אמרי בינה/דיני נדרים/יא
|
< הקודם · הבא > |
ואם אמר לאשתו קונם מעשה ידיך עלי אסור בחלופיהם כמבואר בשו"ע והש"ך (סק"ח) הביא משם רבינו יונה דלא מיתסר אלא כנגד מע"י דאם טחנם ואפאם ומכרה לחם להיות מעות שכנגד טחינה ואפיה שלה ודכנגד חטים שלו ועיין רשב"א ור"ן נדרים (דף נ"ז) ויש להבין אמאי בתנור שהסיקו באיסור הנאה אם אפה בו הפת אסורה דיש שבח עצים בפת נימא ג"כ דימכור הלחם וכנגד אפיה יהיה אסור וע"כ דהוי כמו תערובות איסור ונאסור הכל ור"א דסובר יוליך הנאה לים המלח נחלקו הפוסקים אם לפת גופיה מהני או לא רק כשנתערבו הרי דנאסר הכל ולמה בזה יהיה מותר חלקו. שוב הראו לי שעמד ע"ז בס' חק"ל והניח בצ"ע דהא אין לומר דבמוד' הנאה תלינן דלא אסר כ"א איסור בעיניה ולא תערובות דהא בקונם שחינו טועם ונפל לתבשיל אם יש בנו"ט ה"ז אסור והחמירו עוד בנדר דהוי דשילמ"ת לאסור אף במשהו במב"מ ולמה התירו כאן תערובות איסור הנאה. ואחר העיון לא קשה דודאי שאני איסור הנאה הנאסר לכל ישראל כמו ע"ז וערלה וכ"כ וכדומה דהואיל דיש שבח עצים בפת הוי כניכר האיסור ואסור ליהנות מן הפת כיון דאיתעבד הכל איסור ע"י שבח דעצים הניכר. אבל בנדר דגוף הדבר הוא היתר לכל ישראל ורק על עצמו אסור ליהנות אף דהחלופין ג"כ אסורין היינו ליהנות מגוף הדבר ואם אינו נהנה ליכא שום איסור בעולם ואם אפאה הפת אף דהוא אסור לאכול דאל"כ נהנה ממעשי ידיה ומעצים שלה. אף אם משלם דמי עצים ודמי טרחתה מ"מ הוי כתערובות איסור ואסור לו ליהנות אבל למכור לאחרים ולקבל רק הדמים שכנגד החטים למה נאסר לו כיון דאינו נהנה כלל וכיון דהפת לא נעשה גוף איסור דהא לכל ישראל מותר רק הוא אסור מצד דאסור עליו שלא ליהנות ממנה אף דיש שבח עצים בפת מ"מ העצים לא הוי איסורי הנאה בעצם רק לו לבדו וכ"ז שאינו נהנה הוי כנהנה רק משלו דמי החטים משא"כ בנאפה בעצי ערלה או בעצי הקדש דאסור לכל ישראל חל שם איסור על הפת דהוי כניכר שבח העצים של איסור וז"פ. שוב ראיתי ברשב"א נדרים שם וז"ל ונ"ל שלא נתכוון לאסור אלא כנגד ריוח מעשי ידיה וימכרו הלחם להיו' מעות שכנגד שבח טחינה ואפיה שלה ושכנגד חטים שלו עכ"ל ואם כן ל"ק כלל:
וראיתי באבני מלואים (ח"ב סי' ע"ב) שכתב בקונם שאני עושה לפיך למאי דמסיק באומרת יקדשו ידי לעושיהן והיינו קונם ידי ובזה לא נאסר מע"י מן התורה אלא מדרבנן למ"ש הר"ן סו"פ כל הצלמים בארג בגד בכרכר של ע"ז דהבגד הנארג אינו אסור אלא מדרבנן ה"ה המלאכה שהאשה עושה בידיה של הקדש לא נאסר אלא מדרבנן עי"ש ואני העני בדעת לבבי לא כן ידמה דשם הכרכר לא עשה בהבד רק פעולת הגורם שיעשה בגד אף דהתורה אסרה ליהנות מע"ז וחלופיו מ"מ אין בכח גרמת הכרכר לאסור כל הבגד דהוי כזוז"ג ורק מדרבנן הואיל דניכר פעולת הכרכר הוי כמו יש שבח עצים בפת דכתב הר"ן שם ג"כ דהוא רק מדרבנן ומה"ת אינו אוסר פת ההיתר דהשבח נעשה ע"י זוז"ג רק הואיל דניכר שבח עצים בפת אסור מדרבנן אבל בקונם דאסר' בפירוש הנאות הגורם ג"כ דהיינו מעשי ידיה והוי כמו דקל לפירות דמהני ההקדש וכמו שכתב הרמב"ם (פ"ו הלכה כ"ח) מערכין לענין מקדיש מע"י אשתו עי"ש [ולשיטתו היינו קדושת בדה"ב דל"מ ע"ד שלא בא לעולם וכתב דמע"י מהני דדומה לאומר אילן זה קודש שכל פירות שיעשה להבא קודש] ועיין ש"מ כתובות (דף נ"ט) משם הריטב"א דכ' אע"ג דאין המלאכה יוצאת מגוף הידים כשם שהפירות באים מגופו של דקל קים להו לרבנן כיון שהידים טורחת בכך לתקנו ה"ה לדין זה כדקל לפירות ולא כמצודה לפירותיה דלא עבדא אלא מעשה עץ בעלמ' והכי גמר לה עכ"ל ועי"ש עוד בלשון הרשב"א באורך כל שבאין ממנו קצת כגון המלאכה שבאה מן הידים בטרחן ותנועתן וכן האויר שנראה כאלו הוא מן החצר כיון דאין הכוונה אלא לקנות ע"י דבר שאינו בעולם בקניה כ"ד סגי ואעפ"י שאינו יוצא מגופו לגמרי וא"ד למצודה ולעבד שמכרו רבו לקנס שאינן מגופן כלל ולא באין בסיבת עצמן עי"ש ומהני אף מה"ת לעשות כקונם לשבח היוצא מתנועת הידים כיון דאסר' בפירוש הנאה הזאת ועל הידים הא באמת לא חל שם הקדש רק לצורך זה דמעשי ידיה יהיה קונם וזה מהני מה"ת וא"ד כלל לכרכר דלא אסרה התורה רק שלא לגרום לו הנאה באיסור שאסרה ליהנות ואי עבר ועביד לא נאסר ההיתר עי"ז רק מדרבנן אמרו דיש שבח כרכר בבגד אבל בקונם אסרה עצם השבח עליו וחל מה"ת. ואפ"ל דהיכא דהיא אסרה עליו מע"י אם טחנם ואפאם הואיל דיש שבח עצים בפת אסור הכל עליו רק אם הבעל אסר ע"ע לא נתכווין רק כנגד מע"י ולא אם היא אסר' עליו. אך י"ל דמ"מ דמי החטים לא נאסר עליו בשביל השבח אף דיש שבח עצים בפת מ"מ לא נתהפך הכל להיות אסור רק בדבר האסור מה"ת ולא בקונם וכמ"ש לעיל וצ"ע:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |