אמרי בינה/דיני נדרים/טז

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

אמרי בינה דיני נדרים טז

סימן טז

בש"ע (סי' רכ"א) אסור ללמדו מקרא כיון שמותר לטול שכר ומלמדו חנם נמצא שמהנהו. וכ"כ מבואר לקמן (סי"א) אם אסור ספרו על חבירו אסור לנאסר ללמוד בו ובש"ך שם (ס"ק נ"ה) דל"ד למודר הנאה משופר דמותר בתקיעת מצוה דלאו לה"ג דכיון דיש להשכיר ספרו וזה לומד בו בחנם ה"ז נהנה מבואר מזה דהיכא דמשתרשי ממון דהי' צריך לתת שכר וזה עושה לו בחנם לא אמרינן מצוה לאו להנות נתנו וכן מבואר מש"ס נדרים (דף ל"ד) ואף דעיקר כוונתו הוא למצוה ללמוד עמו ולהשאיל ספרו ולהחזיר אבידתו דמצוה רמיא עליו וזה שמהנהו אין הכוונה להנות רק לעשות המצוה ואם ל"ה עושה המצוה ל"ה צריך לתת ממון וא"כ הא דמשתרשי לי' הוא בשביל שעושה המצוה מ"מ כיון דחפצו ורצונו לעשות את המצוה ומצוה הזאת צריך להוצאות ממון וזה מוותר ומרויח ע"י המודר ממנו לכך אסור ועיין בתשובת שב יעקב (סי' נ') דהשיג השואל מכח זה על דברי שער אפרים דכ' להתיר חמאה שבשלה בכלי בשר ונאסרה בהנאה להדליק בה נר חנוכה כיון דא"ב אלא הנאות מצוה דהא המצוה רמיא עליו וחייב אף עני מישראל למכור כסותו לקנות נר חנוכה א"כ משתרשי ליה והשב יעקב השיב לו דזה שגרם לו האיסור הנאה שא"צ לקנות נר חנוכה ממילא אתי וגרם בעלמא הוא דמות' כמו דמותר לפרוע חובו אע"ג דעי"ז א"צ לשלם לבע"ח ופורע חובו אינו חייב לשלם. וכתב בנידון דכ' השואל לדמות לנידון דהש"א הה"ד באם ראובן נדר הנאה מנכסי שמעון דיכול ראובן לתת לשמעון נר חנוכה דז"א כיון דאי הוי בעי הנותן הוי צריך המקבל לשלם לו דמי הנר א"כ נותן לו האי ממון מתנה משא"כ בב"ח דאין לו הנאה רק שמדליק בגופו וזה הוי מצוה ולאו לה"נ ומה דא"צ לקנות אחרת עי' הוי רק גרמא ולא מקרי הנאה אלא כמו מלמדו מקרא שנותן לו מתנה אותו מעות דמי שכירות שהיה צריך לשלם לו אם היה רוצה עכ"ד. וקשה ע"ז הא מבואר בש"ס נדרים כשנכסי בעל אבידה אסורין על המחזיר דפליגי בה רב אמי ורב אשי דחד אמר דלא קמהדר ליה דקא מהני ליה פרדר"י וחד אמר דאעפ"כ מהדר ליה דפרוטה דר"י לא שכיח ובתוס' שם הקשו הא רק אברוחי ארי בעלמא הוא שמבריח מעליו העני דאפילו גבי פורע חוב חשבינן ליה כמבריח ארי דמצי למימר מפייסינא ליה ולא ברי הזיקה כ"ש גבי פרוטה לעני וכתבו דפורע חובו היינו אותו שפורע מבריח ארי מעליו מעצמו אבל הכא המחזיר עצמו מבריח ארי מעצמו ע"י שמתעסק באבידת חבירו והוי כאלו נוטל מכיסו של בעל אבידה ונותנו לעני ה"נ גבי פורע חובו אם הבע"ח נוטל מעות מזה לפטור חובו כמו כן הי' אסור. א"כ בנידון דש"א נמי אף דל"ה רק גרם הנאה מ"מ זה דוקא אם חבירו עושה זה מעצמו אבל הוא אסור מעצמו לגרום לו הנאה וא"כ בנר ג"כ במה שדולק מעצמו לצורך חנוכה באיסור הנאה הוי כפורע חובו מאיסור הנאה דאסור.

אולם אם נאמר דאם עושה מעצמו דבר באיסור הנאה אשר מרויח ממון עי"ז אסור כיון דמשתרשי ליה וא"ד לשופר או לולב ואתרוג מאיסור הנאה דאי לאו משום דכתותי מיכתת שיעורא היה ויכול לצאת בהן ידי מצוה דבאלה אינו צריך להוציא ממון ע"ז מכיסו דלא מכלי' קרנא משא"כ בדבר דמכליא קרנא כמו בדבר דנוטל שכר או דמרויח וגורם לו פטור בדבר אחר אסור יקשה ע"ז מדברי תוס' חולין (דף ק"מ) ד"ה למעוטי נפורי עיר הנדחת דכתבו כיון דהיה להם שעת הכושר אפילו לכפרה מותרת דמצות לאו ליהנות נתנו וכתבו וצ"ע בבהמות עיר הנדחת אם עבר והקדישה והקריבה אם הוא קרבן כשר ועי"ש במהרש"א וכבר השיגו עליו וברשב"א ור"ן בחידושיו דהא איסור הנאה אינה שלו וכבר כתבתי זה במקומות אחרים עכ"פ משמע מדברי תוס' דאף בדבר הבא לכפרה והחיוב רמיא עליו מ"מ כשר לקרבן מטעם דמצות לאו ליהנות נתנו הרי אף דבר החוב המוטל עליו יכול לסלקו באיסור הנאה ואף בדבר דכליא קרנא ואמרינן כיון דעיקר מטרתו הוא המצוה לא איכפת לן במה דגרם לו ריוח ממקום אחר ואמאי נימא נמי דהוי כמו דפורע מעצמו חובו מאיסור הנאה ועיין מל"מ (פ"ה) מאיסורי מזבח דכתב מ"ש רמב"ם ואצ"ל מערלה כ"כ לפי שנהנה בהבאתם והוי מצוה הבב"ע והביא דברי תוס' חולין דבקרבנות ל"ש הנאה דמצות לאו לה"נ ובאמת דעת הרמב"ם דלא חל כלל ההקדש דהוי איסורי הנאה ועיין רמב"ם הל' שקלים (פ"ג הי"ד) היה של עיר הנדחת לא עשה כלום וע"ש בכ"מ ובמ"ש דיני חמץ (סי' ב'):

עוד קשה ממתניתין דשקלים (פ"ב מ"ב) הנותן שקלו לחבירו לשקול ע"י ושקלו ע"י עצמו אם נתרמה התרומ' מעל השוקל שקלו ממעו' הקדש אם נתרמה התרומה וקרבה הבהמה מעל ופירש רמב"ם ורע"ב דברישא דמעל הוא דמיד שנתרמה התרומה על העתיד לגבות היה זה השקל שנתן חבירו ברשות ההקדש וכשנתנו ע"ע נהנה מן ההקדש שאם ל"ה נותן שקל זה בשביל עצמו היה ממשכנו ונהנה מן ההקדש וחייב קרבן מעילה ומטעם שעשה המצוה לא מקרי הנייה דמצות לאו ליהנות נתנו ובסיפא דקתני וקרבה הבהמה קאי נמי על הרישא דבמוציא מן הקדש להקדש אעפ"י שנהנה לא מעל עד שעשה מעשה ודבריהם נובעים מדברי ירושלמי שם יקשה אמאי לא מעל רק מטעם דנהנה שלא משכנהו בשביל שקלו הא בלא"ה נהנה אף דמצות לאו להנות נתנו הא מעצמו פרע חובו מאיסור הנאה וכל מקום דמעל כגון במוציא מרשות הקדש לחולין הוא על מה דקסבר דקנה החפץ בשביל הממון אף דכלפי שמיא גליא דלא קנה בממון שאינו שלו מ"מ כיון דקסבר דקנה בממון שלו ונהנה יצא המעות לחולין ומעל וה"נ כיון דקסבר דפרע בזה חובו נהנ' ממיל' מעל וכן מוכרח דהא הרמב"ם והרע"ב פירשו בקושית הירושלמי מה נהנה היינו משום דמצות לאו ליהנות נתנו הא אי מצות להנות נתנו הוי שפיר הנאה ואמאי אליבא דאמת כיון דכלפי שמיא גליא דשקל ממעות הקדש א"כ לא עשה כלל מצוה ואף אם משלם אח"כ י"ל דאף מצוה לא עשה דהוי מצוה הבא בעבירה דאף בעבירות שוגג י"ל דלא עשה מצוה מטעם מצוה הבא בעבירה כמ"ש האחרונים וכתבתי בזה כ"פ בחלק או"ח א"כ ל"ה הנאה כלל ואמאי מעל [ועיין בפירוש ירושלמי דכתב וקשיא לי למה צריך הנאה וכי לא תנן במעילה היכא דיצא מרשות הקדש לרשות הדיוט מעל אפילו לא נהנה המוציא וכיון דע"י מעשה בהקדש שני חשיב ליה יציאה ל"ל נהנה ולא קשה להמתבאר מדברי רמב"ם הל' מעילה ופירוש המשנה (פ"ו) דמעיל' לעולם לא יש מעילה אף בפגם אם לא יש לו הנאה כמו שבארתי בזה לעיל דיני פסח (סי' כ"ב) ועוד הא לא פגם להוציא לחולין רק לשנות או מקודש לקודש או במה ששקל על שם עצמו ולא הוציא שום דבר מרשות הקדש בזה לכ"ע בעינן הנאה ופריך מה נהנה] וע"כ דסברו אי מצוה לה"נ מעל מ"מ על הנאתו דקסבר דעשה מצוה א"כ אף אם מצוה לאו לה"נ ג"כ מעל במה דפרע בידיו חובו ומשתרשי ליה:

אך הא באמת קשה טובא לדברי הרמב"ם והרע"ב דבשביל הנאות מצוה לא מעל רק בשביל שהב"ד ראוין למשכון ולא משכנו כמו שנהנה הא בתו"כ סוף ויקרא מבואר דאף מן הקדש להקדש כגון לקח קיני זבים וקיני זבות וקיני יולדות ושקל שקלו והביא חטאתו ואשמו מן ההקדש כיון שהוציא מעל דברי ר"ש ר"י אומר עד שיזרוק הדם מנין ת"ל תמעול מעל מ"מ ועיין ש"ס מעילה (דף י"ט) ועי"ש ברש"י דלר"ש כיון שהביא לעזרה נפטר מאחריותו ויצא ידי חובתו ידי אחריות ומעל ור"י סובר דלעולם הוא חייב באחריותו עד שיזרוק הדם לכך בעינן שיזרוק הדם ויצא ידי אחריותו דכיון שיצא בו ידי חובתו כמו שהוציא לחולין דמי ויקשה הא לא ממשכנין על חייבי חטאת ול"ה רק כעשה מצוה ומצוה לאו לה"נ וע"כ דמעל במה דפרע חובתו ומשתרשי לי' וא"כ בשוקל שקלו מן ההקדש נמי ימעול אף בלא הקריבו עדיין מטעם דפרע חובו ומשתרשי ליה. וברמב"ם (פ"ו הי"ב) ממעילה לא כתב הטעם דנהנ' שאין ממשכנין רק סתם כשיתרמו התרומה ויקנה ממנו אפילו בהמה אחת ויזרק דמה ימעול שהרי חלקו באותה הבהמה שנזרק דמה וכן שם (הי"ג) בנתן לחבירו לשוקלו ע"י ושקל ע"י עצמו אם כבר נתרמה התרומ' מעל ולא הזכיר ההנאה דאין ממשכנין אותו. אולם (פ"ג) הלכו' שקלים כתב ושקלו ע"י עצמו כדי שלא ימשכנו אותו. וקשה הא משתרשי ליה עוד צריך להבין דברי רמב"ם בהלכות מעילה שם (הי"א) כתב בהביא חטאתו ואשמו ופסחו מן ההקדש וכן מחוסר כפרה דמעל וכולם אין מועלין עד שיזרוק הדם לפיכך המביא מנחות ונסכים ולחם תודה מן ההקדש אעפ"י שעבר עבירה לא מעל שאין כאן זריקת דם לכפר עליו וכ' שם הכ"מ שהוא מן התוספתא וקשה אמאי דוקא בזריקת דם מעל ומה יש הבדל בין זבח למנחה הא מנחת חוטא מכפרת כמו חטאת ומה טעם לחלק בניהם:

וראיתי בספר טהרת קודש ריש זבחים שכתב דמאחר דהוא מקודש לקודש אין לחייבו רק משום הנאה ובמודר הנאה מחבירו קיי"ל דשוקל שקלו ופורע חובו משום כיון דלא מטי הנאה ליד הנודר לא מקרי הנאה מכ"ש חיוב מעילה היכא דליכא ש"ר רק איסור הנא' דילפינן מסוטה בכה"ג ל"ח הנאה שיתחייב קרבן מעילה ולכך בהביא מנחות אף שמכפרת עליו כמנחת חוטא אין זה רק כשוקל שקלו אבל בזבחים דאיכא זריקת דם מעל כשיזרוק משום דקיי"ל המקיז דם לבהמת קדשים מעל דחשיב כגופה של בהמה ולאחר שחיטה אין מועלין בו וע"כ דלאחר שחיט' זכי ליה רחמנא לבעל הקרבן את הדם ויצא מידי מעילה לכן כשקנה קרבן ממעות הקדש וזורק הדם יש כאן ש"ר שיצא מרשות גבוה לרשות הדיוט ויש בו הנאה דאתי לידו עי"ש עוד בדבריו ולא אדע מה הועיל הא אינו דומה לשוקל את שקלו ופורע חובו דשם אינו עושה בעצמו אבל כשעושה בעצמו אסור כמבואר מש"ס נדרים הנ"ל א"כ כשפורע מעצמו חובו בשל הקדש הוי הנאה ממש ומ"ש מנחה ומ"ש זבח מהראוי שימעול מיד. גם מ"ש דזכי ליה רחמנא לבעל הקרבן את הדם לא מצינו שיהיה הדם לבעלים ואף דדרשינן דאין מעילה בדמים מדקאמר קרא ואני נתתי לכם את הדם שלכם יהא לאו דהוא של בעלים רק שיצא מידי הקדש ולדעת רמב"ם לעולם ליכא מעיל' אף בהוציא מקודש לחול רק אם נהנה בזה דהוציא וא"כ אף בזריק' דם לא נהנה במה שיצא הדם לחולין וע"כ עיקר הנאה הוא הכפרה או במה דנפטר מחיובו א"כ מ"ש זבח מ"ש מנחה בתרוויהו נהנה במה דמשתרשי ליה וצ"ע בכ"ז:

והנה אף במודר הנאה היכא דמשתרשי ליה אסור מ"מ זה דוקא אם משתרשי ליה אח"כ ג"כ בדבר חדש אבל אבידה דמחזיר לו אף אם נכסי המחזיר אסור על בעל אבידה שרי משום דבשעת חזרתו במצותו עסיק וגם לאחר מצותו ל"ח ליה כמהנה משום דמדעם דנפשיה קא מהד' ליה ומדנפשי' נהנה אבל ליתן לצדקה לעני לאחר גמר מצותו היינו לאחר נתינתו מתהנה מיניה המודר כן כתב הרשב"א נדרים (דף ל"ד) ומה"ט נמי מבואר בר"ן וש"ע (סרכ"א ס"ד) דהא דלא ירפא לבהמתו אם הבהמה תמות שרי ליה לרפאותה דהו"ל כמו מחזיר אבידה. וראיתי בתוס' רבינו הגדול ע"א ז"ל במשניות (פ"ד) דתמה ע"ז דא"ד לאבידה דאינו משביח הנכסים אלא מונע אחרים מליטלו והוי כמו מבריח ארי דלא מקרי מהנהו אבל בחלתה הבהמה במה שמרפא הוא משבחה י"ל דאסור אפילו שעושה מצוה וראיה מפדר"י עכ"ל ולא אדע הא בפרוטה דר"י מייתר ממון מחדש וגם לאחר גמר המצוה מהנהו משא"כ במרפא בהמתו דלאחר גמר המצוה לא משתרשי ליה דמדנפשיה נהנה. גם הא מבואר בש"ס כתובות (דף ק"ח) דאף אם מבריח ארי אסור לגבי מודר הנאה מ"מ מחזיר לו אבידה משום דמצוה קעביד ובפדר"י הוא משום דנהנה אחר גמר מצוה ואינו מדנפשיה אבל באבידה מדנפשיה נהנה אח"כ וה"נ לגבי רפואות בהמתו נהנה מדנפשיה ועי"ש ברשב"א:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף