אמרי בינה/דיני טוען ונטען/כה

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

אמרי בינה דיני טוען ונטען כה

סי' כה

מדיני דגמרא דמטלטלין דיתמי לא משתעבדי לבעל חוב אף אם גבו יתומים מטלטלין בחוב אביהן אין בע"ח גובה ממנו רק אם גבו קרקע בחובת אביהן אז בעל חוב חוזר וגובה מטעם דמשתעבד לבעל חוב דאביהן מדר"נ כמבואר פסחים (דף ל"א) כתובות (דף צ"ב) ועיין בש"מ כתובות משם הריטב"א (דף פ"א ע"ב) דכל חוב אינו חשוב אלא כמטלטלין ואעפ"י שעיקר שעבודו על הקרקעות כיון דזוזי שקיל ועל הרוב זוזי יהיב מטלטלי חשיב בכל דוכתא וכדאמרינן פ' מי שהיה נשוי אנן מטלטלין שבק לן אבונא גבך. וראיתי בס' דו"ח לרבינו הגדול מרן עק"א ז"ל כתובות (דף צ"ב) בהא דאמר רבא אי פיקח הוא מגבי להו ארעא והדר גבי לה מינייהו דק"ל אמאי יצטרך להגבות תחילה ליתמי והדר לחזור ולגבות מהם. יעכב הקרקע מיד לעצמו שמשועבד לו מדר"נ וק"ל על הר"ן ג"כ בזה שכ' ופייסיה בזוזי דוקא דאילו אגבייהו ארעא מצי למימר דאגבי לו מדר"נ דא"כ אף בפייסי בזוזי יעכב הקרקע מדר"נ דכמו דמשועב' לבעל חוב מדר"נ משועבד נמי לעצמו לאחריותו מדר"נ וד' יאיר עיני עכ"ל. ולמ"ש בש"מ משם הריטב"א הנז' דחוב הוי כמטלטלין אתי שפיר ולכך צריך להגבות תחילה קרקע דכ"ז דלא גבו היתומים ממנו המלוה ל"ה רק כמו מטלטלין דיתמי דלא משתעבדי ורק אחר הגביה דגבו קרקע אמרינן כיון דבחיי אביהן היה משועבד מדר"נ קרקע זו והם גבאו הקרקע נשתעבד הקרקע למפרע להמלוה מדר"נ וגובה ממנה ומיושב נמי דברי הר"ן דאם אגביה ארעא להבע"ח דראובן מצי למימר דאגבי לו על חובו מדר"נ והיינו דמסלק חובו בקרקע והר"ן סובר גם כן דבמקום פסידא יכול לסלק בקרקע ומגבי ליה בעד חובו הקרקע וזוכה הבע"ח דראובן הקרק' בעד החוב אף דהיתומים לא זכו בהקרקע מ"מ פרעון בע"כ הוי פרעון ואומר שפרע חובו שחייב לאביהן בתורת פרעון בהקרקע שרוצה לסלק והבעל חוב זוכה בה למפרע וזה אתי שפיר כשמוציא הלוקח הקרקע מרשותו על ידי גביית הבעל חוב אבל באם פייסו בזוזי לסלק החוב אינו יכול לעכב הקרקע לעצמו לאחריותו דכ"ז דלא גבו היתומים הקרקע ויצא מרשות הלוקח החוב ל"ה אלא כמטלטלין ומטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבע"ח:

אך בריטב"א כתובות שם הקשה אי אית לי' זוזי היכי מצי מגבי להו ארעא וכ' בחד תירץ במקום פסידא שורת הדין לאגבינהו ארעא ובשם ר"ש ז"ל תירץ דלאו דוקא אמרינן דלגבי להו ארעא והדר לגבי מיניה דאפוכי מטרתא ל"ל אלא דכי תבעי יתמי דמי מלוה שאביהן זקף עליו אמר להו אנא מחייבנא לכו מלוה במקום אביכן ומשתעבדנא נמי לבעל חוב דאביכן מדר"נ ואנא הוי בע"ח דאבוכן קמא דאיחייב באחריות וכיון דכן אלא מפרענא ממאי דאית ליה לגבאי ואנא מפייסנא בארעא עכ"ל מבואר דס"ל דאם לית לי' זוזי אינו צריך למגבינהו ארעא ויכול להחזיק הקרקע לעצמו ע"ח וצ"ל דסובר דוקא בחוב מאחר הואיל דיכול לסלקו במעות מקרי מטלטלין אבל בחוב שהוא חייב יעשה כל התפעלות שלא יסלק רק בקרקע וממילא נשאר ת"י דאפוכי מטרתא למה לי. ואף דנראה מדברי הר"ש דאף באית ליה פסידא אם יש לו זוזי אינו יכול לסלק בקרקע מ"מ צריך לדחוק בדבריו אבל הר"ן סובר אף דבמקום פסידא יכול לסלק בקרקע מ"מ כ"ז דאינו מסלקו ואינו מוצא מת"י הואיל דיכול לסלקו בזוזי לא הוי אלא מטלטלין לכך צריך למגבינהו קרקע והדר למגבי מינייהו דכ"ז דאינו מגבה להו החוב הוי כמטלטלין ולא משתעבדי מטלטלי דיתמי לבע"ח ועיין בבית מאיר (סי' ק"ג ס"ב) בביאור דברי הר"ן ז"ל דדוקא כשמגבהו לבע"ח בקרקע שלו אז יכול לומר ליתומים דפרע לבעל חוב מכח שדר"נ ולא מכח טורפא אבל אם מגבהו מכח שעבודא דבע"ח הקדום לקנותו כיון דאף אם ל"ה חייב דמי הקרקע הי' גם כן טורף ונשאר החוב ליתומים עיין שם וכנראה גם דעת הר"ש כן הוא רק הר"ן אמר זאת בטעם דדוקא ופייסו בזוזי והר"ש מפרש כן בפיקחת דרבא ועיין תוס' כתובות שם ד"ה ופייסיה ובמהר"ם שי"ף שם:

ועיין קצוה"ח (ס"ק ה') דכ' עפ"י דברי תוס' פסחים הטעם דאם גבו יתומים מטלטלין ל"ש שעבודא דר"נ דכיון דלאו בני שעבוד נינהו דיכול למוכרן ול"ה כאלו בא ליד הלוה וכחו קלוש ל"ש ביה שדר"נ ומכח זה העלה דאם הי' להלוה מלוה על פה ומכרו לאחר במעמד שלשתן אעפ"י שגבה הלוקח קרקע הוי כמטלטלין ואם לא הי' להשני שעבוד מטלטלי אגב קרקע על המוכר אינו חוזר וגובה ממנו כיון דאינו אלא מלוה על פה אין בו שדר"נ כמו במטלטלין כיון שיכול למוכרן דמע"פ א"ג מלקוחות ע"ש וכ' שזה כוונת רש"י פ' כ"ש וכתובות בהא דרב"ח וזקפן במלוה כ' רש"י וכתב שט"ח דאם ע"פ ל"ה שעבוד חזק והוי כמו מטלטלין ול"ש שדר"נ והוי כקנו יתמי נכסי ע"ש. וכן נראה ממה שכתב רש"י וחוזר וגובה אותה מהן כאלו נפלה להן ממש בירושה ולמה כ' זאת דהוא לאביי דטעמא דר"נ הוא משום דלמפרע גובה ובש"ס מסיק דהטעם הוא מדר"נ. אולם רש"י צריך לזה הא אף דהוי משועבד למלוה דאביהן הא מ"מ כיון שמת נעשה מלוה הזאת כמטלטלין כמו שכ' הריטב"א הנז' דהלואה הוי מטלטלין ואינן חייבין לפרוע ונימא דהוי כאלו היתומים קנו הקרקע בעד המטלטלין היינו בעד החוב שהיה להם שירשו מאביהן לכך כתב כיון דבא לידם על ידי שעבוד דחוב אביהם הו"ל כאלו נפלה בירושה משום שהוא מלוה בשטר ואינו יכול להבריחן ומשום שעבוד שהיה לאביהן על הקרקע בא לידם לכך חל שעבודא של מלוה הראשון מדר"נ אבל אם גבו מטלטלין שזה בא להם שלא על ידי שעבוד אביהן דמטלטלין לאו בני שעבוד נינהו הו"ל כאלו קנו יתמי מטלטלין בשביל החוב שירשו מאביהן והחוב הו"ל גם כן מטלטלין ולא משתעבדי:

וראיתי בנתיבות שכ' דאין ללמוד מדברי תוס' פסחים דבמלו' על פה אם גבו קרקע דאין הבעל חוב גובה דתוס' כ' כן רק במטלטלין דלאו בני שעבוד מן התורה נינהו מה שאין כן מלוה על פה דטורף ממשעבדי מה"ת אם ש"ד ונגד זה לא קלקלו שעבודא דר"נ אפילו במלוה על פה וזה דלא כמו שכ' הקצוה"ח ומהתימא שלא הביא דבריו כלל ולמה שכ' בביאור הדברים עפ"י דברי הריטב"א הנ"ל דכל חוב שירשו הוי כמטלטלין רק כיון דגבו קרקע שנשתעבד על חוב אביהן נתעורר למפרע השדר"נ א"י לומר היורשים שגובין הקרקע תמור החוב שהוא מטלטלין כיון דממילא נשתעבד הקרקע מדר"נ וזה אתי שפיר אם נשאר הקרקע אצל הלוה בשעבוד על החוב ואם מכרן נשאר השעבוד החוב על הקרקע וטורף אבל במלוה על פה אף דמן התורה היה יכול לטרוף אף מלוקח מ"מ כיון דחז"ל עקרו שעבודא דמלוה על פה מעל הקרק' לא שייך בזה ירושה ולא בא ליד היורשים בתורת שעבוד מאביהן רק בעד חוב אביהן והוי כאלו קנו קרקע במטלטלין שירשו מאביהן ולא מבעי להסוברים דמלוה על פה מוקדם ומלוה בשטר מאוחר דאין קדימה למלוה על פה אף אם ש"ד כאן נמי כיון דהפקיע חז"ל השעבוד לא חל על זה שדר"נ כמו לגבי מטלטלין אלא אף להסוברים דלא הפקיעו נגד בעל חוב שבשטר דלא הוי כלוקח וגם אם נאמר דרק כאשר מכר הלוה הקרקע נפקע השעבוד מ"מ ירושה לא חל על זה רק דממילא נגרר אחר המלוה שירשו יורשי המלוה והחוב הוי כמטלטלין וי"ל אף אם גבו קרקע הוי כאלו קנו יתמי נכסי בעד המטלטלין. שוב ראיתי בנתיבות (סי' קי"א) דמשיג על קצוה"ח שם שכ' לדידן דאית לן תקנת השוק ואם מכר המטלטלין אינו גובה אף אם כ' מטאגמ"ק שוב לא שייך שעדר"נ וכ' למה שכ' כאן דאף במלוה על פה חוזר וגובה כיון דמה"ד בת שיעבודא דש"ד ומכ"ש בזה בכ' מטא"ג מקרקע דלית ביה רק מתקנת השוק שייך ביה שדר"נ ועיין שם במשובב דכ' הא לדעת הרשב"א אין חילוק בין קרקע למטלטלין מן התורה אם שייך רק מדרבנן ואפ"ה כתבו תוס' כיון דליכא סמיכת דעת ל"ש שדר"נ וה"ד במלוה על פה ולדידן דאית לן תקה"ש ע"ש. ואין זה השגה דהרמב"ם והטור והתוס' חולקין על סברא הזאת דרשב"א וס"ל דמה"ת מטלטלין לאו בני שעבודא נינהו כאשר יבואר אי"ה לקמן בדיני גביית חוב. ברם לקושטא כיון דיכול להבריח ולמכור קרקע ומטלטלין שוין בזה וכמו שכ':

וקצת י"ל בדברי רש"י הנז' שכ' וזקפן במלוה וכ' עליו שטר דאם היה מלוה ע"פ לא שייך לומר שיאמרו היתומים אנן מטלטלין שבק אבונא למה שכ' בצל"ח פסחים שם דלר"ע דסובר במי שמת והניח מלוה או פקדון ביד אחרים ינתנו ליורשים דכולן צריכין שבועה וכ' ואף הבעל חוב זה עצמו שאביהן חייב לו אינו יכול לעכב לעצמו מלוה שבידו שהרי הוא צריך שבועה אם לא במגו והיתומים לגבות ממנו אינם צריכים שבועה וזכו במלוה שבידו ושוב הוא חייב להם והוי מטלטלי דיתמי ולא משתעבדי לו עיין שם מבואר מדבריו להסוברים דהיכא דאין צריך שבועה גובה ממטלטלין שביד אחרים הה"ד אם יש לו מגו גם כן גובה אם כן י"ל דלכך כ' רש"י וזקפן במלוה בשטר היינו דאז אינו יכול לטעון פרעתי וזכו היורשים אבל אם היה מלוה על פה דהי' הלוקח יכול לטעון פרעתי ונאמן דלא התפיסו צררי במגו דפרעתי ושוב אין צריך שבועה וזכה בו לגבות חובו בעד אחריות דהוי כמלוה ביד אחרים במקום דא"צ שבועה ועיין תוס' כתובות שם. אולם אנן פסקינן דאף במקום דאין צריך שבועה גם כן אינו גובה אף במונח ביד אחרים אין בעל חוב גובה ואף אם יש לו מגו גם כן כבר זכו יורשים לכן בודאי מה שפירש"י דהוי מלוה בשטר הוא כמו שכ' הקצוה"ח דאז כיון דאינו יכול להבריח הקרקע חל שדר"נ למפרע משא"כ אם הי' מע"פ הוי כמו אלו גבו קרקע:

והנה ממה דכ' הפוסקים דמדמי בלוקח שטר וגבה קרקע בחובו דהבע"ח של המוכר חוזר וגובה ממנו כמו ביתומים שגבו קרקע בחוב אביהן ועיין ש"ך (סי' קי"א ס"ק ח"י) ראיתי בש"מ שם שהתפלא על הת"ה (סי' של"ט) שכתב בנידון ישראל שהחזיק בקרקע של נכרי בדיניהם על חובו ומנהגם שכ"ז שלא מכרו הישראל יש כח להנכרי לפדותו שאין כח להאשה לעכב המכיר' מחמת שעבוד כתובתה כי אין דין קרקע לנכסים האלו הואיל דיכול הנכרי לפדותו הו"ל כשאר חובות ומבואר בח"מ אה"ע (סי' צ' סי"ד) דהיינו דאין האשה יכולה לטרוף ממנו כי יש לו דין מטלטלין וכ"כ בתשובת שער אפרים (סי' קי"ז) ויקשה מי גרע הבעל עצמו שגבה קרקע ומכרה שאין ביד האשה לטרוף מהלוקח כיון דיש מקודם ביד הנכרי לפדותה הוי כמטלטלין מהיכא שהבעל מכר השטר שהיה לו על הנכרי ולוקח השטר גובה הקרקע שהאשה טורפת עבור כתובתה מן הלוקח משיעבודא דר"נ אף שהקרקע לא בא לידי גוביינא ליד הבעל והי' ביד הנכרי לפרוע השטר דכ"ש דהוי כמטלטלין ביד הבעל. עוד האריך להקשות במ"ש הת"ה שם דאם כבר החזיק הבעל לבנות אעפ"י שעוד ביד הנכרי לפדות חשיב כגבוי והביא ראיה מהא דיתומים שגבו קרקע בחוב אביהן דדייק מיני' בש"ס דבעל חוב למפרע גובה ויקשה הא אף אם למפרע גובה מ"מ הא שומא הדרא לעולם ויש ביד הלוה לפדות ולמה לא הוי כמטלטלין של יתומים אלא ודאי כיון שגבה ונכנס בה הוי כקרקע וקשה הא לדידן דמכאן ולהבא גובה הרי אף דלא זכה אבוהון מ"מ מדר"נ חשבינן הקרקע המשועבד לאביהן כאלו גבה מטעם שדר"נ אם כן בנידון דת"ה ג"כ נשתעבד לכתיבה מדר"נ. ולענ"ד לחלק בזה דבנידון יתומים שגבו קרקע בחובת אביהן שפיר כיון דנשתעבד לאביהן אף דמכאן ולהבא גובה ואילו גבו מטלטלין ל"ה בעל חוב חוזר וגובה דחוב הוא רק כמטלטלין ואף דחל שדר"נ וזוכה בגוף החוב היינו אם גבו אחר כך קרקע חל למפרע שעבודו דבע"ח מדר"נ והיינו אם גבו קרקע בעד חוב אבוהון אבל אם גבו מטלטלין דלאו בני שעבוד נינהו הוי כאלו קנו מטלטלין בעד חוב אביהן וכמו שהוכיח הש"ך מדברי תוס' וכביאור הנז' אולם זה הכל מכח שדר"נ הואיל וזוכה בגוף החוב ושעבוד הגוף של השני מה שאין כן בנידון התה"ד אף אם נאמר דגם בחוב נכרי שייך שדר"נ הא הנכרי כבר סילק חובו ולא נשאר להבעל על הנכרי שום שעבוד הגוף דכבר גבה הקרקע בחובו רק דיניהם הוא שנשאר זכות להנכרי לפדות כ"ז שלא מכר ובשביל זה הוי הקרקע כמטלטלין אבל שעה"ג לא נשאר על הנכרי דכבר סילק חובו רק אם מכר אז נעשה כקרקע אצל הלוקח ולכך אינו יכולה האשה לטרוף מן הלוקח כיון דהשעבוד מן העכו"ם כבר נפקע והוי כאלו סילק במטלטלין דאינו חוזר וגובה וכבר נפקע השעבוד מעל הנכרי ול"ש שדר"נ כיון דכבר פרע ואם אשתדף הקרקע אין הנכרי חייב לשלם כלל דכבר סילק את חובו רק כיון דיש לו זכות לפדותו עוד בשביל זה הוי כמטלטלין לדעת התה"ד ולא חל על זה שעבוד הכתובה ואף כשקונה הלוקח נעשה כקרקע ממש כיון דשוב א"י לפדות מ"מ אין הכתובה יכולה לטרוף ממנו ולא גרע ממה שכתב בש"מ כתובות (דף נ') משם הרמב"ן דלא מצינו דבעל חוב גובה מלוקח רק אם קדים שיעבודא דבעל חוב ואחר כך קנה הלוקח אבל לא היכא דאתי בהדדי עיי"ש ובמה שכ' אאזמ"ו ז"ל בספרו ד"מ (סי' ק"ד וסי' קכ"ט) ואף להחולקים שם בדינו של הרמב"ן מ"מ כאן אפ"ל לכ"ע כיון דלא חל השעבוד קודם דמכר דהוי כמטלטלין רק אחר שזוכה הלוקח בקנייתו נחשב קרקע ולא מצד המוכר לא חל שעבודא דבעל חוב וכתובה ע"ז מה שאין כן אם נשתעבד קודם לכן מכח שדר"נ דזוכה בגוף החוב ואם גבו קרקע אחר כך זה תמורת החוב שזכה בו והוי כגבה אביהן. ולכך התה"ד הביא רק ראייתו דאם כבר החזיקו בה פועלים לבנות ולנטוע אעפ"י שביד הנכרי עוד לפדות חשוב כקרקע מס"ד דש"ס פסחים דדייק ממה דיתומים שגבו קרקע בחוב אבוהון דבעל חוב חוזר וגובה דע"כ למפרע גובה ולא ידע דהוא בכח שדר"נ אף אם מכאן ולהבא גובה ומה מהני דלמפרע גובה הא שומא הדרא אלא ודאי כיון דירד לזכות בזכיה גמורה הוי כקרקע למפרע לכך בדינו נמי אף דיכול עוד הנכרי לפדות מ"מ כיון דכבר זכה כשלו הוי למפרע כקרקע. ועל זה ליכא חולק רק לדידן אף דמכאן ולהבא גובה מ"מ כיון דכבר זכה בהחוב להשתעבד לו מכח שדר"נ הוי כאלו גבה אביהון ולכך בעל חוב גובה. ומזה אינו ראי' לדינו שם דשם כבר נסתלק השעבוד מהנכרי דפרע חובו וז"ב ופשוט:

עוד הביא הש"מ שם ראיה להתה"ד מש"ס ב"מ (דף ס"ז) דמשכנתא באתרא דמסלקי אין בעל חוב גובה מיורשים דהוי כמטלטלי דיתמי וכ' תוס' דל"ד ליתומים שגבו קרקע בחובת אביהן אע"ג דשומא הדרא לעולם דלא הדרא אלא משום ועשית הישר והטוב ומרישא הוא דקא זבין לה ולכך אוכל הפירות בלא נכייתא הרי היכא דמדינא יכולין לפדות הקרקע הוי כמטלטלין והאריך לדחות ראי' הזאת דכל היכא דבתר הגבוי חשוב כקרקע אף דמקודם ביד אביהן לא נשתעבד רק שעבוד בעלמא מדר"נ חשוב כקרקע אם כן בנידון דתה"ד נמי אף דנהגו בדיני נכרים למיהדר אף אחר שגבה כ"ז שלא מכרו לא עדיף מתקחז"ל וחשוב כמקרקע ואם מכרה תטרוף האשה משדר"נ כמו ביורשים שגבו קרקע. ולמה שכ' כבר נפקע החיוב מהנכרי ונסתלק השעה"ג ול"ש כלל שדר"נ וכיון דביד הנכרי לפדות הוי כמטלטלין ואף אם מכרו נעשה כקרקע גם כן אינו גובה ואינו דומה כלל לאם גבו קרקע בחוב אביהן כנ"ל ומה דפשיטא ליה דמה דבדיניהם צריך למיהדר קודם שמכרו לאחר לא עדיף משומא הדרא י"ל להיפך דשם בדינינו הוא כמו שכ' תוס' דמרישא הוא דקא זבין לה ואוכל פירות בלא נכייתא ע"כ דיש לו להמלוה קנין גמור ולכמה פוסקי' צריך שיעשה קנין מחדש וכן הוא דעת תוס' שם וריטב"א בש"מ ב"מ (דף ט"ז) וגם י"א דאם נתייקרה לא הדרא אלא כשעת היוקר כמבואר ברמ"א (סי' ק"ג) ואף להחולקי' וגם דל"צ הקנאה בהחזר' כמבואר שם בש"ך (ס"ק י') מ"מ ע"כ כיון דאוכל הפירות בלא נכייתא הוי כמכר גמור מה"ת רק מתקנת חכמים והפקר ב"ד הוא דמסלקין אותו. ועיין שם בפנ"י דדקדק הרבה בטעם הדבר דלא הוי ריבית אם שומא הדרא וכ' כמה סברו' וכולן לא שייכי לזה ממה שבדיניהם יכול הנכרי לסלק ומה שבדיניהם הגבייה הוא רק באם ימכור אז לא יכול הנכרי לפדות סובר התה"ד דהוי כמטלטלין:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף