אמרי בינה/דיני נדרים/יז

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

אמרי בינה דיני נדרים יז

סימן יז

כתב בטוש"ע (סי' רכ"ז) הריני עליך חרם ואתה עלי שניהם אסורין ליהנות זמ"ז כו' ואסורין בדברי' שהם בשותפות לבני אותו העיר כמו בהכנ"ס כו' וזה דעת הרמב"ם דהך סיפא דמתניתין דפרק השותפין הוא אף לראב"י וכבר תמהו עליו הרמב"ן והר"ן דהא בש"ס שם קאמר אמר רבה מחלוקת ביש בו דין חלוקה אבל באין בו ד"ח ד"ה מותר אר"י והרי בהכ"נ דכשאין בה ד"ח דמי ותנן ושניהם אסורין כמאן אתיא מתניתין אלא אר"י מחלוקת בא"ב ד"ח וא"כ בהכ"נ דא"ב ד"ח ע"כ מתניתין דקתני אסורין רבנן הוא ולא ראב"י וכיון דבא"ב ד"ח קיי"ל כראב"י כמבואר (סי' רכ"ו) למה יהיו אסורין והיאך הרמב"ם מזכה שטרא לבי תרי ועיין בלח"מ (פ"ז) מנדרים דמדחיק א"ע לתרץ ובטו"ז:

ולענ"ד יש לומר דהא באמת כל הראשונים האריכו להקשות למה קיי"ל כראב"י הא אנן קיי"ל בכל דוכתי דבדאורייתא אין ברירה והר"ת מתרץ דקיי"ל כראב"י ולאו מטעמייהו רק מטעם דויתור מותר במודר הנאה והר"ן כתב דלא מסתבר לדחות הסתמות דויתור אסור במודר הנאה ובש"מ כתוב דהא אף דויתור אסור במודר הנאה ל"ה רק מדרבנן ובדרבנן קיי"ל דיש ברירה ובגליון תוס' משניות לרבינו עקיבא איגר ז"ל תמה מה"ט על הר"ן וגם על הר"ת הא בדרבנן יש ברירה. ולכאורה י"ל דאף דקיי"ל בדרבנן י"ב הוא רק מטעם ס' כמ"ש הר"ן גיטין פרק כל הגט דספיקא דרבנן לקולא א"כ נדרים דהוי דשיל"מ לא סמכינן על ברירה. אולם כבר הוכיחו כו"כ אחרונים מכמה דוכתי דבספיקא דדינא לא מחמרינן בדרבנן אף בדשילמ"ת ומה"ט אזלינן לקולא בכמה דוכתי בדרבנן ועיין פ"ח או"ח (סי' תצ"ז) ובשא"ר דיני חמץ ובתשובת רבינו עק"א ז"ל ובמ"ש במ"א להקשות מפסק רש"י מס' עירובין (דף ל"ט ע"ב) עכ"פ הדבר מוכרח מכמה מקומות דאזלינן לקולא א"כ שפיר מתרץ הש"מ קושית ר"ת ודוחק גדול לומר דהר"ת וכל הנך פוסקי' דהקשו ע"ז למה פסקינן כראב"י יחלוקו על כלל הנז' ויסברו דאף בספיק' דדינ' מחמרינן בדרבנן בדשיל"מ [ועמש"ל ס"ס י' ]. ברם כנ' הא דלא ניחא להו לתרץ הכי הוא מטע' אחר דהא כלל גדול בידינו כל היכא דנולד על גוף אחד ודבר אחד הספק על דאורייתא ועל דרבנן כיון דמחמרינן בשל תורה מחמרינן ג"כ בדרבנן ועיין מ"ש בזה בהגהותי בדברי חיים (סי' ו') ולעיל דיני שחיטה ובכמה מקומות. וא"כ ה"נ אם זה משתמש בזמנו אם באנו לדון לדברים הנוגעים לדאורייתא וכן מה דנפ"מ לענין קנינים נאמר דלא סמכינן על ברירה לומר דהוברר למפרע שבתוך שלו משתמש שוב אף דנ"מ רק לענין הויתור שהוא דרבנן ג"כ היה צריך להחמיר ושלא לסמוך על ברירה כיון דלכל ענינים מחזקינן לספק אם יש ברירה וכל מה שיולד נ"מ בענין זה הן לענין איסור תורה הן לענין ממון אמרינן דלא הוברר לכך שפיר קשיא להו אמאי לענין ויתור יהיה מותר. ולכך הוכרח הר"ן לחדש דרכו הקודש דברירה זו אינו דומה לשאר ברירות שבש"ס דהכא עיקרו של דבר מתברר משעה הראשונה ומיעוטו לאחר מכן לפי שאף משעה הראשונה אין אנו מסופקין שלא יזכה כל אחד מהן בכל גוף חצר זה ואין אנו מסופקין ג"כ שמא אפילו ירצה פלוני לזכות לא יזכה בה שהרי משעה הראשונה אנו יודעין שעתיד כל אחד לזכות בכל גוף חצר זה ושיזכה בו כל שעה שירצה הלכך כיון שעיקרו של דבר מתברר מתחלתו ומה שהוא מתברר לאחר מכן שלא נתברר מתחלה אינו אלא מיעוטו דהיינו הזמן שרצה לזכות בגופו של חצר וזכה בה כל כה"ג יש ברירה עיי"ש באורך בנועם דבריו. ולכאורה מאן ימר לנו שיבא זמן ויתברר שהגוף הוא שלו הא יכול להיות שימות ולא ישמש כלל. אך זה אינו דהא מ"מ יורשין היורשים זכותו יזכו בו וישמשו בזמנם. א"כ הא תינח בחצר שא"ב דין חלוקה דלזה קיים שימש זה בזמנו וזה בזמנו אבל בהכ"נ ותיבה וספרים וכדומה דאינו יכול למכור זכותו וגם אם מת נתבטל חלקו וזכותו דאין בו דין ממון להוריש לבניו אחריו א"כ יכול להיות שלא יבא זמן שיהיה שלו לבדו דומה ברירה זו לשאר ברירות ואף שידענו שכ"ז שהוא בחיו אם ישתמש בו יהיה שלו מ"מ אינו ברור לנו אם יזכה וגם הזמן אינו מבורר ול"ש לומר בזה שאין המיעוט המסופק מתחלתו ומתברר לאחר מכן מעכב את הרוב שהיה ברור מתחלתו כיון דגם אינו ברור מתחלתו ולכך דומה ברירה זו דשימוש דבהכ"נ לשאר ברירות שבש"ס ואמרינן דלא הוברר למפרע. וגם דוקא בחצר שא"ב דין חלוק' דיש קנין הגוף לשניהם וזה אי אפשר דאי דמר לאו דמר כמ"ש הר"ן ולכך מיד זכו שכ"ז שכ"א ישתמש בו יהיה שלו אבל בבהכ"נ וכדומ' למה נאמר שע"ד זה נשתתפו שבכ"ז שכ"א ישתמש במקומו יהיה שלו לקנין הגוף הא סגי דיהיה של שותפות לכל בני העיר ולכך ל"א בזה יש ברירה. אך לס"ד דש"ס דפליגי רק בחצר שיש בו דין חלוקה וע"כ דראב"י סובר בכ"מ דיש ברירה וסברת הר"ן ל"ש ביש בו דין חלוקה ועי"ש בר"ן דמדחי' א"ע לס"ד לכך סובר הרמב"ם וסייעתו דלס"ד סובר ראב"י בכל מקום דיש ברירה ורבנן סברו ביש בו דין חלוקה לא סמכינן על ברירה וכמ"ש הרא"ש שם בפירושו ושפיר הקשה רב יוסף מבהכ"נ. אבל למסקנ' דש"נ דביש בו דין חלוקה כ"ע מודים דאסור ורק באין בו דין חלוקה פליג שפיר מחזקינן כסברת הר"ן דטעמא דראב"י משום דבזה סגי לן לסמוך על ברירה דאינו דומה לשאר ברירות דבש"ס מטעם דהרוב איתברר לן ורק המיעוט היינו הזמן וכנ"ל וזה א"ש בחצר השותפין משא"כ בבהכ"נ וכדומה השותפות לבני העיר דבזה דומה הברירה לכל הברירות דש"ס ומטעם שכתבתי:

וביש בו דין חלוקה דחל הנדר דעת רמב"ם וש"ע שהוא רק עד שיחלוקו ואח"כ שרי. והרשב"א אוסר דכיון דקיי"ל א"ב בדאורייתא והוי כלוקח מחבירו ואסור רק במכרו לאחר ובר"ן כ' דטעם הדבר דמותר לאחר שחלקו הוא משום דאנן סהדי דע"מ כן נשתתפו שלא יוכל אחד מהן לאסור על חבירו בענין שתהא נאסרת עליו לאחר חלוקה דא"ה אסור עליה נכסי דידיה ואינו בדין. וכבר כתבתי בהגהותי בד"ח חיו"ד (סי' כ"א) להוכיח שזה דוקא במה דאוסר עליו בנדר דהוא מכח דיבורו שמתפיס על ממון זה איסור ע"ח ואין בכחו והוי כהותנה וע"ד זה נשתתפו שלא יהיה בכחו לאסור אבל באם נאסר הדבר ממילא או מכחו או מצד מעשיו יכול לאסור וראיה לזה מהא דמתניתין דע"ז (דף מ"ז) דקתני היה שלו ושל ע"ז נידון כמע"מ ואבניו ועציו מטמאין ופירש רש"י אף חלק הישראל דאין ברירה ובר"ן שם הביא הירושלמי דמה דנידון מחצה ע"מ היינו שחצי הכותל מותר וכ' והנ"מ למכור אבניו שכנגדו אבל בשאינו מפורש הכל אסור דא"ב דאע"ג דהכותל של שני שותפין רשות שניהן שוין בכל צדדי הכותל וכ"א מהם יש לו שותפות אפילו באופן שהן לצד חבירו שותפות זו שרי כו' דמסתמא ע"ד כן נשתתפו שצד שכנגד כ"א יהיה שלו לגמרי ותרוויהו בהכי ניחא להו ישראל כדי שלא יאסר הצד שכנגדו ובני ע"ז נ"ל בהכי שלא ישתחוו אלא לחלקם ע"ש הרי דמצד שותפות יכול לאסור ע"ח חלקו אף אחר חלוקה והר"ן כתב שם דפשט' דמתניתין משמע כשיטת רש"י וגם הא הירושלמי לא אתי עלה רק מטעם דשם ע"ד כן נשתתפו אבל בשאר ענינים השוין יכול לאסור ורק מצד נדר אנן סהדי דעד"ז נשתתפו דלא יאסור אבל בכל דבר הנאסר מצד בעלים על ממונו אוסר אף חלק חבירו אף לאחר שחלקו ומטעם זה השגתי שם על המקו"ח (סי' תמ"ח) שכתב ליישב קושית השא"ר בהא דעיסה חציה של עה"נ וחציה של עיר אחרת דאמרינן י"ב ואמאי וע"ז מתרץ עפ"י דברי ר"ן נדרים ולמ"ש לא א"ש:

ויש להבין בדברי הר"ן מ"ש משם הירושלמי וסיים שם אבל בשאינו מבורר כולן אסורות דא"ב הא אם נאמר דע"ד כן נשתתפו בהכותל שהצד שכנגד כ"א יהיה שלו לגמרי א"כ כבר היה ניכר מקודם חלק של כ"א מהן ולמה לן לזה דאין ברירה הא אף אם יש ברירה בנתערב איסור בהיתר ליכא למימר ברירה כמ"ש תוס' תמורה (דף ל') רק היכא דלא ניכר מעולם ועיין תה"ד (סי' של"ז) דהוכיח מדברי רש"י דכתב לפי שא"ב דהדין הוא בכותל הלבנה בשותפות כל אבני הכותל שבצד זה ושבצד זה של שניהם הם בשוה דאל"כ ל"ה למימר משום דא"ב רק כיון דנתערבו וזה א"ש לדעת רש"י אבל למה שביאר הר"ן דברי הירושלמי דבאמת הצד שכנגד כ"א הוא שלו לגמרי א"כ לא תליא כלל בברירה ובדברי הר"ן מבואר שם ג"כ בריטב"א וכתב דמתניתין אשמועינן דכותל של שותף אעפ"י שהמקום של שניהם מבורר לכ"א חלקו לגבי אבנים אינו מבורר ויד שניהם שוה בו בין לתשמיש בין לכ"ד ואשמועינן הא שניהם נ"ל בברירה דהגוי רוצה שיהא חלקו מבורר לעצמו וכ"כ ישראל וכ' ג"כ דמיירי במכיר דבאינו מכיר ונתערבה הכל אסור דקיי"ל בדאורייתא א"ב וקשה ג"כ דאם כבר היה מבורר לא תליא כלל בברירה וכנ"ל. גם יש להבין לדברי רש"י וכן הסכים הר"ן דגם שם הכותל הוא של שניהם הם בשוה א"כ אף אם נאמר ברירה מה מהני הא כ"ז שהכותל היה עומד הוי יד שניהם שוין והוי כאין בו חלוקה ואז כ"ז שכ"א משמש הוא כשלו לגמרי א"כ כבר נאסר בהמשך הזמן שהכותל עמד והשתחוו בני הע"ז לשלהן. וכל אבן ואבן היה אז בשותפות ולדברי רש"י גיטין (דף מ"ז) גבי ישראל ועכו"מ שלקחו שדה בשותפות טבל וחולין מעורבין זב"ז דאין לך כל חטה וחטה שאין חציה טבל וחציה חולין א"כ ה"נ כל אבני' ועצים שהיה אז ביניהם שותפות בכל חציה וחציה ומה מהני ברירה דעכשיו אחר שנפלה וחלקו עצמן להפקיע זכותן של הבני ע"ז למפרע וכיון דאז היה של שניהם כבר נאסרה. וצריך לדחוק דמ"מ אם יש ברירה הוברר הכל למפרע מה שהגיע לחלקו של ישראל דשלו הוא ולא נאסר. ולמ"ש בהכרח צריך הר"ן לבא עלה מטעם זה דניחא ליה לכ"א שיהיה הצד שכנגדו שלו. דאילו מטעם דבלא"ה ע"ד כן נשתתפו שלא יהיה יכול אחד לאסור על חבירו כמו בנדרים לא סגי כיון דאין בו דין חלוקה ויד שניהן שוין בהו דאם נאמר דדין כותל זה כמו כותל אחר של שני שותפין דשניהן שווין א"כ לא סגי בברירה ג"כ אף אם נאמר י"ב כבר נאסר דהוי כהשתחוו לשלהן ולעולם י"ל דבאופן אחר לאסור אינו יכול בדבר שיש בו דין חלוקה וכמו שכתב המקו"ח לענין עה"נ וכן לדעת רש"י דנדון דכותל זה הוי כמו בשאר כותל דשותפות דיד שניהם שוין וכ"ז שעומד הוי כא"ב דין חלוקה ול"ש לומר דכ"א כשמשמש בזמנו הוא שלו כנ"ל בזה אי לאו מטעם ברירה לאחר שחלקו דהוברר למפרע דאלו אבנים היו שלו שפיר יכול לאסור כ"א על חבירו:

ועיין בתוי"ט במתניתין דכתב ותימא הא טומאת אליל הוא רק מדרבנן בדרבנן קי"ל דיש ברירה כמ"ש הרע"ב מס' דמאי וכ' ואולי משו' חומרת אליל אמרינן א"ב. ולמ"ש למעלה הא כל הטעם דבדרבנן י"ב הוא משום דספד"ר לקולא וכיון דעיקר הספק נולד על האבנים ועפרן של מי הוא ונ"מ גם לענין איסור הנאה דאי של ע"ז הוא אסור מה"ת ונולד הס' על איסור תורה ובסוגיא מבואר דאף אם ע"ז שנשתברה מאליה מותרת כאן אסורין מה"ת הואיל ובמקומן הן ועיין בירושלמי ופ"מ שם א"כ הדרינן לכללא דהיכא דעל דבר אחד וגוף אחד נולד הספק על איסור תורה ודרבנן אזלינן בתרוויהו לחומרא כמ"ש למעלה וגם כשאנו באין לדון לגבי ממון הן בחזקתן של שניהם דלגבי ממון ג"כ אמרינן א"ב כמבואר בנ"י ב"ק פ' שור שנגח. א"כ שוב לא נוכל להתיר לענין טומאה מטעם ספק דרבנן:

ועיין ש"ע (סי' קמ"ו ס"א) ואפילו אם יש לנכרי שותפות בה עמו אין ביטול הגוי מועיל לחלק הישראל ומשמע דלחלק הגוי מהני הביטול וקשה הא קיי"ל א"ב. וראיתי בריטב"א ע"ז (דף נ"ב) שהקשה כן הא קיי"ל בדאורייתא א"ב וכ"ש באיסורי ע"ז וכ' והרמב"ן ז"ל תירץ דמיירי בשהיה חלקו של גוי מבורר ביד או ברגל או שהיה של כסף ונחושת ונחושת של זה וכסף של זה והרשב"א השיב עליו דא"כ פשיטא דנכרי מבטל חלקו שהרי אין כאן שותפות גמור ומאי קמ"ל ועי"ש מה שמיישב כיון דכולה הוא ע"ז חדא כי אשתמש כל חד וחד אית ליה זכותא בכולה קמ"ל ואחרים תרצו והנכון דנ"מ שלאחר ביטול נתן גוי זה חלקו לישראל שיהא החלק ההוא מותר בהנאה לישראל אם חזר ומכרו לגוי עי"ש וצ"ע מסתימת הש"ע בזה ועי"ש בהגה"א משם רבינו שמואל ודבריו צ"ע דאדרבא ע"ז חמור וכבר עמד ע"ד בשעה"מ (פ"ג) מגירושין:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף