אמרי בינה/דיני טריפות/ו

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

אמרי בינה דיני טריפות ו

סימן ו

הא דחייבין מלקות על אכילת אבר מן החי מבואר ברמב"ם (פ"ה ממ"א) בין באבר שיש בו בשר גיד ועצם מצטרף לכזית וכמו כן בכזית מאבר שאין בו גיד ועצם. אולם אם אוכל ארכוב' מן החי שאין בו בשר כי אם עצם לבד כמבואר חולין (דף קכ"ח) לענין טומאה פליגי בה תנאי ר"י סובר כיון דאינו עושה חיליפין אף אבר עצם מטמאה ורבי סובר אבר שיש בו בשר גיד ועצם בעינן ויש לומ' דשם אף דקי"ל כרבי הוא משום דכתיב מן הבהמה מקצת בהמה בעינן שיהיה בהאבר מה שבבהמה אבל לענין אכילה דילפינן מדכתיב לא תאכל הנפש עם הבשר ואבר מקרי נפש וכיון דאינו עושה חיליפין אף שהוא רק עצם מ"מ קרוי נפש וחייב ואף דאינו ראוי לאכילה מ"מ הא חידוש הוא דמצרפינן לכזית גידין ועצמות. וראיתי בספר פני אריה (סי' ע"ד) דפשיטא לי' דלענין אכילה מקרי אבר ואינו דומה לטומאה דהא לענין אכילה אף אבר שאין בו עצם הוי אבמה"ח אם אוכל ממנו כזית ולענין טומאה מבואר ברמב"ם (פ"ב מאה"ט) דמה שאין בו עצם אינה מטמא וע"כ הטעם דלענין טומאה דרשינן מן הבהמה ולא תליא במה שאינו עושה חיליפין אבל לענין אכילה דתליא בשם נפש במה שאינו עושה חיליפין ארכובה נמי אסורה ומיישב בזה קושית השא"ר דלענין מה מנה הרמב"ם הלכות מלכים לב"נ דחייבין על אבמה"ח ובשר מן החי כיון דאין אבר אלא ביש בו משהו בשר א"כ חייב משום בשר מה"ח ואזהרתן זו מיתתן ונהרג בלא התראה א"כ ליכא נ"מ באיסור אבמה"ח ולהנ"ל נ"מ לחייבו גם על הארכובה. וכן ראיתי בפ"מ (סי' ס"ב) בש"ד שכתב כן בפשיטות דבערקום שאין בו בשר חייב משום אבמה"ח:

ולכאורה יש לדון מנ"ל לחדש דאף בלא בשר כלל יהי' נחשב לענין אכילה לחייבו דא"ד לטומא' וכיון דכתיב לא תאכל הנפש עם הבשר י"ל דהתורה לא אסרה רק מה דשייך ביה אכילה וחידשה להצטרף לזה לשיעור אכילה אף הגידין ועצמות אבל במה דל"ש שם אכיל' כלל י"ל דלא חידשה לחייבו וביותר למ"ש הפ"ח (סי' צ"ח) בראיות הראב"ד מש"ס דחלב עם בשר הוי מב"מ ממה דאוכל חלב מטריפה לוקה שלש ושם הוא משום אבמה"ח וכיון דאבמה"ח מפקינן מקרא דלא תאכל הנפש עם הבשר וכיון דמחייב אחלב משום אבמה"ח שמעינן דחלב בשר מקרי עי"ש וע"כ דסובר לר' יוחנן דכל הפסוק קאי על אבמה"ח ובשר מן החי נלמד מבשר בשדה טריפה פי' הקרא לא תאכל הנפש היינו אבר שאינו עושה חליפין עם הבשר כשיש בו בשר ואינו מפרש דקרא קאמר מה שהי' עם הבשר א"כ צריך עכ"פ שיהי' בו בשר. וראיתי בשעה"מ (פי"ז מא"ב) שמשיג על הפ"ח בזה וכ' דקרא הכי קאמר לא תאכל אבר בעוד שהנפש עם הבשר ולעולם דחלב לא מקרי בשר אבל אבמה"ח מקרי ולא אדע הא ע"כ נפש קאי על לא תאכל דאבמה"ח מקרי נפש שאם יחתכנו אינו עושה חיליפין כמ"ש רש"י וא"כ למה קאמר עם הבשר ואי דנפרש מה שהי' עם הבשר ועיין לח"מ (פ"ט ממלכים) ועם הבשר ר"ל בעוד החיות עם הבשר מ"מ אינו מוכרח דלמא דוקא אמר' תורה לאסו' עם הבשר לאכול אף שאין בו כזית אבל מה דלא הי' בשר לא אסרה ומ"ש שם וראי' מדבעי בבכורות חלב מנ"ל דשרי כלומר שיהא אסור משום אבמה"ח ואם איתא הא חלב לכ"ע לא מקרי בשר. לא אבין הכי חלב יהי' בו איסור אבמה"ח ממש הא ודאי ליתא דעושה חליפין ואמאי יהי' מקרי נפש אלא ודאי מטעם דבר היוצא יהי' אסור הי' ש"ד ואף אי בהמה בחיי' לאו לאברים עומדת יש איסור דאינו זבוח וכמ"ש הנ"ב תנינא הבאתי לעיל ד"ש (סי' ט"ז) ועיין כו"פ (סי' ס"ב) דפשיטא לי' ג"כ דס"ד הי' לאסור החלב משום הטמאין לאסור צירן ורוטבן. עכ"פ עדיין לא יש הכרח לומר לחייבו אף על ארכובה.

ואי משום הכרח קושית השא"ר דלגבי בן נח דכתיב אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו ושם ילפינן בשר מה"ח ואבמה"ח וכמ"ש הלח"מ הנז' וכן מבואר ברשב"א ס"פ העור והרוטב וכיון דליכא נ"מ ע"כ דאף על ארכובה חייב' התורה וממילא נמי בישראל ג"כ חייב על אבר אף שאין בו בשר ממה שכ' שם הרמב"ם (הי"ג) כל שאסור על ישראל משום אבר מה"ח אסור על בני נח ויש שב"נ חייבין עליו ולא ישראל שב"נ אחד בהמה וחיה בין טמאה ובין טהור' חייבין עליהם משום אבמה"ח ומשום בשר מה"ח ואבר ובשר הפורשין ממפרכסת אע"פ ששחט ה"ז אסור לב"נ משום אבמה"ח והי' לו לרמב"ם להוציא ג"כ ארכובה דב"נ בהכרח אסור בו כזו שנמצא אבמה"ח שאין בו משום בשר מה"ח וישראל לא יתחייב בו א"ו דכמו כן ישראל חייב בו. מ"מ גם זה אינו מוכרח חדא שיש לומר כמו שמתרץ שם הפני ארי' בעצמו לענין אם אכל אבמה"ח שיהי' בו משהו בשר ואח"כ נתגייר דחייב מלקות כיון דאילו אכל השתא בר מלקות הוא ואם לא הי' ב"נ מצווה על אבמה"ח א"כ לא עבר אלא על אכילת משהו בשר והשתא שנתגייר הוא פטור כיון דאילו עביד השתא לאו בר עונשין הוא והביא ראיה מסנהדרין (דף ע"א ע"ב) לענין מיתה דקלה בחמורה מישך שייכא כ"כ אם אכל בשר מה"ח משהו ונתגייר פטור כיון דאילו עביד השתא לאו בר עונשין הוא אבל אם אכל כזית ואח"כ נתגייר דיינין לי' מיהא כדינא דהשתא במלקות משום דקלה בחמורה מישך שייכא. אולם באמת יש לגמגם דדוקא אם נידון אותו דהשתא יתחייב מיתה ונבער עכ"פ הרעה מן העולם לכך אף דהי' אז בגויותו דינו כסוף החמור מ"מ דיינין לי' כדינא דהשתא בחנק כיון דעכ"פ מתבער הרע מן העולם אבל באם נשתנה דינו מאז להשתא ממיתה למלקות מנין לנו לומר שדנין לי' במלקות כדהשתא דמלקות במקום מיתה הוי כלא כלום. שוב ראיתי בתשובת חות יאיר (סי' ע"ט) שכ' לדון אם אכל אבמה"ח ונתגייר אח"כ אם לוקה די"ל דילמא נגידא חמירא ממיתה עי"ש. ומ"מ קושית השא"ר יש לתרץ באופן אחר למ"ש המל"מ (פי"ד ממ"א) לדון אם כרך דבר איסו' בסיב כי היכא דבמ"ע אכילת מצה דרחמנא אמר תאכל אם כרכו בסיב לא יצא משום אף דטעם מצה לא בעינן מ"מ בעי שיגע המצה בגרונו ובכה"ג לא הוי אכיל' ה"נ אכילת איסור כשלא נגע בגרונו לא עבר אהורמנ' דמלכא עי"ש. ובפשטות נראה דלענין זה ב"נ וישראל שוין כיון דלאו שם אכילה הוא ואם לא נגעה בגרונו לאו שמיה אכילה לגבי ישראל כן נמי לא עבר הב"נ אם אכלו בכה"ג ואף להסוברים דלר"ש דסובר כ"ש למכות חייב אף אם אוכל שלא כדרך אכילה עיין מהרש"ל ומהרש"א שבועות (דף כ"ג) וא"כ לדעת הרמב"ם דב"נ חייב על כל שהוא ממילא חייב אף אם אכל שלא כדרך אכילה מ"מ כבר יש חולקים ע"ז ואכ"מ וגם יש לחלק בין אם אכל שלא כדרך אכילה לבין אם הי' דבר חוצץ בין האיסור להגרון דאכילת חיך בעינן מ"מ אף לגבי ב"נ וא"כ אם לא הי' ב"נ מוזהר על אבמה"ח רק על בשר מה"ח אם הי' אוכל אבר שיש בו עצמות ומשהו בשר ולא נגע המשהו בשר בגרונו דהגידין והעצמות חוצצין בין הגרון להמשהו בשר הי' פטור מטעם דלא אכילה הוא והשתא דחייבו התורה על אבר מה"ח וגם הגידין והעצמות הם בכלל איסור שוב אינו חוצץ דהוי מין במינו ואינו חוצץ ועוד יש למצוא נ"מ. ומה"ט י"ל נמי לר"ש דסובר כ"ש למכות ולא אמרי' כזית אלא לקרבן א"כ לר' יוחנן דיליף אבמה"ח מלא תאכל הנפש עם הבשר אם נאמר דרק כשיש בו בשר אזהיר רחמנ' וכשאין בו בשר כמו ארכובה אינו חייב יקשה ג"כ למה לן קרא לאזהרה יתירה כיון דאין אבר רק כשיש בו משהו בשר תפוק לי' דחייב משום בשר מה"ח דידענו מקרא דבשר בשדה טריפה ודוחק לומר שבא אזהרה לחייבו תרתי לאוין אם לא נ"מ כיון דחייב על משהו בשר בשלמ' לר"ל דדרש לא תאכל הנפש לאמה"ח עם הבשר לבמה"ח י"ל שפיר דבא אזהרה לאמה"ח להוסיף כל שיש בו נפש היינו אבר אף כשאין בו בשר כמו ארכובה אבל לר"י אליבא דר"ש דחייב על כ"ש למה לן אזהרה יתירה לאמה"ח אם נאמר דצריך דוקא שיהי' בו משהו בשר. ולמ"ש א"ש דבא להורות דכל האיסור הוא מכלל האיסור והוי כמב"מ דאינו חוצץ. אך זה אינו דמ"מ כיון דלא צריך לכזית אליבא דר"ש ואף על כ"ש חייב אם נאר דהעצמות הוי מב"מ ואינו חוצץ ע"כ דחייב גם על העצמות בפ"ע. וממילא גם אליבא דידן דבעינן כזית י"ל דכמו דמצטרפין עצמות וגידין לכזית כמו כן חייב אף על הארכובה בלבד:

ובזה יש ליישב קושית הריצב"א בתוס' שבועות (דף כ"ד) אם נאמר דוזבחת ואכלת הוי מצות עשה מה שאין אתה זובח לא תאכל איסור אמה"ח היכא משכחת לה דיחול על איסור דאינו זבוח ועיין מ"ש לעיל ד"ש (סי' ח"י) דכל עיקר קושית התוס' הוא לר"ש דסובר כ"ש למכו' ולהנ"ל משכחת דחל על הארכובה שאין בו בשר רק עור וגידין ועצמות שאינן ראוין לאכילה ולית בי' עשה דוזבחת ואכלת ומ"מ חייב בו משום אמה"ח דנפש הוא אף שאין בו בשר. שוב ראיתי קצת ממה שכתבתי בישוב קושית השא"ר בחידושי דו"ח פסחים (דף כ"ד) באופן אחר דנ"מ באוכל שלא כדרך אכילה דמטעם במה"ח הי' ב"נ פטור ומטעם אמה"ח הואיל דחייב גם על עצמות לא בעינן כדרך אכילה. ויש לגמגם בזה לדברי מהרש"ל דלר"ש דכ"ש למכות חייב אף על שלכד"א י"ל דהה"ד ב"נ דשלכד"א לא גרע מכ"ש. גם בפ"מ העלה דאף באמה"ח בעי כדרך אכיל' וכן גיד הנשה אף דקי"ל אין בגידין בנו"ט ועץ הוא והתורה אסרתו מ"מ כדרך אכילה בעינן ואם עירב בו דבר מר פטור א"כ ליכא נ"מ דמ"מ אף באמה"ח בעי כדרך אכילה אם נאמר דבב"נ בעינן ג"כ שיאכל כדרך אכילה. ולמ"ש מטעם חציצה א"ש:

ואם נאמר דחייב על ארכובה משום אבמה"ח מ"מ יש להסתפק על ארכובה מבהמה טמאה אם יש בה משום אמה"ח לנכרי דהא התוס' חולין (דף ל"ג) הקשו למה יהי' אמה"ח דטמאה אסור לב"נ הא שייך מי איכא מידי דלישראל שרי ולנכרי אסור ותירצו דגם לישראל אסו' משום טמאה ולפ"ז באבר שאין בו בשר כארכובה דליכא בו אף איסור טמאה ואיסור אמה"ח ג"כ לא חל כיון דמ"מ בשרו אסור לא אסרה תור' בטמאה לישראל משום אמה"ח שוב שייך לומר מי איכא מידי ומותר אף לגוי לשיטת התוס' דליכא מידי דלישראל שרי ולגוי אסור ואם נאמר כן באמת זה דוחק גדול דבטהורה יהי' הארכובה בכלל אמה"ח ואסור לנכרי ובטמאה לא תהי' הארכובה אסורה. ואולי כיון דלגבי גוף הבהמה וכל האברים שייך בי' לאסור לנכרי כיון דגם לישראל אסור מטעם טמאה לכך נאסר' הארכובה ג"כ לנכרי מטעם אבמה"ח וצ"ע:

והנה לדידן דקי"ל אבמה"ח דטמאה אינו נוהג בישראל ולגוי אסור הקשו המחברים מה פריך הש"ס פסחים סוגיא דחזקיה והרי אמה"ח דכתיב לא תאכל ותניא ר' נתן אומר מנין שלא יושיט אדם כוס יין לנזיר ואמה"ח לב"נ ת"ל ולפני עור לא תתן מכשול הא לכלבים שרי ומה פריך דילמא איירי ר"נ באמה"ח של טמאה וקסבר אינו נוהג בטמא' דכל שבשרו אסור ליכא איסור אמה"ח ולגוי אסור. וראיתי בכו"פ (סי' כ"ז) שמתרץ דר"נ נקט הנך שני איסורים חדא ללמדנו דאף לגבי ב"נ דאינו בכלל ערבות איכא לאו דלפני עור וגם בנזיר אף דהוא מותר בו מלמדנו דמ"מ כיון דאסור לגבי חבירו איכא לפני עור א"כ ע"כ איירי באמה"ח בטהורה דאי בטמאה לתני אמה"ח גרידא דהא גם בזה ליכא איסורא עליו וע"כ דאיירי באמה"ח שגם הוא באיסור עליו. ודבריו דחוקים דא"כ יקשה סוף סוף למה לא נקט ר"נ אמה"ח מטמאה לבדו והיה מלמדנו שני הדינים ודוחק לומר דר"נ יסבור כר"י ור"א דנוהג בטמאין וגם גוף דבריו מבואר בתוס' ורא"ש ע"ז (דף ו) דלכך נקט ר"נ אמה"ח ונזיר דלישראל אסור להושיט אף דאינו יודע שרוצה לשתות כיון דכ"ע חמרא שתו מסתמא למשתי קבעי ושמא שכח נזירותו אבל איסור שהוא לכ"ע כנבלה וחזיר וכדומה שאסור לכ"ע אין לחושדו. א"כ אף אם איירי ר"נ באמה"ח דטמאה הוצרך ללמדנו הדין דלא יושיט יין לנזיר ועי"ש ברא"ש. ומ"ש (סי' ס"ב) ליישב בדרך חידוד ג"כ יש לגמגם טוב' בפרט אם נאמר דחייב באמה"ח אף על ארכובה אז הוי לעולם כולל על טמאה. ובס' דו"ח למרן רבינו עק"א ז"ל פסחים שם מתרץ דאי אבמה"ח אסור בהנאה ממילא אינו נוהג בטמאין אף לב"נ משום מי איכא מידי דלב"נ יהי' משום אבמה"ח אסור בהנאה ולישראל דאינו אסור רק משום טמאה יהי' מותר בהנאה ול"ש לומר דיהי' בו משום אמה"ח לב"נ לאיסור אבילה ולא לאיסור הנאה ממ"נ אם יש בו משום אמה"ח ממילא אסור בהנאה. והתוס' דכתבו דסגי במה דנאסר גם לישראל משום טמאה הוא לדידן דאמה"ח מותר בהנאה. ודבריו צריכין רבה דלדבריו הא דאסור לאכול לנכרי דכתיב בי' אכילה אסור לו גם בהנאה וזה אינו דרק לגבי ישראל גילתה לנו התורה דכ"מ שנאמר ל"י הוא אף איסור הנאה ממה דפרט לגבי נבלה היתר בהנאה אבל לגבי ב"נ ליכא גלוי זה ומה דאסור להם בלשון אכילה אין הנאה בכלל. וכן ראיתי מבואר בתשובת מהרי"ל (סי' קס"א) וז"ל דאפי' לר' אבהו אין איסור הנאה באבמה"ח דמדאצטריך גבי נבלה אותו על ישראל קיימא ולא אגוי דאי לגוי נמי מנ"ל למשרי לגוי דהקיש לדם לא נאמר לגוי וא"כ נמי איכא בינייהו אמה"ח לגוי וליכא למימר מכח דלישראל שרי ולגוי אסור כיון דלישראל אסור באכילה חשיב שפיר אסור לישראל עכ"ל ועי"ש עוד אשר מבואר דאף מה דנאסר לגוי בלשון אכילה ליכא איסור הנאה וגם דלא כסברת רבינו דשייך לגבי הנאה ג"כ מי איכא מידי:

ולי נראה קצת ליישב קושיא זו די"ל הא דדרשינן מלא תאכל הנפש עם הבשר דבעינן שיהי' בשרו מותר ולכך אינו נוהג בטמאין הוא לדידן דידענו מההיקש לדם דאמה"ח מותר בהנאה וע"כ הא דכתיב לא תאכל הנפש הפי' הוא אכילה שפיר אמרינן דאם הבשר אסור באכילה גילתה התורה דליכ' איסור אמה"ח אבל למאי דס"ד דאמה"ח יהי' אסור באכיל' משום דמה דכתיב לא תאכל הפי' הוא הנאת אכילה וכל ההנאות אסור א"כ י"ל אף בטמאין דאף הבשר אסור באכילה מ"מ כיון דלגבי טמאין מותר בהנאה לא שייך לומר מי שבשרו מותר ואמה"ח אסור יצא מי שבשרו אסור כיון דגם טמאין הבשר מותר בהנאה שייך לומר לא תאכל הנפש ולאסור אף בהנאה מה שבשרו מותר בהנאה עכ"פ וא"ש. אך יש לגמגם למ"ש התוס' רי"ר מס' קידושין (דף נ"ו) ראיתי מקשים כיון דלא יאכל לכ"ע גם איסור הנאה משמע א"כ גבי כסוי הדם דכתיב אשר יאכל נפרש אשר נהנה ונתרבה גם חיה ועוף טמאים לכסוי ומתרץ דהא דנפקא איסור אכילה והנאה מקרא חדא אמרינן דלא יהנה הוא והכא אי מרבית טמאים א"כ האי יאכל הנאה משמע ולא אכילה והיכא עקרי קרא מפשטיה דכתיב לשון אכילה ומפרשים הנאה ולא אכילה הלכך ליכא למימר הכי. ותירוץ זה עיקר דמה דמתרץ עוד שם דאם גם טמאים טעונין כסוי לשתוק קרא ולכתוב חיה ועוף סתם והו' אמינא הכל במשמע אפי' טמאים אשר יאכל ל"ל אלא ודאי אכילה דוק' קאמר הוא תימא דהא צריך למכתב למעט האסור בהנאה כגון השוחט חיה ועוף הנסקלין לאחר שנגמר דינם דפטור מכסוי וכבר תמה ע"ז בשעה"מ (פ"ה ממ"א) ורבינו עק"א ז"ל בגליון משניות פ"ו דחולין וכבר קדמום הראשונים בס' אור זרוע הגדול הלכות כסוי הדם (סי' שפ"ח) א"כ העיקר הוא התירוץ הראשון שלא לעקור קרא מפשטי' וה"נ כיון דכתיב לא תאכל הנפש עם הבשר אם יהיה אסור בהנאה ונאמר כל דבשרו מותר בהנאה דוקא נעקור הקרא מפשטי' ויש לדחוק בזה כמובן:

ובפשיטות יותר יש ליישב הקושיא וגם מה שהקשו לדעת הרמב"ם דמפרכסת אסור לבן נח. גם יש להתעורר הא ודאי אם לא אמרינן מי איכא מידי ממילא אבר מן בן פקועה אף דלישראל מותר הוא ממה דחידשה התורה בבהמה תאכל אבל לב"נ אסור אמה"ח דנפש הוא ולישראל התירה התורה ע"י שחיטת אמו ולנכרי אסור א"כ מאי פריך דלמא איירי ר"נ באמה"ח של אלו דליכא איסור לגבי ישראל אך הש"ס מדייק בדברי ר"נ דבא להשמיענו דגם על ב"נ דאינו בערבות מ"מ קאי עליו בלפני עור למה לי' למנקט מה דמאוחר בקרא אמה"ח הי' לו למנקט בשר מה"ח דקדם בקרא אך בשר בנפשו א"ו דאגב השמיענו ר"נ הא לכלבו שרי ובשר מה"ח לא צריך להורות ולהשמיענו דזיל קרי בי רב הוא דמדכתיב ובשר בשדה טריפה לא תאכלו ידענו איסור במה"ח ושם כתיב לכלב תשליכון אותו ונקט אמה"ח דלא מפורש בקרא וסובר דכ"מ שנאמר לא תאכל אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע קמ"ל אגב גררא דמותר בהנאה ופריך מנ"ל ומתרץ דאתקש לדם וז"פ:

וקצת יש להתעורר מה פריך מאבמה"ח הא כיון דגלי לן קרא דחלב מותר וכן ביצת עוף ע"כ דאבמה"ח מותר בהנאה דאל"כ הוי דבר הבא ומסתעף מאיסור הנאה ולא עדיף מאפר הנקברין דאסור וגידולי איסורי הנאה כמ"ש תוס' ע"ז (דף מ"ט) לחלק בין גידולי תרומה לגידולי ערלה וא"כ אם בהמה בחייה לאברים עומדת ע"כ גלי קרא דמותר בהנאה. וראיתי בדו"ח דהתעורר הא מדכתיב לא תחרוש בשור וחמור יחדיו ע"כ דבשור לבד מותר אי בחיי' לאברי' עומדת ומתרץ די"ל בחורש מבלי תועלת ועדיין יקשה מדכתיב לא תחסום שור בדישו ע"כ דמותר בהנאה וביותר יקשה לרש"י חולין סוף פ' גה"נ דלכ"ע לבשר עומדת וחל איסור בשר מה"ח וכיון דגלי דבשר מה"ח מותר ממילא גם אבמה"ח מותר בהנאה וי"ל דע"כ ל"א לאברים עומדת רק דלולי דאסר רחמנא אבמה"ח הי' דרכו לחתוך ממנה חתיכות ולאכול כמ"ש הכו"פ (סי' ס"ב) והוא אם הבהמה מותרת בהנאה אבל השתא אם נאמר כיון דאסר' התור' תהי' אסורה בהנאה שוב אינה עומדת לאברים והוי כאלו אחשב' לאכלה מתה דמבואר בש"ס חולין שם דאם מחשבת אוכלין מילתא היא אם חשב לאכלה מתה לכ"ע לא חל עדיין איסור אבמה"ח וראיתי שכוונתו בזה לדעת הגאון בעל ח"ס חלק או"ח (סי' פ"ו) שהקשה עוד שם בדו"ח לרע"א ז"ל ממה דכתיב ומכרו השור החי וזה בלא"ה ל"ק דאף אם אסור בהנאה מ"מ יש לזה ממון לאחר שישחוט ורשאי למכור זכות זה שיש לו בו שבידו לשחטו ושיהי' מותר כמו קדשים קלים ופ"ח אף דאסורי' בהנאה מ"מ בני מכירה נינהו וכן מע"ש להסוברים דאסור בהנאה ואעפ"כ בני מכירה נינהו ועיין בזה בהגהותי לד"ח דיני לולב ויבואר עוד לקמן אי"ה. וכן צריך לומר לר"ש ולפוסקים כמותו דגה"נ אסור בהנאה א"כ אמאי חייב דו"ה כשגנב ומכר הא הוי כמוכר חוץ מאבר דאינו חייב וה"נ הוי כמוכר חוץ מגה"נ דאיסור הנאה לאו במכירה וע"כ דעכשיו שמחובר עם כל האברים מותר בהנאה:

עוד יש להתעורר דהא בקרא כתיב לא תאכל כל נבלה ואם נתנבלה בשחיטה דאסור הבני מעים לבן נח דכמאן דמונח בדיקולא דמי וכיון דלא הותרה השחיטה לישראל דנתנבלה ממילא אסור הב"מ לב"נ וע"כ הא דכתיב לגר אשר בשעריך תתננו ואכלה או מכור לנכרי אף דקאי על כל נבלה ואיך יאכל הגר תושב הב"מ וצ"ל ואכלה לא קאי ע"ז רק דמותר לתת לו ול"ש לפני עור כיון דמוחזק הוא שלא יעבור ומה"ט כתיב או מכור לנכרי ולא כתיב ואכלו דלפעמים אסור לו באכילה ומ"מ מותר למכור לו להאכיל לכלבו וכן לגר ליתן הכל ואי אבמה"ח אסו' בהנאה איך שייך בי' נתינה ומכירה. אולם למ"ש מהרי"ל א"ש דלנכרי ודאי לא ס"ד לאסור בהנאה דלגבייהו לא תאכל איסור אכילה הוא ולא הנאה. ובדיוק הקרא דלגבי גר כתיב ואכלה ולא לגבי נכרי נראה נמי למה שהעלו הכו"פ והת"ש (סי' ל"ג) בדעת רמב"ם דנקב הושט דהוי נבלה מחיים הוא לעבור על לאו דל"ת כל נבלה ולענין טומאה במתה תליא א"כ הקרא איירי אף בנבלה כה"ג ואיך מותר לב"נ הב"מ לאכול א"ו דקרא לא איירי מזה דזה ל"ה רק כטריפה וכמו שכתבו האחרונים מדברי רא"ש פ"ב דחולין ותוספתא וכן מבואר להדיא בספר המכריע ועיין פ"מ (סי' ל"ג) ולמ"ש א"ש דאף דקרא איירי בנבלה כה"ג דנקב הושט מ"מ לגר שפיר ואכלה דימתין עד שתמות ולנכרי שאינו מקיים הז' מצות מותר למכרו אבל לא לאכלה דקאי עלי' בלפ"ע ומה"ט א"ש מה דאיתא בגליון ש"ס פסחים (דף כ"ב) בתוס' ד"ה ור"ש דהקשו היכי מצי אתי' כר"י דהי' להאלים קושייתם דאיך ס"ל לר"י כשהותרה נבלה היא וחלבה וגידה הותרו הא ע"כ לגר אשר בשעריך לא קאי אגיד דהא אסור משום לפני עור עי"ש משם רבינו עקיבא איגר ז"ל ולמ"ש ל"ק דלגר שרי למכור שמוחזק שמקיים מצות ב"נ ולא יאכל הגיד ולנכרי לא כתיב ואכלה אך יקשה מ"מ כיון דלדעת רמב"ם דהוי נבלה מחיים א"כ חל שם נבלה לישראל על כל הבהמה והבני מעים כששחטה הוי כמאן דמונח בדיקול' והוי לגבי ב"נ אבר מה"ח וקרא קאי לא תאכל כל נבלה איירי אף אם נעשה נבלה כה"ג ואעפ"כ לגר תתננה או מכור לנכרי ואמאי הא הוי לישראל הב"מ אמה"ח כשלא נשחטה כדין ומיתה עושה ניפול כמו לגבי אבר המדולדל ואף שנעשה נבלה מחיים הב"מ ג"כ מ"מ כשנפסק הריאה ע"י חתך כ"ז שעוד מפרכסת חל עליו איסור אבמה"ח ג"כ ע"י מוסיף שנתוסף לב"נ וישראל קאי עליה משום אבמה"ח ג"כ מיד כשנשחט הרוב מקנה ואח"כ המיתה עושה ניפול ואיך רשאי לתת ולמכור לנכרי אם אבר מה"ח אסור בהנאה והיה לי' לש"ס להוכיח מזה דאבמה"ח גלי קרא דמותר בהנאה:

ויש ליישב דלרמב"ם כנראה דפוסק דיש טריפות לחצי חיות ואם נקבה הריאה אחר שחיטת הקנה טריפה אינו סובר דכמאן דמונח בדיקולא הוא ועיין פ"ח (סי' כ"ז) ובת"ש שם. וראי' לזה דא"כ לרמב"ם דפוסק דל"א מי איכא מידי ומפרכסת אף משחיטה כשיר' אסור לב"נ א"כ לדידי' היה ליה להביא דאין מזמנין לב"נ על בני מעים אף מכשרה א"ו דל"א כמאן דמונח בדיקולא ולשאר פוסקים ל"ה נבל' מחיים וי"ל דאו מכור לנכרי קאי על שם נבלה ובאמת הב"מ שחל עליהן אמה"ח אם נטרפה בשחיטה לא חל שם נבלה. ויהיה מזה קצת ראי' דאף כששחט השני סימנין ג"כ ל"ה כמאן דמונח בדיקולא דלא כמו שכ' הת"ש (סוף סי' כ"ז) דבזה לכ"ע הוי כמאן דמונח בדיקולא כיון דשוב לא ינקי זה מזה והוכיח כן מדברי רשב"א בתוה"ב ולהמעיין ברשב"א יראה להיפך אדרבא מדקאמר רב אחא בר יעקב ש"מ מדר"ש בן לקיש אין מזמנין כותי' על בני מעים כיון דלדידהו במיתה תליא מילתא הני כאבמה"ח דמי משמ' דוקא מדרל"ק דאל"כ היה לו לומר הדין לכ"ע באם שחט כל הסימנין ע"ש בתוה"ב ולמ"ש מוכח מזה דאם נאמר דעכ"פ אם שחט שני סימנים הוי כמאן דמונח בדיקולא א"כ לרמב"ם דפסיקת הושט או הגרגרת הוי נבלה מחיים וגם ע"ז קאי הקרא דל"ת כל נבלה וכיון דכתיב לגר תתננה קאי על כל מה שחל שם נבלה ונימא דהב"מ עכ"פ אסור לתתן מטעם דאסור בהנאה והוי להו להש"ס להוכיח מזה דמותר בהנאה א"ו דאחר הפירכיס מותר אף לב"נ בשלמא לשאר פוסקים דל"ה נבלה מחיים י"ל דלא חל על הב"מ שם נבלה דהוי כמונח בדיקולא והוי אבמה"ח גם לישראל כיון דשחיטה לא הותרה ונשאר שם אבמה"ח אבל לרמב"ם חל שם נבלה מחיי' ומוכח דכיון דקאי על כל מה דהוא שם נבלה דמותר לתת לגר אשר בשעריך אף הב"מ ע"כ דמותר אבמה"ח בהנאה א"ו דל"א כמאן דמונח בדיקולא ולאחר הפירכוס מותר לב"נ:

ודע דדעת רמב"ם הלכות מלכים דמפרכסת אף בשחיטה כשירה אסור לב"נ דבמיתה תליא ול"א מי איכא מידי ראיתי בכנה"ג (סי' כ"ז) שכ' דלאחר שמתה הבהמה מותר אף הבשר שנלקח בעודה מפרכסת רק באוכל בעודה מפרכסת דלישראל ג"כ אסור משום ל"ת על הדם לכך אסור גם לגוי משום אבמה"ח אבל לאחר שמתה הבהמה דליכא שום איסו' לישראל מותר גם לגוי. ולא נהירא הא מבואר רמב"ם (פ"ב) הל' אה"ט וז"ל ואבר הפורש מן המפרכסת אסור לב"נ כפורש מן החי מבואר דדין פורש מן החי יש לו ולא יש לו שום היתר עוד ואסור לעולם אף אחר שמתה הבהמה. והנה אבר המדולדל דמבואר בש"ס חולין (דף ע"ד) דא"ב משום אבמה"ח אלא מצות פרוש בעלמא ודעת רש"י ורוב ראשונים דא"ב רק איסור מדרבנן והסמ"ק אוסר אף להושיט לב"נ מדרבנן עיין ש"ך(סי' נ"ה ס"ק י"א) דהרשב"א והר"ן חולקין ע"ז ועי"ש בפ"ח דהוא גזירה דרבנן לדעת הסמ"ק דלא ליתו לאחלופי באבמה"ח ממש. ונראה אף לדע' הסמ"ק ליכא איסור רק להושיטו ממש אבל מ"מ אם בא הנכרי ונטלו אינו חייב למחות בידו כיון דמה"ד מותר לאכול לנכרי ורק מצד גזירה די לנו לגזור שלא להושיט לו לנכרי בידים אבל מ"מ אם בא הנכרי ונטלו אינו חייב למחות בידו כיון דאינו נותן לו בידים:

וראיתי תשובת פני יהושע (ח"ב סי' ח"י) שכתב להוכיח כסמ"ק מש"ס חולין( דף קכ"ט) א"ל אמצעיתא נשחטה הוכשרה בדמיה ר"ש אומר לא הוכשר' מ"ט דר"ש מכל האוכל אשר יאכל אוכל שאתה יכול להאכילו ועיי"ש ברש"י שלא ניתר לא לישראל ולא לב"נ ואי ס"ד דאינו אלא פרישה וחומרא וא"ב איסור כלל היכא ס"ד דזה הוי אוכל שא"י להאכילו לגוים וכיון דמדאורייתא אוכל גמור הוא ומטמ' טומאת אוכלין וכי מתני לעקור דבר מה"ת לטהר טמאים ולאכול תרומה טמאה אבל אי איסור גמור מדרבנן הוא א"ש כיון דאסרו רבנן האוכל משום אבמה"ח כל דתיקון רבנן כעד"א תיקון ועשאוהו כאמה"ח דאוריית' דאסור להושיטו לב"נ וכיון דאסור להאכילו לגוי מדרבנן ע"כ ל"ח להאכילו כ"א לכלבים ול"ה אוכל אפילו מדאורייתא כיון דע"כ לא יהיב ליה לגוי אע"ג דמדרבנן מ"מ תיתי מהי תיתי לא ליתי לעולם לידי אוכל ול"מ אוכל וכיוצא בזה פ' הנזקין גבי כרת מדבריהם שעפ"י דבריהם נתחייב כרת ובכמה דוכתי אבל אי ל"ה אלא חומרא בעלמא פשיטא דל"ה אסור כולי האי ול"ה מחמירין חומרא דאתי לידי קולא גדולה עכ"ד וכ"ד תמוהין דודאי לא נוכל לומר דחומרא דרבנן שיחמירו לאסור להאכיל לב"נ ובשביל זה יהיה חשוב אוכל שאי אתה יכול להאכילו לאחרים כיון דמותר לב"נ לאכול והמה ליתו באיסורי דרבנן רק כל איסור הוא על ישראל שלא יאכילנו יהיה מאיזה טעם שיהיה או משום שדומה לאבמה"ח אטו אבר מה"ח גופיה דאסור מה"ת או משום דאי שרינן ליה להושיטו לב"נ לא מקיימי גזירת חכמים דאמרי אינשי מדשרי לב"נ ש"מ דלית ביה איסור אבמה"ח ואלימו רבנן למילתייהו לאסור להושיט לב"נ אע"ג דלדידהו שרי וכמ"ש הפ"ח (סי' נ"ה ס"ק ט"ז) מ"מ כיון דבעצם מותר לב"נ לאכול הן מה"ת הן מדרבנן וכי בשביל זה לא יהיה תורת אוכל עליו ובודאי לא גזרו רק שלא להאכילו בידים אבל אם נוטל הב"נ ואוכלו אינו חייב למחו' בידו ואם אסור מה"ת אף בכה"ג חייב למחות בידו אף דאבמה"ח מותר בהנא' מ"מ כיון דאכילתו אסור לב"נ כמו דאינו רשאי להושיטו כ"כ נמי אף אם נוטל מעצמו כיון דהוא ש"י אם אין מוחה בידו הוי כמאכילו בידים דמה לי אם מושיטו בעצמו או דיתעבד האיסור ע"י ממונו אבל באבר המדולדל אף דגזרו חכמים שלא יושיטו לו מ"מ רחוק הוא לומר שיגזרו אף למחות בידו אם נוטל מעצמו לאכול וא"כ אמאי נקיל ביה לענין טומאת אוכלין ולומר ביה דל"ח מה"ט אוכל. ועיין תוס' חולין (דף ע"ג) דמבואר שם להדיא דמה דמותר מה"ת הוי אוכל ואינו דומה להא דהביא הפנ"י מפ' הניזקין דאוקמי רבנן ברשותיה לחייבו כרת דשם הוא מטעם הפקר ב"ד כמבואר ברש"י שם. ואדרבא מצינו בכה"ג בש"ס חולין להסוברים דאין שחיטה לעוף מה"ת חייב בנחירה בכיסוי דם הואיל דמה"ת מותר אף דשם ג"כ כתיב בתורה אשר יאכל ותיתי מהי תיתי נימא מ"מ כיון דאינו ראוי לאכול לא יתחייב בכיסוי רק אמרינן כיון דמה"ת ראוי לאכול לא אקילו רבנן לפטרו מכיסוי אף להיות בשב וא"ת ק"ו דלא יקיל ר"ש לומר דלא יטמא בשביל דל"ה אוכל מדרבנן ואף דלגבי כיסוי עלה כן ע"ד הפ"מ לומר דמאי דל"ח לאכילה מדרבנן פטור מכיסוי כבר השיגו עליו הבאים אחריו וכתבתי בזה לעיל ד"ש (סי' כ"ד) ובקום ועשה ל"מ בודאי להקל בכה"ג וכבר הבאתי לעיל משנה מפורשת דמס' מע"ש (פ"ג מ"ט) דמע"ש שנטמא בולד הטומאה דרבנן בפנים דאסור להוציא אף דשם כתיב ג"כ כי לא יוכל שאת ואין שאת אלא אכילה וכשאסור לאכיל מותר להוציא מ"מ כיון דמן התורה מותר לאכול נשאר בקדושתייהו וה"נ דכוותיה ועיין רמב"ן בספר המצות גבי ציפורי מצורע וז"ל וכן מוכח עוד בפ"א דבכורות בערלה וכ"כ ר"ש אומר כולן אינן מטמאין טומאת אוכלין לפי שאינו אוכל שראוי להאכילו לאחרים ואם היה איסורו מדבריה' יטמא הוא טומאת אוכלין מה"ת דלא גזרו בדבר להקל מבואר דבזה לא מוקמינן על דאורייתא:

ברם בביאור הש"ס ודאי נראה כמו דמבואר שם מדברי מהרש"א דאליב' דאמת דמוקי ר"א להא דר"י אסיפא במציעתא חשיב אוכל שאתה יכול להאכיל דא"ב אלא מצות פרוש ובס"ד דר"א לומר אמציעתא סובר באמת כלישנא קמא דלעיל (דף ע"ג) לר' יוחנן דכ"ע ס"ל דשחיטה עושה ניפול והוי אבר מה"ח מה"ת ושפיר חשיב אוכל שאין יכול להאכילו לאחרי' והש"ס מסיק אלא לעולם אסיפא והיינו דלכ"ע שחיטה אינו עושה ניפול ובמציעתא אף דיש בו מצות פרוש מ"מ חשיב אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים וז"ב ופשוט:

ויש להתעורר לר"ש דסובר הואיל דאסור אף לב"נ ל"ח אוכל וכ' רש"י דאבמה"ח אי אתה יכול להאכילו לאחרים בהיתר הא חשיב אוכל שיכול להאכילו לב"נ קטן שא"ב דעת דע"כ לא מצינו דאסור להאכיל בידי' לקטנים ישראלים דבר איסור רק כיון דגלי לן קרא משרצים ודם וטומאה כמבואר ש"ס יבמות (דף קי"ד) וב"י יו"ד (סי' שמ"ג) אבל לגבי ב"נ דלא מצינו גילוי דיהיה אסור להאכיל לקטן שא"ב דיעה מנין לנו לאסור ואף דשיעורין לישראל נאמרו ולא לב"נ והא דצריך שיעור לגדלות י"ג וי"א והבאת שתי שערות הוא מכלל שיעורין מהלמ"ס כמבואר תשובת רא"ש וא"כ בב"נ דלא ניתנו להן שיעורין י"ל דאף קטן מצווה מ"מ הא כ' הרמב"ם הל' מלכים (פ"י) ולעולם אין עונשין מהן לא קטן ולא חרש ולא שוטה לפי שאינן בני מצות. וכוונתו על קטן שאינו בן דעת דומיא דחרש ושוט' וכמו שכתבתי בזה בדברי חיים דיני ניזקי ממון (סי' י"א) וא"כ לכאורה רשאי להאכיל לחשו"ק בהיתר ואמאי אינו מקבל טומאת אוכלין וצריך לומר כיון דהנך לאו בני דיעה נינהו לא קרינן ביה אוכל שיכול להאכילו לאחרים:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף