אמרי בינה/דיני טוען ונטען/טו
|
< הקודם · הבא > |
קיי"ל דחזקה אין אדם פורע תוך זמנו כמבואר (סי' ע"ח) וכבר כתבו בזה המחברים הטעם אף דרובא וחזקה רובא עדיף ובכ"ז קיי"ל אין הולכין בממון אחר הרוב ולמה מוציאין ממון עם חזקה הזאת דאא"פ תו"ז וע"כ דחזקה זו היא המבררת דכן הוא כמבואר במהרי"ק (סי' ע"ב) ובמהרי"ט (ח"ב סי' כ"ז). אך יש להבין אם הוי בירור למה לדעת כמה פוסקים טענינן עבור לקוחות. ובקצוה"ח (סי' ע"ח) כ' דעיקר החזקה הוא מכח מנהג דאין נוהגין לפרוע תוך זמנו וכדבריו מבואר בש"מ ריש מס' ב"ב ועיין בקצוה"ח (סי' שי"ז ס"ק ב') וגם בזה יש להקשות למה שכ' הרמב"ן מ"ד ור"ן פ"ב דקידושין סוגיא דסבלונות דלכך מותרת ולא אזלינן בתר רובא דמקדשי והדר מסבלי משום דלא אזלינן בתר רוב רק מה דהוא בטבע ולא במה דתליא במנהג דיכול לומר אני אינני מן המנהג אם כן אמאי מוציאין ממון ברוב זה דאין אדם פורע תו"ז דתליא במנהג דאינו חייב וכל אדם שרוצה יכול לנהוג כמנהג המועט ועיין שב שמעתתא (ש"ד פ"ו). ואאזמ"ו הגאון ז"ל בדברי משפט כ' דכיון דמסייעו חזקת חיוב להרוב לכך מוציאין ממון. ובאמת כדבריו כ' בש"מ ר"פ שור שנגח את הפרה דהיכא דיש לסייעו חזקת חיוב אל הרוב מוציאין ממון. וגם על זה יקשה לדעת הראב"ד אף דנאמן לומר פרעתיך בסוף היום מ"מ לא טענינן עבור יתומים דאביהם פרע ביומא דמישלם זימניה ועיין רמב"ן ב"ב דרובא דאינשי לא פרעין ביומא דמשלם זימניה ואמאי נאמן לומר דפרע ביומא דמשלם זמני' ולא נאמר כיון דרובא דאינשי לא פרעו אז כמאמר ר"ל הלואי שיפרע בזמנו אם כן נוציא ממון ברוב וחזקת חיוב ועל כרחך צריך לומר אף דיש רוב וחזקה מ"מ חזקת חיוב ל"ה חזקה כל כך דעומד לפרעון וגם מסייע להלוה חזקה דאין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו ולהמלוה לא שייך כל כך החזקה דאין אדם תובע אלא אם כן יש לו משום דמסייעו לו הרוב דלא פרעו ביומא דמשלם זימני' ולכך מעיז פניו לתבוע וא"ד למה שכ' הש"מ ב"ק הנז' אם כן שוב יקשה למה בתוך זמנו א"נ:
לכך נראה דבאמת לא הוי רק רוב וכמו שכ' התה"ד (סי' ר"ז) דרובא דאינשי לא פרעי תוך זמנו אבל מ"מ מועט יש דפרעו כי היכי דלא ליטרדן דאביי ורבא ור"ל לא יפלגו בסברות הפוכות רק יש לומר כיון דרובה דאינשי בטבע אינם פורעין תוך זמנו שוב אף המיעוט חושש לעצמו ואינו פורע תוך זמנו בלא סהדי או שובר דהא אף דאין הולכין בממון אחר הרוב היינו להוציא אבל להחזיק אזלינן בתר רוב ואם זה שהרוב מסייעו תפס אחר כך מן המוחזק אפילו בעדים אין מוציאין מידו אם טוען ברי דחייב לו וכן כ' בנתיבות (סי' רל"ב) ובמ"א הבאתי שכן מבואר בבעה"ת (שער נ"א ח"ח) וראייתו שם מרפ"ב דכתובות זמנין דתפסה מאתיים ועיין מה שכ' בח"ר בקונטרס התשובות (סי' ה') בזה ולעיל דיני דיינים ואם כן כיון דרוב אנשים אינם פורעין תו"ז והלואי שיפרעו בזמנם ממילא אף אם מזדמן אחד שרוצה לפרוע כי היכי דלא ליטרדן אינו פורע בלי סהדי דמפחד דלמא יתבע ממנו שנית תוך זמנו ואף אם יהיה נאמן לומר פרעתי משום דאין הולכין בממון אחר הרוב מ"מ בכל פעם יכול אחר כך לתפוס ממנו לכך אינו פורע בלא סהדי וכיון דלא יש לו סהדי או שובר אמרינן דמשקר ומוציאין ממון אף דעיקר החזקה הוא עפ"י הרוב דתליא במנהג או משום דגלי דעתו דצריך לזוזי עד זמן שקבע וכמו שכ' הסמ"ע מ"מ שוב ירא לפרוע בלא סהדי כנ"ל דלמא יתבע ממנו פעם שנית ואח"כ יהיה נאמן אם יתפוס ממנו ואי דיטעון אחר זמנו דפרע אחר כך בזה אינו נאמן דכבר הוחזק כפרן כמבואר בש"ע או דיתבע ממנו תו"ז ויאמר אל תפרעני אלא בפני עדים. לכן מוציאין ממון דהוי כברור דלא פרע תו"ז בלא סהדי או שובר וגם דירא דיראה כשקרן בעיני העולם. ומה"ט כשבא לגבות מלקוחות טענינן דפרע אף תו"ז ועבור יתומים לא טענינן וגובה בלא שבועה כמו שכ' הרא"ש דאם הוי פרע הוי פקיד מה שאין כן בלקוחות ואך במת פתאום היה נמצא שובר והיינו דבלא"ה לא הוי פורע תוך זמנו מה שאין כן בלקוחות חיישינן למיעוט דפרע באמת בסהדי או שלקח שובר והם א"י אבל ביתומים ריע' טענה הזאת ואף אם הוא בעצמו טוען דפרע תו"ז בפני עדים והלכו למדה"י ריע' טענתו ואינו נאמן דהרוצה לשקר כו'. ועיין בתומים דפירש כן בדברי הרא"ש והדברי' מוכרחים דהא דכ' דהוי פקיד היינו שהי' מברר דבלא"ה אף אם היה פקיד דפרע לא היה נאמן להשביע להמלוה אף אם הי' טוען אישתבע לי לא הי' חייב לישבע שבועת המשנה וכמו שכ' הרא"ש שם דרק היסת ואם כן למה כ' הרא"ש דהוי פקיד דמשמע דאי פקיד אין נפרעין בלא שבועה היינו שבועת המשנה וז"א וכבר ראיתי בס' מחנה יהודא דעמד בזה בדברי הרא"ש אולם הברור דמה שכ' דהיה פקיד היינו דהיה מברר שפרע או בפני עדים או בשובר ולכך אף במת פתאום לא טענינן עבור יתומים משא"כ עבור לקוחות טוענין דפרעי באפי סהדי או על ידי שובר והם א"י אבל כשהלוה קיים או שמת ל"ח לפרעון כל זמן שלא נתברר דאנן סהדי אף אם הי' לו זוזי ולו לתועלת לפרוע תו"ז לא הוי פורע שלא יתבענו שנית וכנז':
ובזה מיושב מה שהקשה המח"א דיני גב"ח (סי' ה') על הבעה"ת דחקר (שכ"ז) באם נתן המלוה להלוה נאמנות ומת תו"ז אם מועיל הנאמנות לגבי יתומים שפרע להם אביהם וכ' ומסתברא כיון דאתני אתני ואיהו מהימן אפילו תוך זמנו וטענינן ליתמי דאלו אבוהון הוה קיים הוה טען פרעתי תו"ז ומהימן אינהו נמי מהימני וע' בש"ע (סי' ע"א) והקשה הא מוכח דדעת בעה"ת דחזקה אין אדם פורע תו"ז גרע ממילתא דלא שכיח ולא טענינן עבור יתמי ממה דמבואר משמו בטוש"ע (סי' ס"ט) במוציא כתב יד על יורשין והוא תו"ז אם מודים שהוא כ"י אביהן גובה מהם והקשה הש"ך הא אביהם היה נאמן פרוע במגו דאין כ"י למה לא נטעון ליתמו וכ' די"ל דחזקה דאין אדם פורע תו"ז גרע טפי ממילתא דלא שכיחא והמח"א הוכיח כן דהא דעת בעה"ת דטענינן ליתמי נאנסו וע"כ דתו"ז גרע א"כ למה טענינן בעדם כשיש להלוה נאמנות. ולמש"כ א"ש דבאמת גוף הרוב דאא"פ מצד עצמו תו"ז שהוא מצד המנהג או מצד דגלי דעתו דצריך להמעות עד הזמן הוי כשאר מילתא דל"ש רק כיון דנצמח מזה שאף המועט א"פ תו"ז בלא סהדי ושובר שלא יהיה נראה כשקרן או דלא יתבע פעם שנית ויתפוס ממנו אחר כך שוב הוי לא שכיח לגמרי ולכך לא טענינן עבור יתמי משא"כ כשיש להלוה נאמנות שוב אין לו לירא משום דבר ולא נשאר רק רוב דאין פורעין תו"ז ולא הוי רק כשאר מלתא דלא שכיח ולשיט' בעה"ת טענינן עבורם אף מלתא דל"ש:
וא"ל אם כן נימא אף ביומא דמשלם זימניה דרובא דאינשי לא פרעו לשיטת ראב"ד נימא גם כן דאנן סהדי דלא פרע דלא יתבע ממנו פעם ב' י"ל דביום אחד באותו יום אינו חושש דיהיה חצוף לתבוע ממנו עוד הפעם ואם יתבע ממנו אחר כך יהיה נאמן במגו או דסמך א"ע דיכול לטעון פרעתי אחר כך בזמנו. וקצת יש ליישב בזה דברי הרמב"ם דכ' בסתם דנאמן פרעתיך תו"ז במגו והקשו עליו הא היא איבעיא דלא איפשיטא ואינו נאמן רק מספק. ולמ"ש י"ל דכל האיבעיא היה רק כל כמה דלא ידענו דנאמן לומר פרעתיך ביומא דמשלם זימני'. אבל לבתר דניפשטא האיבעיא בב"מ דנאמן לומר פרעתיך ביומא דמשלם זימני' יקשה אמאי הא הוי רובא דאינשי דלא פרעו ביומא דמשלם זמני' וכמו שכ' הראב"ד וממילא אנן סהדי דשוב אף המועט אינם פורעים דלא יתבע ממנו עוד ויראה כשקרן וגם דיתפוס ממנו וע"כ צריך לומר דלא חש על אותו יום דלא חציף לתבוע פעם שנית ואחר כך יהיה נאמן דפרע ביומא דמשלם במגו וממילא ידעינן גם כן דאמרינן מגו במקום חזקה. אולם כל הפוסקים סוברים דבלא"ה ניחא דסומך עצמו דיכול לומר פרעתיך בזמנו כמו שכ' הראשונים בכה"ג מס' ב"ב (דף ע') דסמך א"ע על טענת נאנסו אף דהוא בשקר מכ"ש בזמן פרעון:
ועיין (סי' ס"ה ס"ב) ובסמ"ע וש"ך שם דמבואר מדבריהם דאף שטר שהוא תו"ז הנמצא ביד שליש ואינו יודע מה טיבו דלא יחזיר לא לזה ולא לזה ועיין ש"ך (סי' מ"א סקי"ט) ויש להבין בשלמא בנפל איתרע השטר מכל וכל לכך חיישינן לפרעון אף שהוא תו"ז אבל באינו יודע מה טיבו דלא הוי ריעותא כ"כ דהא אם הלוה מודה דעת הרא"ש וסייעתו דמחזירין לו ועל כרחך דלא הוי ריעותא בגוף השטר רק כיון דאינו ביד המלוה ול"ש חזקה דשטרך בידי אין מוציאין ממון אם כן תוך זמנו כיון דחזינן דהיה הלואה למה ניחוש לפרעון. ולמה שכ' כיון דעצם החזקה דאין אדם פורע תו"ז קלישא והוי רק מכח מנהג רק דשוב נצמח מזה דגם המועט א"פ כנז' אף מי שרוצה לפרוע מונע עצמו מזה וזה דוקא היכא דהוא מלוה על פה אבל במלוה בשטר אם פורע ולוקח השטר מן הלוה ליכא חשש ופורע ברצון מי שרוצה לפרוע וממילא אם משליש השטר ביד שליש ליכא חשש רק דלא שכיח שיפרע תו"ז ועם זה אין מוציאין ממון אם כן שפיר בנמצא ביד שליש ואינו יודע מה טיבו חיישינן לפרעון אף תו"ז די"ל דהלוה היה זייר לי' אפשיטי דספרי או הלוה הפקידו אצל זה ולכך שפיר לא יחזיר לא לזה ולא לזה דחיישינן על פרעון אף על תוך זמנו בכה"ג היכא דהשטר לא נמצא ביד המלוה רק שמונח ביד שליש:
והנה לדעת הראב"ד דלא טענינן ליתמי דפרע ביומא דמשלם זימני' כ' הש"ך דתליא במחלוקת הפוסקים אם טענינן ליתמי מילתא דלא שכיחא ולהסוברים דטענינן ה"נ טענינן וכתב ויש לחלק ואינו נראה אולם בש"מ ב"ב (דף ע') כתב משם הראב"ד דטענינן עבור יתמי מלתא דלא שכיחא ולכך טענינן נאנסו וי"ל שם כיון דגם התובע טוען שמא עדיף. וראיתי בקצוה"ח שהקשה דבסי' (פ"ט) כ' הרמ"א דמיתומים גובה השכיר ובשבועה ואמאי חייב שבועה הא שם הוי יומא דמשלם זימניה כמבואר בש"ס ב"מ דפשיט משם דנאמן לומר פרעתיך ביומא דמשלם זימני' אם כן הוי לא שכיחא ואמאי טענינן ליתמי וכ' דהרמ"א איירי בסוף היום ממש דאיכא למימר חזקה דאינו עובר על בל תלין ועיין בדבריו (סי' שי"ז ס"ק ג') דהביא דברי ריטב"א דהקשה מאי קא מוכח לי' ר' ינאי משכיר דלמא התם שאני דאיכא איסורא דבל תלין אבל בעלמא אימא לך דלא פרע וכ' דבמשכיר בית עובר גם כן משום בל תלין דהוי לי' כמו שכירת כלים ושפיר פשיט ליה שוכר משכיר דבשניהם איכא בל תלין. וקשה אם כן איך פשטינן דנאמן בשאר חוב דליכא בל תלין דנאמן לומר פרעתיך ביומא דמישלם זימניה ויש לומר דבאמת ביומא דמשלם זימנא לא שכיחא שיפרע אבל מ"מ מועט פורעים דאינו חושש שיתבענו דלא חציף שיתבע עוד הפעם היום ויהיה טענתו נגד הרוב כמו שכ' לעיל רק בשביל יתומים טענינן דאם פרע הוי פקיד כמו שכ' הרא"ש דבזה היה לו לחוש כשימות שיתבע מיורשיו עוד הפעם כיון דלא שכיחא שיפרע באותו יום ומדלא פקיד ודאי לא פרע מה שאין כן בשכיר דאמרינן בעל הבית טרוד בפועליו ולכך עקרו השבועה מבעה"ב ושדוה אשכיר א"כ כמו דשכיח דמחמת טרדותיו יטעון שפרע ובאמת לא פרע כמו כן יכול להיות מחמת טרדותיו דסבר שלא פרע ובאמ' פרע ולכך ליכא ריעותא במה דלא פקיד לכך טענינן עבור יתומים לגבי שכיר:
ועיין בתומים שהקשה מאי פשיט הש"ס ב"מ אלימא תו"ז תנינא מת האב תוך ל' בחזקת שלא נפדה הרי דאינו פורע תוך זמנו דלמא באמת אינו רק לא שכיח שיפרע תו"ז ולכך לא טענינן עבור יתומים אבל כשטוען ברי יש לומר דנאמן. ולמה שכ' לעיל י"ל דבאמת לא הוי רק רובא ול"ש דיפרע תוך זמנו ואעפי"כ איתרע טענתו מצד דאף מועט הפורעים אינם פורעים דיראים שיתבע פעם שנית ולא דמי ליומא דמשלם זימני' דליכא ריעותא בזה כמו שכ' לעיל:
וקצת יש לדקדק בסוגיא דריש ב"ב דקאמר רבותא והלכתא אין אדם פורע תו"ז ואפילו מיתמי כו' למה לא קאמר רבותא יותר דמיתמי גובה אף ביומא דמשלם זימניה דלא טענינן בעדם דפרע אביהם ודוחק לומר דנקט אף מיתומים גדולים אם טוענין ברי דפרע תו"ז אבל באמת בקטנים או בטענת שמא גובה מהם אף ביומא דמשלם זימני' זה דוחק ועוד אם כן מה הקשו הראשונים שם למה לא נקט הש"ס רבותא דאף דאין נזקקין לנכסי יתומים קטנים מ"מ תו"ז גובה הא נקט לרבותא אף מיתומי' גדולי' כשטוענין ברי ואם היה נקט יתומים קטנים היה צריך לומר אף ביומא דמישלם זימניה ולכך נקט סתם יתומים דזה רבותא יותר דאף בטוען ברי דגובה בלא שבועה מה שאין כן בקטנים או בטוענין שמא בזה אף ביומא דמשלם זימני' נמי גובה ויש ליישב להמעיין שם:
ובסתם הלואה דנאמן פרעתיך תוך ל' כ' הסמ"ע כיון דלא גילה דעתו דצריך למעות עד זמנו וכן כתב הרא"ש בתשובה טעם זה ובתומים כ' אם כן בשכירות דלא גילה דעתו נימא דהוי כסתם הלואה וכ' אף דסתם הלואה ל' יום מ"מ מחויב עכשיו ואם תפס אין מוציאין מה שאין כן בשכירות. וקשה הא מבואר בש"ס ריש מכות דאינו רשאי לתבוע תוך למד ובש"ס שם היה ס"ד דוקא במלוה בשטר כיון דטרח לכתוב שטר לקח על ל' יום ודחי ומדמי לשמיטה ואם כן ודאי לא מהני תפיסה תוך למד יום ובש"מ ב"ב כ' דתליא במנהג כמו שכ' בתוספתא המלוה לחבירו בסתם אינו פחות מל' יום ובמדינה שנהגו או פחות מכן או יותר מכן אין משנין ממנהג המדינה וכיון דנחית אדעתא דמנהג ודאי לא מהני תפיסה. ובקצוה"ח כ' דבסתם הלואה המנהג הוא לפרוע תו"ז וזה לא נראה. אולם עיקר הטעם כ' בש"מ משם גאון וז"ל דוקא קובע אבל סתם הלואה כו' אפ"ה אם אמר פרעתיך תוך ל' נאמן דכיון דלא קבע לו זמן ל' יום בפירוש מיכסף ופרע תוך שלשים עכ"ל וכן משמע שם בנ"י אם כן י"ל זה דוקא בהלואה דעשה לו טובה מיכסף אבל בשכירות ופה"ב לא שייך לומר דמיכסף ואי דקשה עוד מכותל חצר דשם עשה לו טובה ומיכסף כבר עמד שם בזה בש"מ וכ' כיון דס"ד דלא נתחייב כלל עדיף טפי מקביעת זמן עיין שם. ולפי"ז אתי שפיר דינו של הרמב"ן המובא בש"ך דהיכא דהב"ד קבע לו זמן וטען פרעתיך תו"ז דקבעו לו הב"ד דנאמן דשם שפיר מיכסף ופרע לו קודם לכן כשמזדמנין לו זוזי. ובזה יש לגמגם במה שכ' בקצוה"ח בפשרנים שקבעו זמן לתועלת הלוה דבזה אפילו אית ליה זוזי א"צ לפרוע עד הזמן שקבעו ושייך ביה חזקה דאינו פורע תוך זמנו ולהנ"ל כיון דעשה לו טובה ובאמת נתחייב מיד לשלם רק הפשרה הי' לסלק לזמנים יש לומר דמיכסף ומשלם אף תוך זמנו. ועיין עוד בקצוה"ח דהביא דברי הנ"י שכ' קובע זמן בשעת הלואה או לאחר מכן דמוכח דאף אם קבע לו הזמן לאחר ההלואה אמרינן חזקה זו דאינו פורע תו"ז ודלא כמהרשד"ם המובא בש"ך (ס"ק ב') דכ' אם הגיע ז"פ בחיי הלוה והמלוה נתחסד עמו והאריך לו הזמן וויתר לו מן החוב אין נפרעין מיתומים קטנים אולם בש"מ ב"ב שם כתב וז"ל ארל"ק הקובע זמן לחבירו פי' בשעת הלואה עיין שם משמע קצת דבדיוק כ' דוקא בשעת הלואה אבל אם נתחסד עמו אחר כך והאריך לו הזמן יש לומר שפיר דדמי לסתם הלואה דמיכסף ומשלם לו כשיש לו אף בתוך ל' כן נמי בנתחסד עמו אח"כ להרחיב לו הזמן מיכסף ומשלם כשיש לו זוזי ואף דכ' הש"ך (סי' רל"ב) משם הש"ג דאינו חייב לפרוע רק כשתובע אותו היינו לאחר זמן פרעון אבל כשאינו יכול לתבוע אותו שפיר י"ל דמשלם דאינו ראיה ממה דאינו תובע כיון דאינו חייב לשלם ולכן בסתם הלואה אף דאינו יכול לתבוע ממנו נאמן לומר דפרע כן נמי י"ל דמיכסף כיון דהאריך לו הזמן אח"כ ופרע לו:
וקצת יש לעיין אם טוען דהמלוה הוצרך למעות והפסיד דבר מה כדי לשלם לו מקודם למה לא נאמן דהא החוב שוה פחות כמבואר מס' מכות (ובסי' ע"ג) דכפירת זמן פרעון הוי כפירת ממון לחייב שבועה דאורייתא אם כן למה לא יהי' נאמן דהמלוה ביקש ממנו והפסיד איזה סך כדי שיפרע לו קודם ואם כן יהי' נאמן דפרע תו"ז במגו' דהיה אומר כן וגם אף אם נאמר דזה לא שכיח כ"כ מ"מ למה לא נטעון כך עבור יתומים להסוברים דטענינן עבור יתמי מלתא דלא שכיח' ועיין תשובת ראנ"ח (סי' ט"ו) מובא בכנה"ג דהיכא דמשתכר בריוח שחייב ליתן ליתומים כל שנה י"ל דאף דהלוה לקח על זמן לטובתו מ"מ אף אם משתכר בהפרעון מקודם אף מעט פורע תו"ז ואם כן למה לא נטעון עבור יתומים דהמלוה הוצרך להמעות והפסיד כדי שיקדים לשלם לו:
ואם שנים עשו שותפות ביניהם על זמן וטוען אחד שכבר נתפרדו זה מזה ועשו חשבון ביניהם ואין זה על זה שום דבר אם נאמן לומר חלקנו בת"ז כ' בתשובת מהריב"ל (ח"א סי' נ"ו) דאפילו היה השותפות לזמן ומת אחד קודם תשלום הזמן טענינן ליתמי דלמא נחלק דחזקה דאין אדם פורע תו"ז מצינו משום הלואי שיפרע בזמנו אבל לחלוק השותפות תו"ז הוא דבר מצוי כי האדם הוא מלא קטטות וכ' דכך היה נראה לכאורה אבל מתוך דברי תשובת הרא"ש נראה שסובר היפך מזה. וכ' הח"צ (סוף סי' ד') בכוונתו דאם הוא חי וטוען חלקנו השותפות תו"ז פשיטא דנאמן אבל לטעון בעד היתומים מספקא ליה להרב ז"ל כיון דהשותפות הוא ודאי ע' שם ועיין בכנה"ג (סי' ק"א ס"ק ח') באורך מזה בכוונת מהריב"ל. וראיתי בתשובת חתם סופר חח"מ (סי' קמ"ד) דפשיטא ליה להיפך ודן שם על הלואה הנעשית בהיתר עיסקא דרב אחד רצה לומר דנאמן פרעתי בתו"ז כדי לפטור מפריעת הרווחים והוא כ' דאף אביי ורבא מודים דאינו נאמן לא מבעי אפלגא פקדון דא"נ שהחזירו תו"ז דא"י לכופו לקבל פקדון תו"ז ככל השותפים דאינו יכול לכופו לחלוק תו"ז ובשגם שמשלם לו שכר עמלו וה"ה שכיר ממנו על זמן נהי דפועל יכול לחזור בתו"ז היינו אם חוזר בפנינו אבל לומר שכבר חזר בו לא מהימן וציין לעיין בח"מ (סי' קע"ו) ובש"ך (סק"ח) ממילא א"נ שהחזיר לו פלגא מלוה דמי פתי יסור הנה לחזור לו פלגא מלוה שלא לקחו מתחילה אלא משום פלגא ריוח שנותן לו על פקדונו עיין שם בדבריו. ולא אדע הא בשני שותפים מבואר שם בש"ע דאין אחד יכול לחזור כיון דשניהם עוסקים רק במקבל עסק מחבירו לזמן קצוב יכול לחזור בו כדין פועל דיכול לחזור ועיין שם (סכ"ג) ובסמ"ע וש"ך שם. ואם כן כיון דבשותפין ששניהם עוסקים דאין אחד יכול לחזור תו"ז ובכ"ז נאמן לומר דחלקו ונתפרד החבילה ק"ו במקבל עסקא דיכול לחזור למה לא יהיה נאמן דחזר מן הפלגא פקדון. וגם י"ל כיון דלא יש לו עסק שיתעסק בו החזיר לו כדי שלא לפרוע הרווחים:
אולם ראיתי בנתיבות המשפט (סי' ע"ד) דכ' בהעיסקא שעושין בזה"ז שמפשר את עצמו עם המקבל ליתן כך וכך לשנה נהי דיכול לחזור מלהתעסק מ"מ מחויב ליתן כל דמי הפשר מכל השנה וכשאינו רוצה ליתן לו כך מחויב לבא לחשבון העסקא ולישבע כמה הרויח בזמן הזה וליתן החצי ולא לפי ערך כיון שהזמן איקבע לטובת המלוה יכול לומר לא נתפשרתי בכך רק משום טובת קביעת הזמן שהוקבע לטובתי. ולפי זה י"ל דאינו נאמן לומר שחזר תו"ז וחישב עמו ושלם לו חלקו מה שהיה ריוח דזה ודאי לא יעשה המלוה אם לא שישבע ואנן סהדי דלא עשה כן. אולם אם בא מיד בזמן קרוב שנודע לכל שעדיין לא הרויח כלום או דמחזיר לו באותו יום אותן מעות שקבל ממנו בזה לכ"ע יכול לחזור או אם היה בירור גמור שלא הרויח כל כך ולא יותר ממה שקצב לפי ערך בודאי יכול לחזור מן העסקא אף תו"ז וממילא לא שייך בזה חזקה דאין אדם פורע תו"ז כיון דעושה כדי להרויח שלא ישלם רווחים ודברי הח"ס תמוהין:
וראיתי בחכם צבי (סי' ד') שכ' גם כן בשותפות נאמן לומר חלקנו אף תו"ז וכ' ואין להקשות על זה מהגהות אשרי סו"פ השואל דכ' משם ר"ת דבפקדון שאסור ליגע בו אעפ"י שקבל עליו להיות בידו עד זמן יכול לומר החזרתי לך בתו"ז ואם איתא דדוקא הלואה ל"ל טעמא דאסור ליגע תפ"ל כיון דלאו הלואה הוא וכ' דודאי הר"ת חדא מתרי ותלת טעמי נקט דהא בלא"ה נאמן החזרתי במגו דנאנסו ובחזקה זו נמי במקום מגו נאמן ואף אם ת"ל דיכול ליגע בפקדון הא קיי"ל כר"נ דעד דלא נשתמש פטור מאונסין. ועוד דפקדון דיכול לתבוע ממנו תו"ז ואף אם יכול ליגע ולהשתמש מ"מ לא שמענו מעולם דל"צ להחזיר עד סוף זמן וע"כ דהר"ת מילתא דפשיטא ורויחא טפי נקט. והדברים דחוקים לומר דדברי ר"ת לא נאמרו בדוקא וכן ראיתי בכנה"ג (אות ג') דפקדון גמור איירי כמו פקדון של מטלטלין או מעות צרורין וחתומים שאין לו רשות ליגע בהם אבל פקדון דעיסקא אינו נאמן לומר החזרתי תוך זמנו וכן פקדון שאינו אסור ליגע בו וכ"ש אם יש לו ריוח בעסקא איכא חזק' דלא פרע גו זמני'. ומ"ש הח"צ דנאמן החזרתי במגו דנאנסו תמהני אטו נאנסו לאו שבוע' בעי כעין דאוריית' והר"ת דן לפוטרו לגמרי רק ככל כופר הכל וע' ש"ך (סק"י) ובנתיבו' (סק"ג). וגם אם מטעם מגו אתינן עלה אף דאמרינן מגו במקום חזקה זו מ"מ מידי ס' לא נפיק ומהני תפיסה ולמה ליה להר"ת למינקט טעמים אלו לינקט ביותר הטעם הפשוט כשאסור ליגע בו דודאי נאמן אף בלא מגו ומזה הוכיח הכנה"ג שהוא דוקא בצרורין אבל במותרין דיש לו רשות להשתמש בהן בזה אינו נאמן לומר פרעתיך תו"ז. אולם הטענה שטען הח"צ ז"ל דפקדון יכול המפקיד לתבוע ממנו ואף דקבע לו זמן לא שמענו דאינו צריך להחזיר עד סוף זמן זה טענה גדולה ובפרט אם לא הוציא עדיין המעות כיון דאינו חייב באונסין הרי דלא הוי הלואה ואף דדעת הש"ך בכמה מקומות דהנפקד יכול ליתן מעות אחרים כבר השיג עליו הח"צ בטו"ז (סי' ע"ג) דכיון דקיי"ל כר"נ דבשביל היתר תשמיש אינו חייב באונסין צריך ליתן לו אותן המעות [ומה שכ' בנתיבות (סי' רצ"ב ס"ק ט') ליישב דברי הש"ך דהוי כאלו נתן לו הברירה אם ירצה יהיה קונה בע"כ של המפקיד וכשאינו רוצה אין בו קנין לא יגהה מזור בזה רק לדברי הש"ך שם אבל לדברי הש"ך (סי' מ"ז וסי' צ"ט) שכ' לענין בעל חוב האומר שהמעות הן פקדון דאינו נאמן כיון דיש לו רשות להשתמש בהמעות ואמאי הא כ"ז שאינו רוצה לא הוי שלו ואכ"מ בזה] אם כן למה לא יהיה נאמן לומר שתבע ממנו פקדונו בעוד שהמעות בעין והיה חייב להחזיר לו ואף לדעת הש"ך מ"מ אף דקבע לו זמן בפקדונו כנראה צריך ליתן לו הפקדון מיד ממון אחר ואף אם כבר הוציאן לא קבע לו זמן לפקדונו שלא יהיה חייב להחזיר לו מיד כשיתבע ממנו ולמה לא יהיה נאמן לומר החזרתי. ומזה נראה דאם נאמר כדברי הכנה"ג דדוקא בפקדון דאסור ליגע בו קאמר ר"ת דל"א חזקה אין אדם פורע תו"ז אבל במותר ליגע בו ולהשתמש אף כשלא הוציאם המעות והוא בעין יכול לומר שזוכה בו להשתמש בהם ואינו חייב להחזיר עד שיבא הזמן שקבע ואף דאינו חייב באונסין לדידן דקיי"ל כר"נ מ"מ אם נתכוין לזכות בו הוא שלו בתורת הלואה וכמו שכ' הנתיבות וממילא אינו חייב להחזיר תו"ז. ומ"מ צ"ע דדוקא באם כבר הלוהו וקבע זמן לפרוע אמרינן כיון דצריך לו המעות עד זמן פלוני שקבע חזקה דאינו פורע מקודם אבל בלא הלוהו רק שנתן לו בתורת פקדון והמפקיד קבע לו זמן לא שייך לומר חזקה דאינו מחזיר קודם זמנו אף דמותר לו להשתמש להנפקד בהפקדון מ"מ דלמא לא צריך לו המעות כלל וכשבא ותבע ממנו תו"ז כיון דעדיין לא נעשה לוה רק שומר כ"ז דלא גילה דעתו דזכה בהן בתורת הלואה למה לא יהיה נאמן לומר דלא הי' צריך לו והחזיר לו הפקדון כשתבע ממנו וכן נראה מדברי הרשב"ם ב"ב דכ' הקובע זמן לחבירו במלוה שהלוהו משמע דוקא בבא לידו מיד בתורת הלואה ודברי הכנה"ג צ"ע גם למה שכ' הסמ"ע דגלי דעתו דצריך להמעות עד הזמן שקבע ולכך בסתם הלואה ל"א חזקה דאינו פורע תוך שלשים אם כן בפקדון דליכא שום גילוי דעת רק דמפקיד לזמן לא הוי כקובע זמן לתשמישו ולמה לא יהיה נאמן לומר שהחזיר לו תו"ז כשתבע ממנו:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |