אמרי בינה/דיני הלוואה/עו

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

אמרי בינה דיני הלוואה עו

סי' עו

ברמ"א (ס' ח"י) ואפילו אמר בשעה שראו עדים קודם שתבעו בב"ד וכ' בש"ך (ס"ק צ"א) דאם היה טוען מעיקרא לקוח וגם עכשיו בב"ד טוען לקוח דמהימן רק כשטוען ממושכן וחזר וטען בפני ב"ד גם כן ממושכן לא מהימן דבממושכן הכל תלוי בשבועה שיפסקו לו ב"ד ובקצוה"ח (סי' קל"ג) כ' דלא איתברר מה לי היסת או שבועות בנק"ח כיון דחד תכסיס' נינהו לדעת הש"ך (סי' פ"ז) דהיסת גם כן בעי בנק"ח וגם אם כן שטר פקדון דנאמן החזרתי במגו דנאנסו ואם יאמר חוץ לב"ד החזרתי לא יהיה נאמן. ולא אדע מאי קשיא ליה הא עיקר הטעם דשבועת הגאונים הוא בשביל דצריך לעשות דין ואינו יכול למעבד דינא לנפשיה בלא שבועה הואיל דאינו טוען על גופו של חפץ ואינו מוחזק ממש לגבות מהמשכון עד שישבע מה שאין כן בטוען לקוח דהוא טענה על גופו של חפץ מהני המגו אף חוץ לב"ד כיון דלדבריו הוא מוחזק ממש וזה בא להוציא אינו חייב לישבע רק מתקנתא דר"נ וזה שכ' הש"ך דלא מחייב היסת אלא מתקנתא דרבנן. ואם הוא חשוד אמרינן תקנתא לתקנתא לא עבדינן ובשבועת נוטל לכמה פוסקים כשאינו יכול לישבע דהוא חשוד נשבע הלוה ומפטר דלא הוי כלהחזיק אצלו המלוה רק כנוטל ועיין ש"ך (ס"ק קמ"ה) דנראה אם מת ולא נשבע מוציאין מיד היורשים וצ"ע בזה כמו שכ' שם התומים עכ"פ עיקר הטעם הואיל דתליא בפסק ב"ד שיגבה החוב ולכך לא מהני המגו חוץ לב"ד הואיל דצריך שבועה שיזכה מה שאין כן כשטוען לקוח דהיסת שהוא חייב הוא כמו כל כופר הכל ועיין ש"ך (ס"ק הנז') וזה נמי ההבדל בדין שהפקיד בשטר ותבעו חוץ לב"ד וטוען החזרתי דנאמן במגו דנאנסו ולא אבד המגו שלו כשתבעו אחר כך בב"ד משום דהוא לפטור ולא ליטול:

אך בתומים הקשה על הש"ך דכיון דאם עומד בטענתו נאמן יהיה נאמן ממושכן במגו דהי' אומר לקוח כמו שאמר מקודם. ויש לומר כיון דאף בעומד בטענתו דלקוח ע"כ הא דנאמן הוא משום דאף אז כשהראהו לעדים היה לו מגו דלא הי' מראהו ויש לומר דדעת הש"ך דהיכא דבטענת המגו אינו נאמן רק במגו לא אמרינן מגו בזה שכן מבואר בדברי הריטב"א (דף פ"א) בעובדא דנהר פקוד וז"ל וליכא למימר להימני' משום מגו דאי בעי אמר לא מת במקום המים דהתם נמי צריך מגו דאי בעי אמר באורחא דנרש אזלי ותרי מגו לא אמרינן עכ"ל הרי דאינו נאמן היכא דאף בטענ' המגו היה צריך מגו ואם כן הכי נמי כיון דאף באם עומד בטענתו דלקוח עיקר הנאמנות הוא משום מגו ואמרינן דמאז שהראהו לפני עדים עד שבאו לדון נמשך הדין ביניהם ונאמן במגו דלא הי' מראהו ול"ה מגו למפרע אבל אם בא לשנות טענתו וטוען ממושכן שהוא טענה חדשה שמתחיל מחדש אינו נאמן במגו דהיה עומד בטענתו כיון דאף אם עומד בטענתו צריך למגו. ועיין גד"ת (שער נ"א) דכוון גם כן לסברא הזאת בהא דאין המלוה נאמן לומר שטר אמנה במגו דאי בעי היה אומר פרוע כיון דפרוע גם כן אינו נאמן רק במגו דאי בעי מחל עיין שם והראשונים דלא כתבו כן אולי יש לחלק דבמגו דבידו לעשות עדיף מה שאין כן מגו דטענה.

שוב ראיתי בתשובת כהונת עולם (סי' פ"א) דעמד גם כן ע"ד הש"ך הנז' דיהיה נאמן במגו דהיה נשאר בטענה הראשונה וכ' ואפשר דס"ל דל"א מגו כשהטענה שהיה טוען א"נ בה אלא מטעם מגו כי הכא דמעיקרא בטענת לקוח לא מהימנא אלא במגו דלא היה מראהו וזה לא שמענו והרי כבר שמענו כן מפי הריטב"א הנז' והגדולי תרומה. ומה"ט א"ש ד' הש"ך דהעלה (סי' רצ"ו) היכא דשומר נאמן לומר החזרתי במגו דנאנסו דצריך שבועה אינו חייב שבועת התורה. והקשה בקצוה"ח משבועות (דף מ"ה) דקאמ' בש"ס דאפקיד בשטר ואם נאמ' דנאמן החזרתי במגו דנאנסו אין צריך שבועת התורה אם כן יהיה נאמן נאנסו מה"ת במגו דהחזרתי עיין שם ולדברי ריטב"א אתי שפיר דהחזרתי במגו דנאנסו נאמן שפיר השתא כיון דגם נאנסו שבועה בעינן אבל אם נאמר דנאנסו לא יצטרך לישבע דיהיה נאמן במגו דהחזרתי כיון דאפקיד בשטר אמרינן חזקה שטרך בידי מה בעי ורק שיהיה נאמן במגו דנאנסו והתורה לא האמינתו על נאנסו עד שיברר בשבועתו וכיון דאינו נאמן רק במגו דהחזרתי והחזרתי נמי לאו טענה מעליתא הוא נגד חזקה דשטרך בידי מ"ב רק במגו דנאנסו תרי מגו לא אמרינן. אולם מדברי תוס' קידושין (דף מ"ג ע"ב) ד"ה לעולם משמע דאמרינן תרי מגו ועיין שם במהרש"א ויש ליישב בדוחק דברי התוס' עם דברי ריטב"א ב"מ הנז'. ובנתיבות כ' דכל הטעם דיכול לשנות מפטור לפטור הוא משום דאין מדקדק בדיבורו והוי ליה כלא הגיד כלל לכן כשטוען בפני עדים לקוח ובפני ב"ד טוען ממושכן אינו נאמן במגו דהיה עומד בטענת לקוח דכל שבא לסתור דבריו הראשונים לא מהימן אפילו במגו כמבואר מדברי ריב"ש (סי' קצ"ג) דהביא ראיה מאומר עבדי וחזר ואמר בני דא"נ אף במגו רק מפטור לפטור דיכול לשנות הוי כלא אמר כלל דבריו הראשונים כי שלא בדקדוק אמר וזה דוקא במקום דאלו לא אמר כלל מקודם גם כן יכול לטעון טענה זו שטוען עכשיו לכך בדברים שאין עשויין להשאיל דאף אם לא טען כלל מקודם כשראו בידו נאמן לטעון לקוח לכך אף אם טען אחר כך ממושכן מהימן דטענה ראשונה הוי כל"א כלל אבל בדברים העשוין להשאיל אם טען מקודם לקוח ואחר כך ממושכן אם נאמר דטענה ראשונה כאלו לא טען כלל מ"מ הוי ליה ראה ומוציאין מידו. ולא הבנתי דבריו למה שכ' בתומים כללי מגו (ס"ק קל"ג) דרק בעובדא דריב"ש שאמר האב מתחילה שלא נתרצה בקידושי בתו הקטנה ואחר כך אמר שנתרצה דסותר לגמרי דבריו הראשונים מהיפך להיפך מתחילה אמר שהיא פנויה ומותרת לשוק ואחר כך אמר שהיא א"א ואסורה לשוק בזה לא שייך דאינו מדקדק בדבריו דלא יתכן על זה לומר דאינו מדקדק בדבריו מה שאין כן אם אמר תחילה שלא נתרצה כלל ואחר כך אמר שנתרצה אבל היה על תנאי ולא נתקיים באופן דליכא סתיר' כה"ג לא דק ואם כן ה"נ אף דאמר מקודם לכן לקוח מ"מ כשטוען שהוא ממושכן הוי כלקוח על תנאי אף דנ"מ טובא בין לקוח דהוא שלו ויכול לעשות בו כרצונו כאדם העושה בשלו מה שאין כן אם טוען שהוא ממושכן דצריך לגבות על ידי ב"ד מ"מ בזה י"ל דלא דק כל כך ונאמן במגו דהיה עומד בטענתו הראשונה והדבר צריך הכרע די"ל דלקוח וממושכן הוו כטענות הסותרות לגמרי ולא שייך לומר בזה דלא מדייק כיון דנ"מ על גוף החפץ:

עוד הקשה התומים אם יהיה עיקר הטעם מחמת השבועה אם כן כיון דהרא"ש בתשובה הביא ראיה מב"ב (דמ"ו) אי חכם משוי ליה ראה דאמר ליה אמאי תפיסת דמשמע אף דאמר כן בפני עדים בשעה שמראהו מ"מ א"נ ואם הטעם דוקא משום דבעי שבו' א"כ יהי' דינא דגאונים דבטוען משכון בעי שבועה בנק"ח מבואר בש"ס ותיובתא להחולקין א"ו דטעמו דשבועה לאו דוקא רק דטענ' בפני עדים שלא בפני ב"ד לאו כלום ובתשו' רע"א ז"ל (סי' קל"ה) כ' בזה להכריע דשם איירי דעדים מכירין בראייתן ששל בעה"ב הוא וא"צ לדבורו של האומן הוי כאלו לא טען כלל ולכך אח"כ בב"ד אין לו המגו דלהד"ם אבל אם אינו ידוע לעדים שהוא של המערער וראייתם לחוד לא מזיק רק מכח דבורו בזה כיון דבאנו לחייבו מכח דבורו אמרינן הפה שאסר כו' כיון דטוען לקוח מיד לא הוי הודאה דכיון שבאנו לחייבו מכח דבורו צריכין להאמין לכל דבריו גם מה שהוא לזכותו רק משום דמחוסר שבועה והדברים נחמדים והא דהרא"ש בתשובה כ' בעובדא דידיה דהיה לו מגו דהחזרתי ולא ידעו רק מפיו לכך כ' דהכל תלוי בשבועתו והביא ראיה מב"ב דאעפ"י שכפר כבר אם ראו אחר כך בידו צריך להחזיר היינו כמו דשם איירי שהכירו העדים בראייתן בלבד ואין צריך לדבריו אבד המגו שלו כ"כ היכא דצריך שבועה. ובקצוה"ח (סי' קל"ג) הסכים לדעת מבי"ט המובא שם בש"ך דדוקא בראו מקודם שבא לב"ד אז אזיל מגו דיליה אבל אם לא ראו אלא שהודה נאמן במגו גם להרא"ש אין אנו יכולין לקבל מה שהוא לחובתו מתוך דבריו. ולהנז' באמת מבואר דדעת הרא"ש דאף בהודה בלבד גם כן אזיל ליה המגו השתא כיון דצריך שבועת הגאונים וראיתי בתוס' רי"ד ב"ב שם בסוגיא הנז' שכ' גם כן דמגו לא מהני רק כשטוען בב"ד אבל אם הראה בפני עדים חוץ לב"ד וכשבא לב"ד טוען שחייב לו שוב אין לו מגו אבל אם הודה לו קודם לב"ד עדיין יש לו מגו דאם רוצה יכול לומר לו השטיתי בך ואין לך בידי כלום אך אם אמר לעדים אתם עדי ס"ל דאז אזיל ליה המגו ושוב אינו נאמן ומשמע שם להדיא דלאו מטעמא דמחוסר שבועה הוא:

ובגוף ראיות הרא"ש מרמאי דפומבדיתא דלא מהני המגו חוץ לב"ד נראה מדברי הרמ"ה שם להדיא דמפרש לכל השקלא וטריא שם דבאו לפני ב"ד וכן מבואר שם בש"מ משם רשב"א דמתמה אמאי אם מפיק ליה תו לא מהימן הא כל מגו כך הוא אע"ג דבתר דטעין תו לא מצי טעין וכ' דאיירי שזה כפר מתחלה בטלית ואם הוציא לבסוף לא היה יכול לטעון עליו עוד ב' קצצת לי דאיכא עדים דמכירין ואתחזק כפרן הרי מבואר דאיירי שכל טענותיהם היה בפני ב"ד וכן מדברי רמ"ה מבואר דכ' דממה דקאמר ר"א ברי' דרבא דמצי אמר אנא לשומא דידך לא צריך כבר שמוהו קמאי דקמך שמעינן נמי דאע"ג דמודה דתפס ליה במאי דאית ליה גביה לא מחייבינן ליה לאפוקי למישימיה דמגו דאי בעי אמר לקוח הוא בידי מהימן כי אמר בהכי תפיסנא ליה וקים לי בגוה דלא שוי טפי מהימן וה"ט דלא מחייבינן ליה לאפוקי למישימי' דאי מפיק לה הוי ליה ראה וליכא להימניה ואיעקר ליה מגו וכיון דאית ליה פסידא כדמפיק לה לא מחייבינן ליה לאפוקיה עיין שם בדבריו בארוכה ומבואר דהכל איירי בפני ב"ד ודבריו צריך ביאור הרבה דנשאר קושית הרשב"א אמאי אזיל המגו אם משוי לי' בפני ב"ד ראה דיש לו מגו דאינו מראהו ומדבריו שם מבואר דמפרש דאף איירי היכא דמודה וטען דתופס ליה במאי דאית ליה גביה. ובנ"י שם כ' כבר שמוהו בעליהם אבל אינו אומר שמו טליתך דאם כן היה מודה דהוא שלו וברשותו והוכיח מדבריו בנתיבו' (סי' קל"ג) דהודאה לפני עדים הוי כמו ראה ואינו מוכח דקצת נראה דגם הנ"י מפרש הסוגיא דאיירי בפני ב"ד מדכ' ושמעינן מהכא דאמר ואי חכם דכל דמודה מחמת אונס לראות אם יוכל לפתותו שיוציאנו אינו חייב בכך ואם איירי חוץ לב"ד יכול לטעון משטה ועיין בש"ך (סי' פ"א ס"ק י"ט) ומשמע קצת דאיירי בפני ב"ד ולדבריה' אינו ראיה מש"ס דמגו לא מהני חוץ לב"ד. אולם מדברי תוס' רי"ד מבואר דהיכא דלא יכול לטעון טענת השטאה אזיל ליה המגו אחר כך כשבאו לפני ב"ד וממילא לדינא ודאי יכול המוחזק לומר קים לי דהודאתו לא מהני ואין מוציאין מידו:

ועיין במחנה אפרים הלכות איסורי ביאה (דף ך') בתשובת הרב המובהק בעל כהונת עולם דדן שם בא"א שהודה שזינת' ובאונס דלהסוברים דבליכא מגו לא מהימנא בטענת אונס כיון שהיה הודאה חוץ לב"ד לא מהני המגו כמו שכ' הרא"ש והטור דהכל תלוי בב"ד אז המגו קיים וכ' שם בנדונו אפילו תימא דלא אמר הרא"ש אלא בתביעת ממון שטענת בעל דין תלוי בב"ד דוקא ואיכא נמי תשובת הריב"ש (סי' שצ"ג) דמשמע מתוך התשוב' דפליג אהרא"ש אפילו בתביעת ממון מ"מ הרי עד שהיתה מחזרת אחרי תרופות עיין שם. והרב בעל כהונת עולם הולך בזה לשיטתו שכתבתי לעיל משמו דאינו מסכים לדברי הש"ך דהיכא דאינו חוזר מטענתו הראשונה שטען חוץ לב"ד ומחזיק בה דנאמן ולכך חקר בזה בדינו שם אבל לדברי הש"ך דרק בטוען בפני ב"ד ממושכן א"נ דאבד המגו שלו אבל בטענתו הראשונה דלקח נאמן אם כן כמו כן בדינו שם לענין איסור נאמנת דהיה באונס אף דאומרת כן מקודם חוץ לב"ד. גם למה שכ' הש"ך דעיקר תליא בחיוב שבוע' אתי שפיר גם כן דלגבי איסור מהני אף המגו חוץ לב"ד וראיתי בנו"ב מהד"ת חלק אה"ע (סי' כ') דהעלה גם כן דמהני המגו בכה"ג אף שהוא חוץ לב"ד מה"ט. ולמה שכ' לעיל דיני דיינים (סי' ח') די"ל דמגו לא מהני חוץ לב"ד דלא צריך התחכמות ולברר שיתקבל ורק בב"ד דצריך לברר שיטעון טענה היותר מבורר' אמרינן היכא דיש לו מגו דהיה טוען טענה היותר מבוררת אם הי' רוצה לשקר ומדלא טען ודאי לא רצה לטעון השקר וטען האמת כמו שהוא. י"ל דלענין איסור שאני דיוצא הלעז עליה שזינתה ודאי אף חוץ לב"ד בוחרת בטענה המבוררת יותר ומדלא טענה כן ודאי האמת אתה כמו שאמרה שהיה באונס. ולמה שכ' הנתיבות דאף להראב"ד דלית ליה שבועת גאונים מ"מ יש לחלק דבמשכון אינו יכול לזכות בו רק עפ"י גביית ב"ד מה שאין כן בלקוח דממילא הוא שלו אם כן היכא דאיכא קול זנות ורגלים לדבר דצריך חקירות ב"ד ממנה ג"כ ל"א מגו חוץ לב"ד:

ודע דהא דלא מהני אפילו כשאמר בשעה שראו העדים דחייב לו כ' הנתיבות דמיירי שראו סמוך לתביעתו או שהתרה בו אל תחזירני דאם לא כן יש לו מגו לומר דפרעו לו והחזרתי לו משכונו וכן כ' מהרי"ט בתשובה דרק בטוען לקוח לית לי' אחר כך מגו דהחזרתי כיון דהיה שלו לא החזיר אבל בטוען ממושכן טענה מעליתא הוא לומר נתפרעתי והחזרתי לו. ובש"מ חולק ע"ז ועפ"י דקדוקו בדברי הרמ"א רצה לחלוק ע"ד זה וכ' כיון דאינו נאמן ביש עדים וראה טענת לקוח וממושכן משום דאוקי החפץ על חזקת מרא קמא רק כשיש לו מגו דהוא הוכחה שאומר אמת כל טענה המסתעף מזה גם כן אינו נאמן ואמרינן דשקורי משקר אף שיטעון נתפרעתי והחזרתי דיש לחבירו טענה על גוף המעות דנטל ממנו בחנם דאנן סהדי שאם לא הי' חייב לו על החפץ מעות לא הי' פורע לו אם לא על פי ב"ד ואם פרע לו מצד כפיית התובע שלא הי' רוצה להחזיר לו עד שיפרע לו יש לו טענה על המעות שנתן לו בחנם וכיון דזה מודה שקבל ממנו המעות חייב לשלם. ודבריו לא נהירן דרק אם דנין על גוף החפץ אז שייך מר"ק אבל להוציא ממון עם חזקה הזאת מניין לנו וגדולה מזו למדנו מדברי רשב"א בתשובה מובא בב"י ובסמ"ע (ס"ק ס"ב) דאף בדברים העשויין להשאיל אם אינם טוענין עכשיו רק לחייבו ממון בשביל שמסרן ביד אחרים אף דעכשיו יש לו דין על גוף הספרים שהם בחמר"ק מ"מ כשדנין על המעות שישלם לו מה שצריך לשלם למי שהחפצים תחת ידו אין מוציאין ממון מכ"ש בזה שאומר שהחזיר לו ואין כאן חפץ לדון עליו רק על הממון שטוען ואומר שנתן לו וכבר הוציא המעות דאנו דנין לחייבו בשביל שלא הי' נאמן על החפץ בזה אין מוציאין ממון מה דהתפיסו ברשות רק לפי טענת הלוה היה בהכרח שלא רצה להחזיר לו החפץ ולפי טענת המלוה לקח כדין בזה י"ל דכ"ע מודים דאמרינן הממע"ה ואין החזקת מר"ק של המשכון שאינו בפנינו לדון עליו מועיל להוציא ממון מה שקבל ברשות ועיין מה שיתבאר לקמן בדין זה וכאן לכ"ע י"ל דאמרינן הממע"ה ודברי מהרי"ט נכונים:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף