אמרי בינה/דיני עדות/ח

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

אמרי בינה TriangleArrow-Left.png דיני עדות TriangleArrow-Left.png ח

סי' ח

כתב הרמב"ם (פ"א) מעדות העד מצווה להעיד בב"ד בכל עדות שיודע כו' והוא שיתבענו להעיד בד"מ שנאמר והוא עד כו' אם לא יגיד ונשא עונו וכתב בכ"מ דדקדק רבינו להעיד בב"ד דדוקא בב"ד הוא שחייב להעיד ואם אמר א"י שוב א"י להעיד אבל חוץ לב"ד אין לחוש כיון שיכול להעיד כ"כ תוס' ב"ק ר"פ הכונס א"נ מדכתיב אם לא יגיד במקום שאם הי' מגיד הי' מחייב ממון אבל חוץ לב"ד ל"ה מחייב ממון. מבואר מדבריו דלמד בד' תוס' היינו כשתובע אותו שיעיד בפני ב"ד ג"כ עובר באם לא יגיד באם אינו רוצה לבא ולהעיד ומה דכ' תוס' דוקא בב"ד היינו שתובע אותו לבא לב"ד ולהעיד ואם יאמרו בב"ד אין אנו יודעין שוב א"י להעיד דכיון שהגיד שוב א"ח ומגיד והיינו אם לא יגיד דקרא היינו שתובע אותו להעיד בב"ד דאז מה שיאמר שוב א"ח ומגיד בזה אף שלא יגיד כלל ואינו רוצה להגיד עובר באם לא יגיד אבל חוץ לב"ד אין לחוש היינו שתובע אותו שיגיד לו חוץ לב"ד בזה ליכא שום חיוב וע"ז כ' תוס' הטעם שיכול לחזור ולהעיד והכ"מ הוסיף בטעמ' דקרא קפיד על מקום שמועיל ההגדה. אבל אם נאמר כשתובע אותו שיבא לב"ד ויגיד כשאינו רוצה לילך בזה ליכא איסור דאם לא יגיד נ"מ טובא בין דברי תוס' לדברי הכ"מ והב"י דתוס' כתבו הטעם דאין לחוש שיכול לחזור ולהעיד א"כ אם תרי מעידים על פלוני שחייב לפלוני ורוצים לחייבו ותובע לשנים שיודעים להכחישם ושיבאו לב"ד ויכחישו הראשונים אם אינם מעידים שוב כשיוציאו הב"ד ממון ע"י עדים הראשונים לא יועילו בהכחשתם אח"כ אף אם יעידו בב"ד דהוי כתו"ת ואין מוציאין א"כ היו חייבים לילך מיד ולהעיד ולטעמא דהב"י דדוקא במקום שהי' מגיד הוה מועיל היינו דוקא אם עומד בפני ב"ד וא"ר להעיד אבל כ"ז שלא באו בפני ב"ד אינו עובר גם בנידון זה אין לחוש ועיין מ"ש אאזמ"ו ז"ל בזה בד"מ (סי' כ"ח סק"ב) ממה והא נ"מ גדולה לדינא ול"ה לי' לב"י לסתום א"ו דסובר בדעת תוס' דכוונתם רק על עיקר הגדה אם תובע להגיד חוץ לב"ד ע"ז אין לחוש והתוס' כתבו הטעם כיון שיכול לחזור ולהעיד והיינו אף היכא דיש נ"מ להתובע מ"מ כיון שהוא במקום שיכול לחזור ולהעד אין לחוש בזה וע"ז הוסיף הב"י הטעם דאם לא יגיד כתיב במקום שאם הי' מגיד הי' מועיל ההגדה ולא בחוץ לב"ד אבל אם תובע אותו שיבא לב"ד ולהעיד חייב מיד לילך ואם אינו הולך עובר על אם לא יגיד:

וכן נראה מסברא דאל"כ איזה שיעור תתן לו שילך ואם זה רוצה שיגיד זכותו יאמר שאין לחוש כ"ז שיכול לחזור ולהעיד וזה יפסיד לעולם וכן מבואר להדיא בתשובת ראנ"ח (ח"ב סי' ל"ג) מובא בכנה"ג דאף אם הוא במקום שאין שם ב"ד חייב לשלוח דבריו בכתב למקו' אחר בפני ב"ד ואם מונע וא"ר עובר על אם לא יגיד עי"ש. וכן נראה מדברי אגודה ב"ק שם שכל דבריו הם דברי תוס' וכתב וז"ל ודוקא בב"ד אבל בלא ב"ד אינו חייב להעד לו ואם אמר א"י שלא בפני ב"ד יכול לחזור ולהעיד עכ"ל הרי דלמד ג"כ בכוונת תוס' דלהעיד אינו חייב אם הוא חוץ לב"ד אבל אם תובע לו שיבא לב"ד ויעיד בפני ב"ד אם מונע עובר על אם לא יגיד. וכן מבואר מדברי שיורי כנה"ג יו"ד (סי' של"ד) והרב חק"ל ז"ל השיג עליו בחנם:

אולם מדברי מהרש"ל בח"ש ב"ק שם מבואר דהבין מדברי תוס' דכוונתם במ"ש ודוקא בפני ב"ד היינו אם תובע אותם בפני ב"ד שיעידו ואומרים אין אנו יודעין אבל אם תובע אותם חוץ לב"ד שיבאו ויגידו בפני ב"ד ליכא שום איסור ומה"ט מחק בש"ס שם דהי' כתוב מהו דתימא מי יימר דכי הוי אתינא מסהדני ליה הוי מודה כו' מחק תיבת אתינא כיון דע"כ איירי דעמד בפני ב"ד עיי"ש וכן בים ש"ש שם כתב ג"כ דדוקא שהיו שואלים אותם בב"ד עיי"ש. ותמהני איך יעלה עה"ד דלא יהי' שום חיוב הגדה על העדים רק דוקא אם עומדים כבר בפני ב"ד ושואל מהם שיעידו וכ"ז שלא יבאו לפני ב"ד אף אם ימנעו מלבא לא יעשו שום איסור ולא יעברו על אם לא יגיד. וגם לא יהי' שום חיוב עליו אף מצד השבת אבידה שע"ז יאמרו תוס' שאין לחוש שיכול לחזור ולהעיד דאיזה זמן יתנו לו א"ו הכוונה דוקא על הגדה חוץ לב"ד וכמו שהוכחתי וכדעת הראנ"ח:

וכן משמע מפשטא דמתניתין שבועות (דף כ"ט) אמר לעדים בואו והעידוני שבועה שלא נעידך נשבע לבטל את המצוה ואמאי הא לאו בבירור ביטול מצוה הוא אם נאמר דהמצוה חל עלי' רק כשעומד בפני ב"ד ולא שיהי' מחויב לילך לפני הב"ד א"כ לא ילך. ואף דרמב"ם (פ"ה הט"ו) משבועות כ' גם אם נשבע שלא אעיד לך אם אדע לך עדות דג"כ לוקה משום שבועת שוא שאין בידו שלא ידע עדות היינו כיון דאין בידו הוי כנשבע לבטל אבל שלא יבוא בפני ב"ד זה בידו א"ו דהוי ביטול מצוה דחייב שיבא לפני ב"ד ולהעיד. ואף דרמב"ם (בפ"א) כ' אם נשבע שלא יתעטף בציצית הוי ג"כ שבועת שוא אף דיכול לקיים אם לא ילבוש בגד עם ד' כנפות. כבר כ' הלח"מ (בפ"ה) דהכוונה שנשבע שלא ישים ציצית בבגד שהוא חייב אבל אין כוונתו שלא ישים הבגד אשר בו ציצית עליו ולשון להתעטף ר"ל שנשבע שישים עליו בגד בלא ציצית עיי"ש וזה א"ש שם אבל אם נשבע שלא אעיד לך אם אדע לך עדות דוחק גדול לומר שהכוונה הוא אם ישאל אותו בפני ב"ד דוקא ובודאי הכוונה ג"כ שלא ילך לפני ב"ד להעיד ואמאי אינו חל א"ו דגם זה הוי בכלל נשבע לבטל את המצוה דאזהרת אם לא יגיד נאמר גם ע"ז שילך אם יתבענו יעיד בפני ב"ד:

ואפשר דדעת מהרש"ל דהכוונה הוא בשבועתו דוקא על חיוב היינו באם יהי' מחויב להעיד ע"ז נשבע דאל"כ הא אינו חייב להעיד רק אם יתבענו כמו"ש רמב"ם א"כ נימא דחל עליו עכ"פ שלא יעיד בפני ב"ד אם לא יתבענו הבע"ד ואז אינו באיסור אם לא יגיד ונימא דחל ג"כ אף אם יתבענו בכולל. א"ו כמו אם נשבע שלא יאכל מצה בליל פסח דהוי שבועת שוא ול"א דכולל בשבועתו ג"כ מצה עשירה וכן בנשבע שלא ישב בצל סוכה דחייב ול"ה כולל סוכה פסולה וכתב הריב"ש הטעם דהכוונה הי' רק על מצות וסוכת מצוה. וביותר כתבתי במ"א לדעת הפוסקים דהיכא דמתכוין במצוה שלא לצאת אינו יוצא לכ"ע אף אם מצות אינן צריכות כוונה מ"מ הכוונה שלא לצאת גרע א"כ נימא כיון דחל השבועה שלא יאכל אף מצה הראוי' לצאת בה בכוונה שלא לצאת יחול ג"כ בכולל אף אם מתכוון לצאת. וע"כ צריך לומר דכוונת השבועה הי' רק על מצות מצוה ואכילה הראויה לצאת בה ועיין מהרי"ט בתשוב'. וא"כ כן נמי בנשבע שלא יעיד לו הכוונה הי' על עדו' שחייב בו להעיד היינו כשיתבענו להעיד וכן נמי אם נאמר דרק כשעומד בב"ד וא"ר להעיד אז עובר על אם לא יגיד דרק אז חל עליו החיוב ע"כ הי' כוונת שבועתו רק ע"ז לכך הוי שבועות שוא. וכן נמי יש אופן שחל עליו השבועה באם הוא שלא בפני בע"ד דאינו חייב להעיד ואם ירצה הב"ד לקבלו בדיעבד לדעת כמה פוסקים מהני עדותן ומ"מ אינו מצוה ע"ז ואינו עובר על אם לא יגיד אם כובש עדותו ואף דהא דאין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד הוא רק מדרבנן בממון מ"מ נראה אף אם בדיעבד מהני עדותו מ"מ כיון דחכז"ל אמרו דלכתחילה צריך להיות בפני בע"ד אם העד אינו רוצה להעיד אינו עובר על הלאו דאם לא יגיד אף מה"ת הואיל דליכא חיובא עליו מדרבנן וא"כ יחול בכולל ומכ"ז מוכרת לומר דעיקר השבועה הי' רק על חיוב הגדת עדותו במקום שחייב ול"ק מזה על המרש"ל. אך מ"מ מראיות האחרות שכתבתי נראה כדעת הראנ"ח ז"ל. וכמו"ש דאיסור אם לא יגיד הוא אם אינו רוצה לילך לב"ד. ועוד ראיה דאם נאמר דאינו עובר רק אם עומד בפני ב"ד ואינו רוצה להעיד יקשה למה צריך להא דאם לא יגיד הא בלא"ה חייב להעיד מטעם השבת אבידה וכבר חייבתו התורה מכל אבידת אחיך וכל מוני מצות מונין לעשה זו דחייב להעיד בב"ד זכות חבירו וא"ל דחייבתו התורה להעיד אף במקום הפסד ממון ז"א דודאי א"ח שיפסיד בזה ממונו ושכר בעינה מותר לקבל ואף דרמב"ם במנין לאוין (סי' רצ"א) כתב בלאו דלא תעמוד על דם רעיך דברי הספרי דאם יודע לו עדות אינו רשאי לשתוק דקאי גם על ממון אם רואה ממון חבירו אבד ויכול להחזירו אליו באמרו אמת תכללהו ג"כ זאת האזהרה ע"כ צ"ל ג"כ דהוי רק דרך אסמכתא דהא מבואר בש"ס סנהדרין (דף ע"ג) דקרא דלא תעמוד אתי לחייב למיטרח ומיגר ועיי"ש ברש"י לא תעמוד על עצמך משמע אלא חזור על כל צדדין שלא יאבד דם רעיך ועל אבידת ממון א"ח למיטרח ומיגר. ואם נאמר דאינו עובר על אם לא יגיד רק כשעומד בפני ב"ד א"כ ל"צ קרא רק מטעם אבידה חייב בהשבה ועיין נתיבות דאף אם קבל קרובים דאינם עובדים על אם לא יגיד מ"מ חייבין מטעם השבת אבידה וא"כ כל עדים כשרים ג"כ חייבים מטעם השבת אבידה ול"צ קרא אם לא יגיד א"ו דלולי הקרא ל"ה מחויב לילך לפני ב"ד ולאטרוחי והוסיף קרא אם תובע אותו שילך לפני ב"ד אף דמטעם השבת אבידה ליכא מ"מ חייב לילך ולהעיד ואם אינו הולך עובר בעשה דאם לא יגיד:

והנה לכאורה קשה על הרמב"ם הלכות שבועות הנ"ל דנקט באחד שנשבע ובמשנה נקט אמר לעדים משום דכפי המבואר בש"ס ב"ק בחד אינו עובר על אם לא יגיד א"כ חל השבוע' ע"ז דלא עדיף מנשבע שלא לאכול חצי שיעור דהשבועה חל הואיל דל"ה דבר המפורש בתורה. כן נמי בע"א לחייב שבועה דאינו מפורש דעובר על אם לא יגיד חל עליו השבועה וכ"כ בתומים (ס"ק א') בפשיטות דחל השבועה ע"ז א"כ יקשה על הרמב"ם דנקט על ע"א ואף אם נאמר דהשבועה הי' גם על עדות המועיל והחיוב מה"ת כגון במקום דהוי מתשאיל"מ דבזה עובר מדאורייתא על אם לא יגיד וכמבואר ברשב"א ב"ק שם. מ"מ הא השבועה הי' גם על עדות שחייב בד"ש אם לא יגיד דהיינו לחייב שבועה וא"כ כיון דע"ז חל נימא דיחול בכולל על כל עדות שיודע אף על חיוב דאוריית' ועיין כ"מ (פ"א) הלכות עדות דכתב בדעת רמב"ם דחד אינו עובר על אם לא יגיד במקום דא"ח ממון רק שבועה יקשה אמאי הוי שבועות שוא כשנשבע שלא יעיד. שוב ראיתי בחק"ל דעמד ע"ז ורצה להוכיח דדעת הרמב"ם דלא כפשטת הש"ס ב"ק דחד א"ח להעד רק מדרבנן וכמו שפירש שם הרשב"א רק דאשמועינן דגם חד חייב מדאורייתא וקאי באם לא יגיד אולם לדעתי אין זה הוכחה דהא בלא"ה משכחת כמה אנפי אשר אינו מחויב להגיד אם נאמר דגם בממון מדאורייתא אין מקבלין עדים אלא בפני בע"ד והיכא דעדים חולים או רוצים ללכת למדה"י וכדומה במקום אונס דמקבלי הוא מטעם הפקר ב"ד א"כ מדאורייתא באופן זה אינו עובר באם לא יגיד וחל ע"ז השבועה א"כ יחול בכולל אף שלא יעיד בפני בע"ד וכן אף להסוברים דבד"מ מדאורייתא ל"ב שיעידו בפני בעל דבר מ"מ כיון דחכז"ל תיקנו שלא יגיד אלא בפני בע"ד אינו מושבע ועומד ע"ז שיעיד שלא בפני בע"ד ומ"מ אם העיד והב"ד דנו ע"פ עדותן מהני ובכ"ז אינו מחויב להעיד וא"כ על אופנים האלה חל השבועה ול"ה שבועות שוא וממילא יקשה גם המתניתין דקאי על שני עדים אמאי אינו חל בכולל א"ו ע"כ דאיירי באופן דנשבע דוקא היכא דמצוה להעיד מדאורייתא וכן אף בע"א במקום דמחייב ממון דחייב מדאורייתא להעיד וקאי באם לא יגיד כמבואר ש"מ ב"ק וע"ז סובב הולך כוונת הרמב"ם אבל לעולם י"ל דע"א במקום דאינו חייב ממון רק שבועה דאינו קאי מדאורייתא באם לא יגיד:

ויש להעיר אם נאמר דעיקר מצוה וחיוב להעיד הוא דוקא כשיתבענו הא דמבואר יו"ד (סי' רכ"א ס"ד) במודר הנאה דיכול להעיד לו עדות בין עדות ממון בין נפשות למ"ש שם לאסור לומר לו שילמוד עמו דעושה שליחותו א'כ איך יכול להעיד לו הא אינו חל עליו החיוב עד שיתבענו ואז עושה שליחותו ולמ"ש הש"ך שם (ס"ק ל') בתירוץ השני דאיירי שרוצה להיות עד לראות המעש' כדי להעיד וקמ"ל דליכא בזה משום הנאה א"ש דזה עושה אף שלא בשליחותו ואף באינו תובעו אבל לתירוץ הראשון בש"ך שם משמע דהטעם הוא רק משום מצוה קשה הא א"ח עד שיתבענו וא"כ עוש' שליחותו ויש ליישב כמובן. ועיין תומים דחולק על הראנ"ח וסובר היכא דתובע לחבירו וכופר ויש לו ע"א לחייבו שבועת התורה אף דגם בלא עד חייב היסת מ"מ לא יעוז להכחיש העד ולא יכפור דיכול אח"כ לפסלו לכך חייב להעיד. וראיתי גדולה מזה בחות יאיר (סי' ר"ח) דכתב אפילו מקמי דתיקון ר"נ היסת אם טען הנתבע פרעתי ומשביעו ע"א שראה שפרע לו חייב להעיד דיש לו תועלת שלא יחשיבוהו לגזלן עכ"ד והדברים צריכין ראיה דלא מצינו שיהי' זה מקרי תועלת בעדותו כיון דבלאו עדותו פטור ולא מצינו שיתחייב זה להעידו בשביל שלא יחשיבוהו לגזלן וצ"ע:

והיכא דיש אנשים רבים שראו עדות אחד ותבע התובע שילכו כולם לב"ד להעיד כתב בשיורי כנה"ג יו"ד (סי' של"ד) כל שהלכו שנים מהם הנשארים אינן בלא יגיד ואם לא הועיל עדותן חייבים הנשארים ללכת שנים שנים. ובס' חק"ל כתב ותמהני ששנינו היה שני כתות עדים כפרה ראשונה ואח"כ כפרה השניה שניהם חייבין ומוקי בש"ס כגון שהיו קרובין בנשותיהן דבלא"ה ליתניהו הראשונים באם לא יגיד וא"כ א"נ כפרו הראשונים בב"ד אינן בלא יגיד שאפשר להתקיים בב' הנשארים ולא הפסידו כלום עכ"ד ולא אדע מה בא להשיג על הכנה"ג הא לא כתוב לדון על הראשונים אם עברו או לא רק דן על הנותרים דאינן עוברים כיון שהלכו שנים ולמה ילכו על מגן ואח"כ אם לא הועילו כ' דחייבים. ובודאי החיוב והמצוה חל על כולם להעיד דאל"כ כל אחת ידחו רק אם הלכו שנים ללא צורך שילכו הנשארים. גם י"ל דאם השנים כפרו עברו אף אם יש עוד שנים דאל"כ ידחו תמיד כ"א ומתניתין איירי רק אם תבע לכת אחת וכפרו בזה פריך הש"ס אמאי חייבין הא קיימי שניה אבל אם תבע לכולם ביחד י"ל דעברו אלו שהלכו וכפרו אף דנשארו שנים וכן משמע מלשון רמב"ם הלכות שבועות (פ"י הט"ו) שכתב וז"ל השביע ב' כתי עדים ושתיהן ראויות להעיד וכפרה כת הראשונה כו' פטורים משבועת עדות מפני שהן סומכין על עדות שניה כו' דקדק וכתב השביע שני כתי עדים היינו שתבע לכל כת בפ"ע לכך פטורין אבל אם תבע לכולם בפ"א י"ל דכל כת שתובע חייבין דאל"כ כ"א ידחה על חבירו ואף דנראה בפשיטות דגם בכה"ג פטורין דל"ה רק כפירת דברים כיון דיש עוד כת אחת וא"ח בק"ש מ"מ קאי בחיוב דואם לא יגיד ובכלל נשיאת עון אף בלא שבועה וא"ד לדבר הגול"מ כמובן. וגם הא יש כמה אנפי דא"ח ק"ש כגון קרקע וכדומה ובחיוב להעיד קאי וגם בלא"ה דעת כמה ראשונים שם דלדידן דפסקינן הכופר בממון שיש עליו עדים חייב כמו כן חייבין הכת הראשונה בק"ש אף דקיימא שניה יע"ש בלח"מ מ"ש בדעת רמב"ם א"כ ודאי קאי כל כת וכת באם לא יגיד וזה פשוט:

Information.svg

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף