע"ג דלא הוי בעידנא. וקשה לכאורה הא מבואר בשבת (דף קל"ב) דצרעת אינו נדחה מפני עבודה מטעם דל"ה בעדנא לכך מדחייא עבודה ועבודה הוי ודאי עשה דרבי' וי"ל למאי דכ' הט"א ר"ה (דף כ"ח) דכמו דעשה דוחה לל"ת ועשה הקל דישנו בשאלה כמו כן אין עשה שישנו בשאלה דוחה לל"ת החמור דאינו בשאלה. ולדבריו י"ל כ"כ דמצינו דעשה השוה בכל חמור דוחה לל"ת ועש' הקל דאינו שו' בכל כ"כ אין עש' דאינו שו' בכל דוח' לל"ת החמו' השו' בכל וכלאים בציצית אף דשוה בכל מ"מ ציצית ג"כ שוה בכול בכל אנשים דנשים פטורים מכל מ"ע שהז"ג ועי' מ"ש לעיל (סי' א') אך יש לגמגם דא"כ כל עשה אינו שוה בכל דקודם שהוא גדול אינו חייב בו רק אביו חייב לחנכו מדרבנן משא"כ בל"ת מצווה עליו אביו עכ"פ שלא לתתו בידים והוא מדאוריי' כמבואר ב"י (סי' שמ"ג) ועיין נו"ב מהד"ת (סי' א') א"כ כלאים בציצית דאמרינן עשה דוחה לל"ת הרי אף דעשה קיל מהל"ת מ"מ דוחה א"ו דלענין לדחות אין נ"מ בזה אף דהל"ת חמור וכמו כן אי לאו קרא הי' שריפת קדשים דוחה יו"ט אי מטעם דהוי עשה ול"ת הא בלאו הכי לדברי הט"א מצוה זאת קיל דישנו בשאלה וי"ל דעכ"פ עצם המצוה ובכל י"ל דבזה בעינן עכ"פ שיהי' בעידנא וא"כ עבודה אף דהוי עשה אינו בשאלה אולם זה י"ל אף לדעת הש"ל דעשה דרבים חמור ודוחה אף דל"ה בעידנא היינו במקום דיש עכ"פ חומר להעשה דשוה בכל וכל ישראל חייבין בעשה הזאת כמו תקיעת שופר וכן ביעור חמץ אם הי' נקרא עשה דרבים אבל היכא דאף דהוא עשה דרבים מ"מ אינו שוה דרבים היינו החיוב המוטל על כל הציבור שיקריבו קרבנם במועדו ועל ב"ד להשתדל שכהנים שלוחי דרחמנא יקריבו את הכל בזמנו אבל עצם הקרבת הקרבן לא ניתן לזר רק לכהנים א"כ מצוה זאת אף שהוא לזכות רבים ולצורך ציבור מ"מ גוף העבודה הוי עשה דאינו שוה בכל והלאו דלא יקוץ הבהרת שוה בכל על כל בר ישראל מוטל אם כן חמור ומצד הסברא אינו דוחה רק שבאנו ללמוד מכלאים בציצית לכך צריך שיהי' עכ"פ בעידנא דומיא דכלאים בציצית וכן ע"כ צ"ל בדעת הש"ל דעשה דקרבנות ל"ה עשה דרבים אף בעצם דהא בש"ס ריש יבמות הי' ס"ד למילף דעשה דוחה לל"ת שיש בו כרת מקרבן תמיד דקרב בשבת והא יבום ל"ה עשה דרבים משא"כ תמיד הוי עשה דרבים אך י"ל דשם הי' רוצה למילף כיון דאשכחן דעשה דרבים דחמור דוח' אף לל"ת שבסקיל' ועשה כמו כן דוחה לל"ת לחוד אף שיש בו כרת אף עשה שאינו דרבים וכה"ג ע"כ צ"ל בהא דבעי למילף מדכתי' לא תבערו אש בכל מושבותיכ' הא לאו הכי דחי ודילמא שם משום דהוא עשה דרבים דעשה דובערת הרע מקרבך מוטל על כל ישראל וב"ד שלוחי דכל ישראל הם אלא ודאי כיון דאשכחן דדחי אף לל"ת ועשה הי' ס"ד דדחי עכ"פ ל"ת גרידא וכן כ' ריטב"א שם באמת להקשות דנגמור מני' דדחי עשה לל"ת ותו הא בעידנא דעקר לאו לא מקיים עשה ומתרץ דהי' ס"ד כיון דמיתת רשעי' תיקון ישראל וקיום עולם אלים דינם אף עשה ול"ת נגמור מהכא לעלמ' דדחי ל"ת שאין עמו עשה עי"ש וא"ש נמי דברי הש"ל:

וראיתי למי שהקשה הא מ"ע דכסוי הדם החיוב על כל א' מישראל לכסות דם שחיטה אף אם לא שחט הוא והוי מצוה דרבים ובכ"ז מבואר בש"ס ביצה (דף ח') דלא דחי יו"ט הואיל דל"ה בעידנא וטעה בזה דשם ודאי ל"ה מצוה דרבים דעצם המצוה לא יעשה רק א' הרואה חייב לכסות ואין זה בגדר עשה דרבים כמו שופר:

עוד כתב המג"א דאפשר להתיר להטילו לים ע"י עכו"ם דהוי שבות דשבות. ובגליון הנז' כתב לפקפק די"ל דלא מקיים בזה העשה דתשביתו אם מבערו ע"י עכו"ם ואין שליחות לנכרי והוי כנעשה הביעור מעצמו דלא קיום עשה דתשביתו וכן כתב בפשיטת הח"ס כמה פעמים:

ולענ"ד הא דפשיטא להו דלא נתקיים העשה בזה מיבעי' טובא דהא מצינו כה"ג גבי טבילת כלים דדעת הרשב"א דאף לכתחילה יכול לטבול ע"י נכרי ועיין יו"ד (סי' ק"כ) ובטו"ז שם תמה איך יברך ישראל על מה שיטביל הגוי ואין הישראל עושה כלום ובפ"ח כתב שם דיברך עליו עיי"ש ועי' מח"א הלכות שלוחין (סי' י"א) בדין המתקן מעקה ע"י אומן נכרי אי יברך הבע"ב עליו וכ' ג"כ דבמידי דל"ב שליחות ושלמ"ד מהני ג"כ כי נמי עשהו נכרי חשוב כאלו עשהו ישראל ולדברי הפ"ח נראה דכי אמעוט נכרי מן שליחות ה"ד במידי דצריך שליח דא"א לעשותו שלא מדעת ב"ה אבל מידי דיכול לעשותו שלמ"ד בה"ב והרי הוא עשוי כסוכה ומעקה ה"ז נעשה שלוחו. וא"כ ה"נ דכוותו המ"ע דתשביתו הוא שיהי' החמץ מושבת מביתו ואם נשרף ממילא מי ימר דלא נתקיים בזה העשה דתשביתו ואף בכל לאו הנל"ע דקי"ל קימו ולא קיימא אם נתקיים העשה ממילא כפי הנראה ג"כ הוי נל"ע ואינו לוקה דאל"כ היה משכחת מלקות על גניבה וגזילה אף דהוי לאו הניתק לעשה ואף אם שרפו חייב בדמים כמבואר בש"ס מכות (דף ט"ז) ועיי"ש בתוס' דהדמים מנתקין הלאו וא"כ היעלה עה"ד דאם חטף הנגזל מן הגזלן בהחזרה דיהי' חייב מלקות כיון דלא ניתק בעצמו:

ואף דכ' הרמב"ם הלכות שחיטה מובא בש"ך יו"ד (סי' רצ"ב ס"ק י"א) דכל מצות ל"ת שניתק לעשה חייב לקיים עשה שבה ואם לא קיימו לוקה בא אחר וחטף האם מידו או שברחה מת"י שלא מדעתו לוקה שנאמר שלח תשלח עד שישלח מעצמו והרי לא קיום עשה שבה עכ"ד י"ל דוקא שם כיון דכ' תשלח בכפל לשון צריך שיעשה מעצמו ומדעתו ולא בניתק לעשה דגזלה דכתיב והשיב ועי' מה שכתבתי בהגהותי לד"ח דיני אבידה ומציאה (סי' א') בזה באורך. וכן במ"ע דתשביתו אף דכתיב בלשון עשי' י"ל כיון דעיקר תכלית העשה שלא ימצא החמץ בביתו אם נשרוף מאליו ג"כ נתקיי' העשה ובפרט אם מצוה לעכו"ם שיוציאה מביתו ויטיל לים הוי כאילו נעשה מדעתו ואף אם ברחה לדעתו בשילוח הקן נראה מדברי רמב"ם דהוי כאילו קיים העשה. ועי' מג"א (ס' רס"ג ס"ק י"א) משם מהר"ם דאשה תאמר לגוי להדליק אחר החופה והיא תברך ועי"ש במג"א מבואר דעתו דאף יכולה לברך על מצוה שנעשה על ידי עכו"ם. ובאמת הגאון בעל חות דעת בסדר דרך חיים השיג ע"ז מדברי טו"ז יו"ד הנז' בענין טבילת כלים דאין לברך על עשיות גוי ודברי גליון נקה"כ משם כסף מזוקק ביו"ד שם תמוהין להמעיין בש"ס מנחות שהביא שם:

ובאמת י"ל דאינו דומה לטבילת כלים דשם אף דעיקר התכלית שיטבול מ"מ כיון דלא נעשה שום דבר מהישראל אינו שייך ברכה ע"ז משא"כ בהדלקת הנר דעיקר תכלית שיהיה הנר דלוק י"ל דיכולה לברך וכן מצאתי בש"ע של הגאון מלאדי ומ"מ אף אם נאמר דלא יכול לברך היינו משום דגם אם עושה המצוה בשליחות ישראל דעת כנה"ג מובא במח"א שם דהשליח יברך ולא המשלח אבל לענין קיום המצוה י"ל דאף הנעשה ע"י גוי שפיר דמי ועיין שעה"מ (פ"א) מחמץ ובטעם המלך שם:

וראיתי בשעה"מ הלכות עכו"ם דהביא קושיא מילה בשבת אמאי דחיה במקום דאפשר למיעבד ע"י קטן או נכרי וכ' לתרץ כיון דגדולים מוזהרים על הקטנים אם כן גם הנעשה על ידי קטן עביד איסורא וכיון דע"כ משום דעשה דוחה ללא־תעשה אתינן עליה הואיל ואדחי אדחי ועבדינן ע"י גדול ותרצו ל"נ דאף דעושה איסור מה שמניח לקטן מ"מ זה אינו בחומר עשה ול"ת וגם אינו בחומר מיתת ב"ד רק עשה בלבד שישבות בשבת וזה נדחי מפני עשה דמילה ולמה לדחות לעשה ול"ת דשבת שהוא בחומר מיתה. ולכאורה י"ל דאף דנעשה המילה ע"י קטן או גוי היינו דהוי כנימול אבל מ"מ אבי הבן לא עשה המצוה לכך נדחי ועי' ש"ך ח"מ (סי' שפ"ב) ובקצה"ח שם דהוי מילה כמצוה שעל גופו דאב וא"י לעשות שליח ודבריו תמוהין דלמה יגרע מהפרשות תרומה וכנראה מדברי כו"פ (סי' כ"ח) ומקנה קידושין (דף כ"ט) בדעת הש"ך דשליחות ודאי מהני וליכא מאן דפליג רק היכא דעושה בלא שליחות מבטל האב המ"ע. ולפ"ז א"ש דאם נימל ע"י קטן או נכרי מבטל האב המ"ע. אולם דעת רמב"ן וריטב"א קידושין שם דהמצוה של האב הוא רק ההתעסקות למול את בנו ועיקר המצוה שיהי' התינוק נימל הן ע"י או ע"י אחר ול"ב דוקא שליחות ועיי"ש במקנה [וקצת ראי' לזה מהא דיו"ד (סי' רס"ה) המל מברך על מצות מילה והאב להכניסו וכתב ב"י שם משם ר"מ דאם האב מל בעצמו אינו מברך להכניסו דלא מצינו ב' ברכות על מצוה אחת והמנהג לברך להכניסו אף כשאב בעצמו המוהל והאבודרה"ם משם ראב"ד והג"מ משם ר"ש כתב לא ידעתי מה טיבה ברכת להכניסו וכי לא סגי בהא ששליחו מברך על המילה עי"ש עוד ואם נאמר דהמוהל עושה בשליחות האב אמאי מברך האב כלל כיון דעיקר המצוה מוטלת עליו יהי' ככל המצות הנעשין ע"י שליח כמו תקיעת שופר דהשליח מברך ועי' כנה"ג או"ח (תקפ"ה) א"ו דמצוה על כל ישראל ועל האב ההשתדלות להכניסו] וא"כ דהוא משתדל דנעשה ע"י נכרי או קטן ש"ד וגם בלא"ה אף אם נאמר דעיקר המצוה הוא על האב מ"מ הא עיקר הטעם דמיל' שבת אף דהוי עשה ול"ת משום דגדולה מילה שנכרתה עליה י"ג בריתות כמ"ש תוס' שבת (דף קל"ב ע"ב). וזה הטעם אתי שפיר לעצם מצות מילה שיהי' התינוק בר ישראל נימול בזמנו אבל לא למצוה שמוטל על האב דע"ז לא נכרתה י"ג בריתות ועי' פ"מ יו"ד (סי' כ"ח) דכ' כן להדיא וא"כ תהידר הקושיא לדוכתא. שוב ראיתי בח"ס יו"ד (סי' קי"ב) דכ' בפשיטות נהי דהבן הוא מהול מ"מ מ"ע המוטל על האב למול את בנו או על הב"ד לא נתקיים אלא ע"י איש שהוא בר שליחות. ולענ"ד הברור כמו שכתבתי דבשביל מצוה זו שימול בעצמו או בשליחותו לא נדחי שבת ובלא"ה עיקר המצוה לדעת רמב"ן כמו שכתבתי הוא שיהי' נימול בהשתדלותו וסיבתו אבל לא מטעם שליחות ועי' תשובת רשב"א (ח"א סשנ"ז) דומה לזה דהמוטל על הב"ד יכולים לעשות ע"י גוי וא"צ גופו של ב"ד:

ונראה בעיקר הקושיא דהא התוס' פסחים (דמ"ו) הקשה נימא בכל מלאכת שבת הואיל אי מקלעי חולי שיש־בו־סכנה ותרצו דחושיב"ס ל"ש א"כ י"ל דלכך מהלינן ע"י ישראל מטע' כיון דאם ל"ה הקטן או העכו"ם בפנינו הי' דוח' לשבת אמרינן הואיל אם ל"ה בפנינו ואי דעכ"פ מטעם הואיל אסור לכתחילה זה ל"ה רק איסור דרבנן וע"י עכו"ם ג"כ נעש' עכ"פ איסור דרבנן ויש לפלפל בזה הרבה למ"ש אחרונים דהואיל ל"ש רק אם הותרה ולא אם דחויה ואכ"מ:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף