אמרי בינה/דיני נדרים/כה
|
< הקודם · הבא > |
כתב הרמב"ם (פי"ב הי"ב) משבועות וכן שאר מיני שבועות א"ח עד שיהי' פיו ולבו שוין לפיכך אם נשבע אחד בפנינו שלא יאכל היום ואכל והתרו בו ואמר אני ל"ה בלבי אלא שלא אצא היום וטעה לשונו והוציא אכילה של"ה בלבי ה"ז אינו לוקה עד שיודה בפני עדים קודם שיאכל שעל אכילה נשבע או שקבל עליו התראה ולא טען שטעה בעת התראה אעפ"י שטען אח"כ אין שומעין לו וכן אם התרו בו ואמר מעולם לא נשבעתי אלא עד"ז ואחר שהעידו עליו שנשבע או נדר אמר כן היה אבל ל"ה פי ולבי שוין או תנאי הי' בלבי אין שומעין לו ולוקה עכ"ל. והנה מדברי רמב"ם האלה מבואר דלענין מלקות לא בעינן שיקבל עליו ההתראה מדכתב או שקבל עליו התראה ומשמע דאם הודה בפני עדים קודם שיאכל שעל אכילה נשבע ואח"כ אכל והותרה בו דלוקה אף שלא קבל עליו התראה דאל"כ רק דבעינן שיתיר עצמו למלקות כמו לגבי מיתה א"כ לעולם לא משכחת שיהי' פטור ממלקות בטענתו של"ה בלבו ועיין רמב"ם (פי"ב) מסנהדרין אחד ת"ח ואחד ע"ה צריך התראה כו' אומרין לו פרוש או אל תעשה שזו עבירה הוא וחייב אתה עליה מיתת ב"ד או מלקות כו' וכן אם שתק או הרכין בראשו פטור ואפילו אם אמר יודע אני פטור עד שיתיר עצמו למיתה ויאמר ע"מ כן אני עושה ואח"כ יהרג פתח הרמב"ם במיתת ב"ד או מלקות וסיים במיתה בלבד והלח"מ שם כתב מדכלל מלקות עם מית' משמע דס"ל דהה"ד למלקות בעינן שיתיר עצמו וקבל התראה משום דמלקות במקום מיתה וכ"כ לקמן (פח"י) ומדברי רמב"ם כאן מוכח להדיא דל"ב שיתיר עצמו למלקות וכמ"ש וכמדומה שבתשובת חוט השני כתב ג"כ דלענין מלקות ל"ב שיתיר עצמו ואינו ת"י כעת ודברי הרמב"ם כאן הם לעד נאמן ומ"ש רמב"ם שם (פח"י) שתק ולא קבל התראה אין הורגין אותו ואין מלקין אותו ע"כ דלאו בחדא מחתי הם ושניא קבלות התראה למיתה דבעינן שיתיר עצמו ממש משא"כ לענין מלקות סגי בקבלה לבד שיאמר שיודע שעל איסור זה חייב מלקות אבל ל"ב שיאמר ע"מ כן אני עושה:
ויש להתעורר בדברי רמב"ם במ"ש דאם אמר מעולם לא נשבעתי דא"נ לומר אח"כ של"ה פיו ולבו שוין והיינו משום דהוחזק כפרן בדבריו והש"ך (סי' רל"ב ס"ק כ"ז) כתב כן דהוי כאומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי והוסיף לומר דאפילו יש עדים כדבריו האחרונים אינו כלום דאדם נאמן ע"ע יותר מק' עדים ואמאי הא לענין מלקות אין אדם לוקה עפ"י עצמו וא"כ אף שהוחזק כפרן ע"י עצמו מ"מ אין לוקין ע"י עצמו וכה"ג לענין קנס מבואר פ' שבועות העדות דבעדי קנס לא משכחת ראי' בלא ידיעה כ' שם בר"ן וריטב"א דאף אם אמר לא אנסתי אשה מעולם ובאו עדים שאנס לא מתחייב אעפ"י שהוחזק כפרן לפי שזה ע"י עצמו ואין אדם משלם קנס עפ"י עצמו וה"נ דכוותיה למה מלקין אותו בשביל דהוחזק כפרן ע"י עצמו. ויש לומר דדוקא היכא דאנן טענינן בעדו בזה הוי כמתחייב קנס או דנפסל או שיתחייב מלקות ע"י עצמו משא"כ היכא דאנן לא טענינן בעדו רק אם הי' רוצה הי' יכול לפטור א"ע בטענתו בזה ל"ה כמתחייב ע"י עצמו וכה"ג כ' הרשב"א בת"א (סי' ק"י) בגנב שגנב עפ"י עדים אף דאם הי' טוען אח"כ החזרתי הי' נאמן מ"מ ל"ה מרשיע א"ע במה ששותק ואינו טוען שגנב ושלם ורק במרשיע א"ע ואומר כן עשיתי אבל כשאחרים מרשיעין אותו והלה שותק אין זה מרשיע א"ע אלא ב"ד מרשיעין אותו עפ"י עדים ואין אנו צריכין להודאתו עי"ש ובקצוה"ח (סי' ש"נ) וה"נ דכוותי' אף דהי' יכול לטעון ולומר של"ה פיו ולבו שוין רק שטעה בפיו מ"מ כיון שאינו טוען הוי כמתחייב עפ"י עדים דמסתמא ל"ח לומר של"ה פיו ולבו שוין:
אולם על הש"ך יקשה דאם יש עדים כדבריו האחרונים אמרינן אדם נאמן ע"ע יותר ממאה עדים דומיא דהאומר לא לויתי ויש עדי' שפרע ואמאי הא הוי מתחייב ע"י עצמו ואינו דומה לממון דנאמן לפסול העדים לגבי עצמו דלענין מלקות למה יהי' נאמן לפסול העדים הא אין אדם לוקה עפ"י עצמו. שוב ראיתי בס' שער משפט (סי' ל"ד ס"ק י"ד) דעמד ע"ד הש"ך. וצריך לומר דע"כ ל"א דא"א לוקה ונפסל ע"י עצמו רק היכא דצריך להודאתו אחר שעבר המעשה כמו בנידון דר"ן שבועות הנז' אבל בנידון דרמב"ם בטרם שעבר העבירה כשהתרו בו הודה ואמר דלא נשבע ממילא כשבא אח"כ עדים שנשבע אינו כלוקה עפ"י עצמו כיון דבטרם שעבר הודה ועיין ש"מ ב"מ (דף ו') דכ' בכופר במלוה והעדים ראו בידו מעות והודה בפני עדים שאינו חייב לאחרים והמעות הללו שלו הן לכל צורכיו באופן דליכא למימר אשתמוטי בכה"ג נפסל עי"ש הרי היכא דהוחזק כפרן בדבריו בטרם שעבר נפסל אח"כ ע"י העדים אף דלולי הודאתו היינו אומרים דאשתמוטי ועיין מ"ש אאזמ"ו ז"ל בדברי משפ' (סצ"א סק"ב) וה"נ כיון דהודאתו הי' מקודם לכן שלא נשבע וממיל' זה שאמרו עדים של"ה פיו ולבו שוין או תנאי הי' בלבו העיד ע"ע שהוא שקר שוב ל"ה כלוקה ע"י עצמו רק ע"י עדים ואף דבכ"מ היכא דנאסר אף קודם לכן כשהוא ע"י עצמו כגון שאומר חלב הוא זה ואח"כ אכלו אינו לוקה עפ"י עצמו זה היכא שכל האיסור נעשה ע"י עצמו אבל כאן כיון דיש עדים שנשבע והוא הודה מעיקרא של"ה תנאי בדבר מהימן בזה אף נגד עדים ולוקה כנלענ"ד בדעת הש"ך ועיימ"ש לעיל דיני שחיטה (סי' ח'):
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |