אמרי בינה/דיני נדרים/ט

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

אמרי בינה דיני נדרים ט

סימן ט

כתב הרמב"ם (פ"ד ה"ט) ממעילה בנדרים כיצד אמר ככר זה עלי קרבן או הקדש ואכלה מעל אעפ"י שמותרת לאחרים לפיכך אין לה פדיון שהרי אינה קדש אלא לזה בלבד אמר ככר זה קודש או קרבן ואכלה בין הוא בין אחר מעל לפיכך יש לה פדיון עכ"ל ונסתפק הר"ן נדרים (דף ל"ה) מאן דמעל בקונמות אי מישתרי ההוא קונם לבתר דמעל כהקדש דיצא לחולין ע"י מעילה. ולא נתבאר בדבריו על איזה קונם מסתפק אם על קונם כללי או פרטי די"ל קונם פרטי כיון דאין לו פדיון הוי כקדושת הגוף דלא יצא מידי הקדש ע"י מעילה משא"כ קונם כללי דיש לו פדיון ל"ה כקדושת הגוף ויצא מידי קונם כמו ההקדש ע"י מעילה או די"ל אף דיש לו פדיון מ"מ כיון דאין כאן תשלומין לא יצא ע"י מעילה שנתחייב בקרבן מקדושת קונם להיות מותר לו וע"ז נסתפק הר"ן אבל על קונם פרטי דהוי כקדושת הגוף כמבואר בש"ס בכמה מקומות דקונמות הוי קדושת הגוף כתובות (דף נ"ט) ונדרים ועוד בכמה מקומות בזה י"ל דאינו יוצא מידי קונם ע"י מעילה או די"ל כיון דאין לקודש בזה תועלת ממון הוי לענין מעיל' כמו גבי קדושת דמים דיוצא לחולין ע"י מעילה וי"ל אף קונם פרטי דיוצא מידי קונם ע"י מעילה ועל תרוויהו מסתפק ליה להר"ן:

ולכאורה רציתי למפשט מדברי הרי"ף והרמב"ן הלכות נדרי' שזכינו לאורם והמה השמיטו ולא הביאו דבר זה כלל אם קונמות יש בו מעילה או לא אם קיי"ל כר"מ דיש בו מעילה או כרבנן דאין מעילה בקונמות ומזה נראה כיון דלא יש נ"מ לדידן עכשיו רק לענין חיוב קרבן דאינו נוהג בעוה"ר לכן לא הביאו בהלכותיהם ואם נאמר דאם יש בו מעילה יצא מכלל קונם ומישתרי כמו הקדש א"כ גם היום לנו נ"מ לדעת אם יש בו מעילה אז אם נהנה יצא מכלל קונם כמו בהקדש דודאי אם נהנה בשוגג דיצא לחולין גם היום אף דאין לנו בכח להביא קרבן ואם אין בקונמות מעילה נשאר באיסורו אף אחר שנהנה בשוגג ונתחייב בקרבן א"ו מוכח ממה דהשמיטו הלכה זאת דלא יש נ"מ לדין זה דאף אם יש מעילה ס"ל דזה אין לו שייכות לומר בשביל דיש מעילה דיצא מכלל קונם:

אך זה יתכן בדעת הרי"ף אולם בדעת רמב"ן נראה להיפך דהוא סובר אם יש מעילה בקונמות ל"ה כקדושת הגוף ויוצא מידי קונמות ע"י מעילה דהוא כתב מובא בש"מ כתובות שם בהא דס"ל לת"ק באומרת קונם מה שאני עושה לפיך דא"צ להפר ור' יוחנן בן נורי אמר יפר שמא יגרשנה ואמר שמואל הלכה כר"י ב"נ ושקיל וטרי הש"ס שם טובא ומסיק רב אשי דשאני קונמות דכקדושת הגוף נינהו ומה"ד קדשו מהשת' רק אלמוה רבנן לשעבודיה דבעל וכתב הרמב"ן וז"ל וטעמא דרבנן דאמרו א"צ להפר משום דסברו כיון דהשתא לא חייל לקמיה נמי לא חייל א"נ משום דקסבר לאו קדושת הגוף הוא ולא מפקיע מידי שעבוד וזה עיקר. ור' יוחנן סבר כיון דכמאן דמקדיש גוף הידים דמי ובדין הוא דתיחל מהשתא אע"ג דאלמוה ולא חייל מ"מ מתלי תלי וכ"כ שם לעיל מיני' משם הרשב"א דטעמא דת"ק דקסבר יש מעילה בקונמות ולאו כקדוש' הגוף הן ואין מפקיען מידי שעבוד וכ"כ שם משם רש"י ז"ל מהד"ק וביתר ביאור דת"ק סובר יש מעילה בקונמות וכיון דאית ביה מעילה נפיק לחולין דאין מעילה בכ"מ אלא שינוי שמוציא לחולין וכיון דנפיק לחולין ל"ה כקדושת הגוף ורב אשי דאמר אליבא דריב"נ קונמות כקדושת הגוף קסבר אין מעילה בקונמות עכ"ל הרי לפנינו דדעת הראשונים אלה דאם יש מעילה בקונמות נפקי לחולין ול"ה כקדושת הגוף ויוצא מידי קונם. אולם לדעתם בהכרח צריך לומר דקיי"ל אין מעילה בקונמות דהא אמר שמואל הלכה כריב"נ ולדעתם ריב"נ סובר דקונמות כקדושת הגוף ע"כ דליכא בקונמות מעילה דאם יש בו מעילה ל"ה כקדושת הגוף כמבואר. ובאמת קשה קצת הא רב אשי מהדר לאוקמי לריב"נ דקונמות כקדושת הגוף ולדבריהם תלי זה בזה דאם כקדושת הגוף הוא ע"כ דאין בו מעילה ומצינו בנדרים (דף ל"ה) דבעי רב אחא בריה דרב אויא לרב אשי ככרי עליך ונתנה לו במתנה מי מעל כו' ואמר ליה רב אשי מקבל מעל לכשיוצא משמע דפשט להו דהלכה דיש מעילה בקונמות ממה דבעי להו ופשיטא ליה דמקבל מעל וצריך לדחוק לדעתם דלמ"ד יש מעיל' בקונמות שאל ליה לרב אשי והשיב לו והוא ס"ל בע"כ דאין מעילה כיון דקיי"ל כריב"נ דצריך להפר ע"כ דהוי כקדושת הגוף ואין מעילה:

וראיתי במל"מ שם שכתב להסתפק אם דוקא כשאוסר פירותיו עליו או על חבירו דיכול להקדיש בזה יש מעילה אבל באוסר עליו פירות חבירו דאין בידו להקדיש שאינו שלו אף דיכול לאסור י"ל דמ"מ אין בו מעילה וכן באוסר הנאת חבירו דליכא דבר מסוים י"ל דא"ב מעילה. ולכאורה מבואר מש"ס נדרים שם דר"נ אמר דיש מעילה מדתנן במתניתין מקום שנוטלין עליה שכר תפול הנאה להקדש למימרא כי הקדש מה הקדש יש בו מעילה אף קונמות יש בהן מעילה ושם קתני במתניתין המודר הנאה מחבירו ועליה מרמז רבי במתניתין תפול הנאה להקדש למימרא כהקדש דיש בהן מעילה הרי אף במודר מחבירו וגם לא דבר מסוים שייך ביה מעילה וכן מבואר עוד כמה פעמים בדברי הר"ן נדרים.

עוד נסתפק המל"מ באוסר ולא התפיסו בדבר הנדור אם שייך מעילה דאפשר להסוברים דגזה"כ הוא דיכול אדם לאסור אף בלא התפסה ולאו מדין יד הוא א"ב מעילה ולכאורה מש"ס הנ"ל נוכל ללמוד גם זאת דשם לא קתני לשון קונם רק המודר הנאה ואעפ"כ יש בהן מעילה כנ"ל. ומצאתי ברדב"ז (ח"ג סי' ת"ר) וז"ל והא דתנן המודר הנאה מחבירו מחזיר אבידתו היינו דאמר בלשון קונם דהוי לשון קרבן וקרבן אית ביה מעילה אבל אם אמר בלשון איסור הנאה ודאי לית ביה מעילה עכ"ל מבואר דלשון איסור פשיטא ליה דלית ביה מעילה וא"כ אינו ראיה ג"כ דבאוסר של חבירו עליו בהנאה דאית ביה מעילה דשם איירי בקונם אך זה דוחק גדול לומר דרבי יסתום הדבר וירמז במה שאומר תפול הנאה להקדש למימרא כהקדש דאית ביה מעילה וקתני במודר הנאה בסתם ויהיה דוקא באומר לשון קונם. וקצת יש להביא ראיה מדברי תוס' מנחות (דף ע"א ע' בהא דאנשי יריחו שהיו מתירין גמזיות של חרוב ואוקמה הא דלא חיללוה על שוה פרוטה משום דאסרו בקונם וקשה הא קונם כללי קיי"ל דיש להן פדיון ולהנ"ל י"ל דאסרוהו בלא התפסה ובכה"ג דליכא מעילה אין להן פדיון ועיין בספר נתיבות המשפט (סי' קי"ז) שוב ראיתי ברש"י יבמות (דף פ"ח) דכתב אי קסבר יש מעילה בקונמות דקדשי בדק הבית הן משאמר קונם דבר זה עלי ואי קסבר אין מעילה דקונם לשון נדר הוא עכ"ל מבואר דרק קונם הוי כמו קדשי בדה"ב לענין מעילה ופדיון אבל לשון איסור לכ"ע א"ב מעילה ולית ליה פדיון:

והנה אף דכתב רש"י קדושת בדק הבית היינו לענין מעילה בלבד מפרש הא דקאמר בש"ס שם אי קסבר יש מעילה בקונמות וקדושת דמים נחתא מפרש רש"י כקדושת בדה"ב אבל לא מצינו דשל הקדש ממש הוא ושיצטרך לתת להקדש אף אם אומר על שלו ממש שיהי' עליו בקונם מ"מ כיון דלא הקדישו ממנו לא זכי בו ההקדש ועיין רשב"א ור"ן נדרים (דף פ"ה) באוסר ע"ע דבר דהוי הפקר אבל לא מצינו שיהי' לו להקדש זכות בו. ובאמת מלשון הש"ס דקאמר אי יש מעילה וקדושת דמים נחתא משמע כדברי רש"י מהד"ק ורמב"ן ורשב"א שבש"מ כתובות הנ"ל דאי יש בקונמות מעילה לאו כקדושת הגוף הוא רק קדושת דמים ומ"מ לא מצינו שיהיה להקדש זכות במה דאסר עליו בקונם:

וראיתי בדברי רא"ש נדרים שם במתניתין דקתני תפול הנאה להקדש וז"ל שאינו יכול לעכבו שאז היה נהנה ממנו וצריך ליתנו להקדש לפי שאסור עליו הנאתו כהקדש הלכך כל הנאות הבאות לידו ממנו הקדש הוא ולא מצי להוליכה לים המלח דלאו כל כמינה להפסיד להקדש והיינו דדייק מהכא בגמרא דיש מעילה בקונמות עכ"ל מבואר מדבריו דסובר מה דקאמר בגמרא למימרא כי הקדש לא כמו שכ' הר"ן כיון דבהקדש עסק תנא תפול הנאה להקדש רק דצריך ליתן ממש להקדש וכן נראה מדברי הרע"ב שם דכתב כל הנאה הבא לידו ממנו הקדש הוא אולם לא זכיתי להבן הא אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם ושם איירי שכל א' מודר מחבירו וא"כ הנאה הבא לידו מחבירו איך יחול שם הקדש במה דאסור עליו הנאתו בקונם ניהו דיכול אדם לאסור של חבירו עליו היינו מטעם אף שאינו ברשותו גופיה מיהא ברשותו הוא כמו שכ' הר"ן נדרים (דף פ"ה ע"ב) אבל לומר שיחול שם הקדש על גוף הדבר זה לא שמענו דהא א"א מקדיש דבר שלא בא לרשותו ואמאי יתחייב לתת הנאה הבא לידו להקדש ובאמת מה"ד ראוי לומר שיהיה הפקר רק הא דקתני תפול הנאה להקדש היינו הואיל דבהקדש עסק:

גם לא אבין אף מ"ש הר"ן דאי ל"ד קונמות להקדש הו"ל לומר יוליך הנאה לים המלח כמו דקתני בכל דוכתא וכ"כ הרא"ש והרע"ב ולא אדע כיצד הו"ל לומר יוליך הנאה לים המלח דבר המותר לכל עולם רק להם לבד אסור להנות בכל דוכתא דקתני יוליך הנאה לים הוא דבר האסור לכל העולם צריך לזרקו לים המלח אבל דבר האסור רק לבעלים לבד ולכל העולם מותר כבר שנה לנו רבי במס' יבמות לא ישפוך אדם מי בורו ואחרים צריכים לו והו"ל לומר דהוי הפקר אבל להוליך הנאה לים המלח מאן דכר שמיה להשחית דבר המותר לאחרים ואסור לו לבד. וראיתי בים ש"ש ב"ק מובא בש"ך (סרכ"ג ס"ק ד') באומר קונם בני בחיי ובמותי אם אין יורשים יתן לצדקה מיהו רשאי לאבדו ולהשליכו לים ומ"מ מצוה לכופו בזה ליתן לצדקה עכ"ד ולא אדע ג"כ טעם הדבר דיהיה רשאי לאבד דבר המותר לאחרים. וצ"ע בכ"ז:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף