אמרי בינה/דיני טוען ונטען/טז

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

אמרי בינה דיני טוען ונטען טז

סי' טז

התובע לחבירו הלואה ואמר לא היו דברים מעולם או לא לויתי ובאו עדים שלוה ופרע והמלו' אומר לא נפרעתי חייב לשלם דכל האומר לא לויתי כאלו אומר לא פרעתי וכ' הרמב"ם וש"ע (סי' ע"ט) ואין המלוה חייב שבועה שהרי הוחזק זה כפרן וכ' המ"מ דבכ"מ דהוחזק כפרן אין צריך התובע לישבע וראיה מדין זה דאם איתא דהמלוה נשבע היאך מקבלין שבועתו נגד ב' עדים א"ו אינו נשבע והג"ת (שער כ"ו) הקשה על המ"מ מהא דמבואר שם בבעה"ת וברמב"ם הלכות מלוה במלוה שהתנה שיהיה לו נאמנות כב' עדים דנאמן נגד עדים וחייב לפרוע שנית אם תובע אותו הלוה אחר כך שחייב לו מפני שפרעו ב' פעמים דחייב שבועת היסת הרי אף דיש עדים דפרעו מ"מ כיון דפסלינהו לוה עצמו בנאמנות כמאן דליתנייהו דמי ה"נ בלא לויתי כיון דהלוה הודה דלא פרע פסל את העדים האומרים פרע וכמאן דליתנייהו דמי אלא הטעם דכאן אף אחר הפרעון אינו חייב היסת משום דהודאת בע"ד כק' עדים דמי. ובמל"מ מחלק דכאן שהוא שבועה כדי ליטול ואי אפשר שישבע נגד עדים אבל התם שהלוה תובעו מנה לי בידך לא פטרינן לי' משום דשבועתו נגד העדים ובקצוה"ח (סי' ע"א) כ' ולא אדע ההפרש בין ליטול או ליפטר. ברם י"ל לחלק כמו שכ' שם הקצוה"ח בעצמו לתרץ קושית הבעה"ת המובא בש"ך (סוף סי' פ"ב) בהא דאם הלוה אומר פרעתי מחצ' והעדים אמרו שפרע כולה דנשבע הלוה וגובה מחצה דלישתבע מלוה ולישקל כוליה שטרא דליטול אין מקבלין שבועתו נגד עדים כיון דלדידן העדים כשרים וכיון דלא מצי מלוה אישתבע הוא מפסיד לדעת הרמב"ם באם המלוה חשוד דנשבע הלוה ונפטר. וכיון בזה לדעת הרמ"ה ב"ב פי"נ (סי' קכ"א) הבאתי לעיל דיני עדות (סי' י"ט) ואם כן כמו כן י"ל כאן אם היה הדין שישבע המלוה ויטול לא היו יכולים להניח לו שישבע כיון דיש שני עדים הכשרים לכל עדיות שבעולם רק נגד הלוה והמלוה המה אמרו שמשקרים דהלוה הודה שלא פרע כיון דאומר שלא לקח הלוא' והוד' שמשקרים והמלוה אומר גם כן שמשקרין במה שאמרו שפרע אבל שישבע להכחישם זאת בלתי באפשרות שישבע ואחר כך יהא נפסל על ידי עדים שהעידו שפרע וכיצד יניחו שישבע לשקר וגם המלוה א"י לישב' שיפסל אח"כ וכיון דלא יוכל לישבע הי' מפסיד וכיון דמבוא' דכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי והמלוה גובה על כרחך דאינו חייב שבועה שישבע ויטול דאם היה חייב לא היה יכול לגבות כיון דעדים יכחישו ויפסלו אותו ושם בנתן למלוה נאמנות באמת אינו יכול לישבע דלא קבל הפרעון דזה לא נוכל להשביעו שיפסלו אותו העדים וכיון דלא יכול לישבע כזאת לא יפסיד להוציא ממנו כמו דלא נחתינן לנכסיו אם אינו רוצה לישבע או שהוא חשוד ובודאי אין מניחין אותו לישבע להכחיש שני עדים רק משתבע דלית ליה זוזי אצלי וכמו שכ' התומים (סי' ע"א ס"ק ו'). ומה שכ' הג"ת כיון דפסלינהו הלוה עצמו בנאמנותו כמאן דליתנהו דמי זה צ"ע אם הוא פוסל אותם וכי אנן פסלינן להו וכי נניח אותו שישבע לשקר נגד ב' עדים. וכן מה שכ' שם התומים דהוא משתבע ונפטר ונעשה אחר כך חשוד הניח בצ"ע דכי נניח גם זאת שישבע ועל כרחך צ"ל שם דנשבע שאינו חייב לו ודי בזה כי יכול להיות שכבר החזיר לו ואין צריך לברר שבועתו בזה ועיין מה שכתבתי לעיל בדיני עדות (סי' ו') מזה:

ודעת בעל העטור שם בבעה"ת דבתר דפרע ליה משתבע ליה אזוזי קמאי ובג"ת שם מקשי הא הודאת בע"ד כמאה עדים וכמו שכ' שם הבעה"ת דהא ב"ד סהדי קמייהו דלא פרע ליה זימנא אחרינא מהלואה זו י"ל דס"ל כמו שכ' שם בתומים דהא דמחייבין ליה לפרוע וכי נחשדו העדים דמשקרי רק הואיל דהודה דלא פרע הוי ליה הך פרעון מחילה ומתנה כמו בטענו חיטים והודה בשעורים דהו"ל מחילה. ובאמת א"ד לשם דשם עכשיו מוחל לו וחל המחילה מהשתא אבל כאן אנו דנין על פרעון הראשון וכיון דיש עדים שאמר לו שמשלם לו על חוב זה שחייב לו ממה שלוה ממנו אותו הלואה שהעדים מעידין עליה מה מועיל המחילה אחר כך במה יתחייב מחדש וצ"ל דסובר דמה דמהני גזה"כ דהודאת בעל דין מועיל יותר מהעדים והיינו אף דעדים ראו שפרע ההלואה נאמן ע"ע שהפרעון זה לא הוי בגדר פרעון רק במתנה או מצד אחר ומהני הודאתו על למפרע ועיין קצוה"ח (סי' ל"ד) דמכי הוא זה מוכח דנקטינן ההודאה על למפרע [אולם בתומים (סי' קי"ט ס"ק ו') מבואר דהודאתו לא מהני על למפרע ואכ"מ בזה] ואם כן י"ל דלכך מחייבין אותו הב"ד לשלם כיון דהלוה מודה שלא פרעו נאמן יותר מהעדים אבל מ"מ אם המלוה יודע בעצמו שפרע לו ולא התכוין לזכות אז בפרעון הראשון על ענין אחר או על סטראי או במתנה ודאי לציד"ש חייב להחזיר לו כיון דמודה דלא קבל ממנו כלל וממילא לא התכוין לזכות בהממון על חוב זה דאם יודע בעצמו דממונו בידו שפיר יכול לחייבו אח"כ היסת דאינו חייב לו. אולם דעת כל הפוסקים דע"ז לא נתקן היסת כיון דהב"ד הם עדות שלא פרעו:

והתומים כ' בכוונת הרמב"ם דקאי על שבועת המלוה אם הלוה יטעון שישבע לו אם הלוה לו די"ל כיון דבזה לא ישבע להכחיש העדים חייב לישבע ואף די"ל צורך שבועה זו למה כיון דהעדים מסייעי ליה ז"א כיון דהמלוה מודה דהעדים שקרי נינהו דהא העידו שפרעו לכך כ' הרמב"ם כיון דהוחזק כפרן לא תקנו חז"ל שבועה דלא תקנו היסת לכפרנים ומוחזקים עפ"י עדים בב"ד לשקרנים. ויש לגמגם טובא בדבריו דמ"ש דלא תקנו היסת לכפרנים היסת מאן דכר שמיה הא קודם הפרעון לא שייך היסת רק היה ס"ד שיהיה נשבע ונוטל. דלאחר הפרעון כ' אחר כך והרמב"ם לא זכר מאחר הפרעון רק כ' סתם ואין המלוה חייב שבועה שהרי הוחזק זה כפרן ולא הזכיר היסת. וגם מ"ש כיון דהמלוה מודה דהעדים שקרנים הם אינם מסייעי למלוה על הלוא' זה דבר תימא הא כבר הוכיחו האחרונים מזה אף דעדותם שפרע לדברי המלוה הוא בשקר מ"מ מה דהעידו מקודם שלוה לא נתבטל כיון דנשארים כשרים לכל העולם אף לדברי המלוה שהעידו בשקר שפרע מ"מ לא מיפסלי תוכד"ד ונשאר עדותן על הלואה בחוזק ובכשרות ועיין מה שכ' אאמ"ו ז"ל בחידושיו לח"מ שבסוף ס' דברי משפט (סי' ל') ובמ"ש אני הצעיר לעיל דיני עדות (סי' מ"ג) לדון בזה דאם לא העידו על הלואה ופרעון בשני דיבורים רק העידו דראו הפרעון י"ל כיון דהמלוה מודה דעדי' שקרני' הם לא מחייבינן לשלם עיין שם מה שכתבתי בזה שם כמה הערות אם כן אם אמרו דאוזפי' ופרעי' צורך שבוע על הפרעון למה כיון דהעדים מסייעי לו ואז עדותן היה בכשרות אף לדברי המלוה:

ועיין בספר ש"מ שיצא לדון בדבר חדש דאם המלוה טענו בספק הלואה והעדים מעידין שלוה ופרע והלוה אומר להד"ם והמלוה יודע שלא פרעו בזה כיון דלדברי המלוה שיודע שלא פרעו והעדים שקרנים הם דלמא משקרים גם כן בהלואה ואינו יכול להוציא מספק. ולמה שכ' ז"א כיון דמה שהעידו על הלואה היה בכשרות ולא נתבטל תוכד"ד יכול לסמוך על עדותן ועיין בדבריו (סי' צ"ב סק"ח) באורך דמדמה אותו לז"א של אבותי וז"א של אבותי והאי אייתי סהדי דאבהתי ואכלה שני חזקה והאי אייתי סהדי דאכלה ש"ח דס"ל לרבא פרק חה"ב דעדות מוכחשת הוא דלאותו עדות פסולים עיין שם בדבריו ומלבד דאנן פסקינן שם כר"נ וארעא בחזקת אבהתי כיון דיכולין להעיד עדות אחרת לא נתבטל מה שהעידו תוך כדי דיבור כמו שכ' בש"מ ב"ב (דף ל"א) משם הרשב"א אף דפסולין להעי' ביחד ואף לרבא דסובר שם כיון דהוחזקו לשקרנים על אותו קרקע נתבטל עדות דאבהתי הוא משו' דנפסלו להעיד יחד. אבל כאן מה דאומר שפרע אף דלדברי המלוה המה פסולין כיון דלכל העולם הם כשרים אף אם נאמר דאצלו פסולין כיון דיודע שהעידו בשקר שפרע מ"מ לא נתבטל מה שהעיד מקודם ולא שייך בזה לומר עדות שבטלה מקצתה וכמו שביאר כ"ז אאמ"ו ז"ל באורך. דהיכא דנשאר לכל העולם בכשרות לא נתבטל מה שהעיד מקודם וממילא הדין אף אם אינו יודע מהלואה רק על ידי עדים שהעידו שלוה ופרע אם יודע בברי שלא פרע דגובין ממנו ואף באם אינו יודע מהלואה וגם מפרעון אינו יודע בודאי יכול לגבות ולסמוך על הודאת הלוה ודלא כמו"ש הש"מ כיון דמה שהעידו על הלואה הוא בכשרות עדות יכול לסמוך עליהם בהלוא' ועל הפרעון יכול לסמוך על הודאת הבע"ד דאומר לא לויתי כאומר לא פרעתי כנלע"ד:

וראיתי בנתיבות שכ' על דין זה וא"ל דהא העדים פסולין כיון שאומרים שפרע והוא מודה בעצמו שלא פרע דז"א די"ל כמו שכ' הר"ן בפ' שה"ד דהעדים זוכרין יותר ממנו וכל הרואה ישתומם על דברים האלה דאם קושיתו שהעדים פסולין נגד הלוה הא עיקר החיוב הוא מטעם הודאת בע"ד שהוא מודה שלא פרע כיון דאומר דלא לוה ואנן אמרינן דהעדים כשרים ונאמני' על הלואה ועל הפרעון הוא מכחיש את העדים ונאמן יותר ואם נאמר דכיון דהעדים פסולין יהא הוא נאמן דלא לוה זה בלתי באפשרות להאמין לו נגד העדים והדברים מבוארים בריטב"א שבועות שם משם איכא דק"ל כיון דסהדי לא מהימני מכלל דפסולין הן והאיך הלוה מוחזק כפרן על פיהם וכ' ולאו מילתא הוא דודאי העדים כשרים הם אלא דכיון שהוא כמודה על עצמו שלא פרע הוא נזוק בנכסיו ופוסלם עליו לפי שהודאת בעל דין לחובתו חשיבא לחיוביה כנגד ק' עדים שיעידו לזכותו כו' וז"פ עכ"ל. ומה שכ' הנתיבות על פי דברי הר"ן דהעדים זוכרין יותר ממנו אין ענין לכאן הר"ן כ' שם זאת על האומר פרעתי מחצה והעדים אומרים שפרע הכל דבזה י"ל פרעתי מחצה הוא ע"כ אני זוכר והוי ספק הכחשה מה שאין כן אם אומר לא לויתי זה הוי הכחשה ודאית נגד העדים ויבואר לקמן עוד מזה:

ובההיא ענינ' דכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי יש להעיר במתניתין דריש ב"מ בשנים אוחזין בטלית זה אומר אני מצאתיה וז"א אני מצאתיה דקתני בזמן ששניהם מודים או שיש עדים חולקין בלא שבועה ואמרינן בגמרא זאת אומר' המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו דאי לא"ה תעשה זו כמונחת ע"ג קרקע ולא יקנה לא זה ולא זה ורבא אמר די"ל מגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה ועיי"ש ברש"י דכשמגביה מגביה לדעת שיקנה בה חבירו חציה ושם בריטב"א ובש"מ דאם מגביה מציאה לחבירו ל"ק האיך הם מתעצמין עליה ונשבעין וחולקין הא כל הרוצה לזכות בה יכול לזכות ולחטפה עיין שם אם כן היכא דיש עדים דתרווייהו בהדדי אגבוה והם מתעצמין כל א' אומר אני הגבהתי תחילה אם כן שניהם מודים דלא התכוונו כל א' לזכות בעד חבירו רק כל א' אומר שהוא הגביה תחילה ונתכוין לזכות בה לעצמו והעדים מעידין שהגביהו שניהם ביחד נימא הודאת בעל דין כק' עדים דלא הגבהו תרווייהו בהדדי ולא התכוונו כל א' לזכות בעד חבירו וממילא תעשה כמי שמונחת על גבי קרקע ולא יזכה בה לא זה ולא זה כיון דכל אחד שאומר שהוא הגביה תחילה מכחיש להעדים ואנן סמכינן אעדים דתרווייהו בהדדי הגביהו והם מודי' דלא התכוונו כל א' לזכות בעד חבירו ממילא אינו בחזקת שניהם ונשאר הטלית הפקר מה דביני ביני שאינו תופס בה כל א' כמבואר שם וכיצד משכחת הא דקתני בזמן ששניהם מודים או שיש עדים דמשמע כשיש עדים אף אם אין שניהם מודים הא כשיש עדים דבהדדי הגביהו והם אומרים להכחישם וכל א' אומר אני הגבהתי תחילה נשאר הטלית הפקר וכל הבא לזכות בה יכול לזכות ויש ליישב שם בסוגית הש"ס ואכ"מ:

ודע דכמו דלענין ממון אמרינן הודאת בעל דין ולצרף העדים לחייבו אף דלדברי העדים הוא פטור יש לחקור אם אמרינן כמו כן לענין איסורין במקום דשוי' אנפשיה חתיכה דאיסורא אמרינן אף אם בהגדת העדים לבד אין כאן איסור והוא מכחיש להעדים ולדבריו אין כאן איסור. ובתשובת ראנ"ח ז"ל (ח"א סי' מ"ה) מסתפק בזה ודן שם באשה אחת שנתעברה ואמרה מפלוני הרה שקדשה בפני שני עדים כשרים כדת ואחר כך בא עליה והאיש מכחיש בה שלא קדשה ולא בא עליה והאשה הוציאה שטר קידושין חתום בחתימת העדים ודן שם אם יש מקום לומר דכיון דאמר שלא בא עליה אם כן זינתה ואסורה עליו אף דהוא אמר שלא קדשה ולפי דבריו היתה פנויה ולא שויא עליה חתיכה דאיסורא אעפ"י שהוכחש מהעדים ומחזקינן למקודשת לענין התרה לשוק מ"מ כיון שמצד עדות העדים לא נאסרה עליו אלא מצד דבריו ולפ"ד אינה אוסרה שהוא מכחיש לקידושין וטעמא דשויה אנפשיה חתיכא דאיסורא לאו משום שהדבר אמת אלא משום הודאת פיו ואפשר ג"כ לומר כיון שהוכחש מהעדים ע"ד הקידושין הו"ל כמאן דלית' כיון דאנן סהדי שקדשה והוא אומר שלא בא עליה הא שוי' אנפשי' חתיכה דאיסורא ואסורה עליו והסברא נוטה לכאן ולכאן ודבר זה צריך חיפוש בספרים והביא ראיה מהא דכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי הרי אף דלדברי עדים אין כאן חוב מ"מ כיון דלפי דבריו דלא פרע אף דלדבריו גם כן אין כאן חוב מ"מ כיון דהוכחש מהעדים נקטינן הודאתו כק' עדים לחוב עכ"ד. ובאמת בנידונו י"ל דאף אביי מודה כיון דהם שני דברים ואנן אעדים סמכינן דקדשה והיא בחזקת א"א אף דהוא מכחיש ומ"מ אם נאמינו שלא בא עליה ממילא אסורה עליו ולא שבקינן לי' לבא עליה דלדבריו הוי א"א שזינתה:

וראיתי למאור הגולה מרן רע"א ז"ל בחידושיו לכתובות (דף כ"ב) דכ' בהא דעד א' אומר נתגרשה ועד א' אומר לא נתגרשה תרווייהו בא"א מסהדי וכתבו תו' דאינו נאמן האומ' נתגרשה במגו דאי בעי שתיק דרוצה להעיד כדי לפוסלה מכהונה והקשה ממנ"פ אם אומרת גרוש' אני פסולה בלא עדותן ואי דאומר' לא נתקדשתי אף בב' מעידין על הגירושין אסורה דבמה דאומרת לא נתקדשתי מוכחשת מהעדים ולגבי עדותם על הגירושין היא מודית דלא גירשה כיון דאומרת לא נתקדשתי בכללו דלא נתגרשה והוי כהאומר לא לויתי כו' וכ' ואולי י"ל דדוקא בממון אמרינן דהודאת שלא פרע מהני משום הודאת בע"ד אבל באיסור באם מכחיש להעדים הוא רק מדין שוי' אנפשיה חתיכא דאיסורא לא שייך לומר דהא מודית דלא נתגרשה ושויה אנפשיה חתיכא דאיסור' דהא אומרת דלא נתקדשה ולא אמרה מעולם דהיא אסורה. הרי דנסתפק גם כן בזה אולם גוף קושיתו לא אבין די"ל היא אומרת שזרק לה גט וגם כן אינה יודעת אם קרוב לו או לה ועוד כיון דאומרת דנתגרשה על ידי עדים הללו אם מוכחשת מן העדים לא אמרינן שויה נפשיה חתיכא דאיסורא כמו שכ' תשב"ץ מובא בשעה"מ (פ"ט הי"ו) מאישות באם אומרת נתקדשתי בפני פו"פ והמה מכחישים אותה דאינה אסורה בקרוביו דלא שוי' נפשה חתיכה דאיסורא אלא בעדות אותן העדים והרי הכחישו' ועיין שם בשעה"מ ואם כן ה"נ אף דאמרה דנתגרשה בפני פלוני ופלוני מ"מ כיון דא' אומר דלא נתגרשה לא הוי נפסלה לכהונה בדבריה והוכרח השני לומר דנתגרשה שהב"ד ידונו אם נפסלה לכהונה.

ועיין ברמ"א אה"ע (סי' מ"ב ס"ג) דהמקדש והמתקדשת צריכין שיראו העדים ואפילו שמעו העדים שאמרה שמקבלת לקידושין יכולה לומר לשחוק בו נתכוונתי שיודעת שאין קידושין בלא עדים ודוקא שאומרה שכיונה לשחוק בעלמא אבל במכחשת שקבלה והעדים מעידים שקבלה שוב א"נ לומר לשחוק כוונתי והוי קידושין הרי אף דהיא מכחשת לגמרי ולדבריה לא נתקדשה והעדים אינם יודעים אם קבלה לשם קידושין מ"מ כיון דאמרה להד"ם מקבלין הודאתה שלא שחקה בו ואף אם תטעון מעתה ששחקה בו אינה נאמנת ועיין שם בח"מ משם מהר"ם פאדווה דמדמה לכל האומר לא לויתי הרי אף דבלא הודאתה דלא הוי כוונתה לצחוק אין כאן עדות ורק אם אמרה דלא הי' כוונתה לצחוק מ"מ מקבלין הודאתה אף דמכחשת הדבר לגמרי. אולם אינו ראיה משם דשם לאו מטעם שויה נפשה חתיכה דאיסורא אתינן עלה רק באם הודית דלא הוי כוונתה לצחוק הוי גוף הקידושין בעדים וכיון דמכלל כפירתה דלהד"ם הוי כהודית דלא הוי לצחוק שוב הוי קידושין בודאי לדעת הרמ"א ומהרמ"פ שם דאף בעדי הכמנה סגי לקידושין אם ידענו דלא כוונו לשחוק. אבל במקום דאף לדברי העדים אינה אסורה רק בהודאתה שוי' נפשה חתיכה דאיסורא בזה י"ל דהודאה מתוך כפירה לא מקבלין לענין שאח"ד וכמו שכ' הגרע"א ז"ל. ושם ע"כ דעת מהרמ"פ ורמ"א דאף דיש ספק לעדי' בכוונתם אם מודים דלא הי' כוונתם לשחוק הוי כמקדש בעדי' ובח"מ שם הקשה באמת על דין זה דהוי כמקדש בלא עדים וגם הא בד"מ קיי"ל (סי' פ"א) דאף דאמר להד"ם אנן טענינן ליה טענת השטאה ומילי דכדי לא דכירי אינשי. וע"כ צריך לומר בדעתם דלכאורה מה"ת נאמר דכוונתם הי' להשטות הא היכא דעבדו מעשה ל"א דכוונתם להשטות דאין אדם עושה מעשה לבטל' וע"כ הטעם אף דהוי אומדנא דאין אדם עושה מעשה לבטלה מ"מ יש אומדנא דמוכח כנגדו דהכל יודעים דמקדש בלא עדים לאו כלום הוא ואם כן הוי ספק לכל העולם אם כוונתם לשחוק או לקידושין והוי ספק אז להעדים לכן אם אומרים אחר כך דכוונתם הי' לקידושין המה מאז עדים על מעשה קידושין ואף דהוו עדים רק על ידי הודאתה דלא היה הכוונה לשחוק מ"מ באם לא אמרה כן הוי מקדש בעדים עיין ב"ש (סי' ל"א) ובנ"ב מהד"ק (סי' נ"ח) דהיכא דהוי ספק להעדים אם היא מודה הוו קידושי ודאי. ולכך ממילא כשאמרה להד"ם הוי הודאה דלא היה הכוונה לשחוק והוי כמקדש בעדים ומילי דכדי ל"ה כמו שכ' הח"מ כיון דיש נ"מ לענין כ"ק אם כוונתה היה להשטות מחויבת להחזיר הכסף קידושין ואם מכחשת הכל אינה מחויבת להחזיר ממילא לא הוי מילי דכדי והודאתה מתוך כפירה משוי לעדים בחוזק מה שאין כן היכא דלדבריה מותרת וכן לדברי העדים רק הודאה מתוך כפירה נקבל יותר מהעדים ולומר דשויה נפשה חתיכה דאיסורא עדיין צריך ראיה אם אמרינן כן כיון דאין כאן הודאה לאיסור. וגם בהך דינא דמהר"פ ראיתי בתשובת ב"י דיני קידושין (סי' י') דחכם א' כ' כן באומרת להד"ם דומה להאומר לא לויתי ואינו יכול לחזור ולומר לצחוק נתכוונתי וכ' דלא הוי מילי דכדי כיון דהיה מעשה דכירי להו אינשי והב"י כ' שם דכיון דבין לדברי עדים בין לדברי' אינה מקודשת אע"ג דלדברי עדים נצטרך לומר ששחקה בהם ולדברי א"צ מ"מ ל"ש לומר אנן לא טענינן לה ומדבריו נראה דהודא' מתוך כפירה ל"א דשוי' אנפשיה ח"ד:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף