אמרי בינה/דיני נדרים/ו
|
< הקודם · הבא > |
נדרים אינם חלין על דבר שא"ב ממש כמבואר ש"ע (סי' רי"ג ס"א) ואם אמר דבורי ועשייתי והליכתי אסורים עליך ושינה אסורה עלי אינו נדר ומיהו מדרבנן צריך שאלה. וכתב בגליון הגרע"א ז"ל דוקא באוסר ע"ע אבל לא כשאוסר דבר שא"ב ממש על חבירו וגם הא הדיבור והליכה עדיין אינו בעולם וא"י לאסור דשלבל"ע על חבירו והכי דייק לישנא דרמב"ם הואיל ואסר ע"ע בהם כרשב"א בחידושיו עי"ש. וכבר קדמוהו לדון כן בספר בני יעקב (דף קצ"ו) להוכיח כן מדברי רמב"ם ולעומת זה האריך בספר שעה"מ הל' נדרים להוכיח להיפך מדברי הרמב"ם דאף על חבירו חל מדרבנן. אולם אשר העתיק הגאון דבריו על הש"ע תם אני ולא אדע הא בדברי הש"ע מבואר דקאי על אוסר דבורו על חבירו וגם כנראה התוס' והרמב"ן והר"ן והריטב"א דעתם באוסר דבורו ע"ח חל הנדר מדרבנן דהא הם כתבו סוף פ"א דנדרים בהא דקאמר בש"ס באומר יאסר פי לדבורי על המתניתין האומר קונם פי מדבר עמך כו' דהוי מצי לשנוי' ליה דאף אי קאי קונם אדבור אפ"ה אסור מדרבנן. ולהרשב"א ניחא ליה שם לתרץ דליכא בל יחל דרבנן בדבר שא"ב ממש ושלא בא לעולם אלא במה שאוסר ע"ע אבל לאסור על אחרים ליכא איסורא אפילו מדרבנן והכא בשאוסר דבורו ומעשה ידיו על חבירו הוא הלכך לא חייל ולקמן בקונם שאני ישן שאוסר ע"ע מ"ה מוקמינן לה בבל יחל דרבנן עכ"ד וא"כ כל הנך פוסקים דכתבו דהוי מצי לשנויי דקאי בבל יחל מדרבנן ע"כ דסברו דאף על חבירו יכול לאסור אף שהוא דשלבל"ע וא"ב ממש. ברם לכאורה כנראה דהאומר קונם פי מדבר עמך ידי עושה עמך רגלי מהלכת עמך הוא כאוסר על עצמו שפיו אסור עליו לדבר עם חבירו ורגליו להלך עמו וידיו לעשות עמו וכן כתב הרשב"א בעצמו בריש הפרק וז"ל והא דתנן קונם פי מדבר עמך ופירשנו בגמרא דהו"ל כמ"ד יאסור פי לדבורי הא נמי מיתסר חפצא אנפשיה הוא דה"ק יאסר עלי פי להנאת דיבורי עמך עכ"ל. הרי דקאמר יאסור עלי פי וה"ז כאוסר בקונם פיו לדבורו על עצמו וא"כ אינו ראיה מהנך הראשונים דסברו דאף באוסר על חבירו דחייל מדרבנן. ודברי רשב"א ע"כ צ"ל דלאו דוקא הוא מה דקאמר עלי ואולי ט"ס הוא וצ"ל שאוסר על חבירו בקונם ואולי צריך לומר יאסר עליך פי להנאת דבורי עמך:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |