אמרי בינה/דיני הלוואה/ס
|
< הקודם · הבא > |
הנה הא דשטר שנפל דאיתרע מבואר מדברי רש"י ב"מ (דף ז') לא יוציא מידו לא לוה ולא מלוה עד שיבא אליהו או עדים שראו מיד מי נפל מבואר דאם ידוע שנפל מיד המלוה מחזירין למלוה וברש"י שם (דף י"ב) כ' הני ריעי הואיל ונפל איתרע די"ל אם היה כשר היה נזהר בו וכן שם בהא דחיישינן לאיקרי וכתב כ' רש"י ז"ל לכן הופקר להשליכו משמע דעיקר הריעותא מדלא נזהר לשמרו חספא הוא וממילא אפילו ידוע שנפל מהמלוה יש לחוש לפרעון וכבר עמד על זה בקצוה"ח (ס"ק ט') ולכאורה י"ל אם ידוע דנפל ממלוה היכא דיש חשש פרעון בזה כיון דתפיסתו מוכח דלא פרעו כשנראה השטר בידו לכן מחזקינן להשטר שאינו פרוע כמו שהיינו מחזיקין אותו כשנראה בידו אבל בחשש דכ' ללות בניסן ולא לוה דאף כשהיה בידו אין תפיסתו מוכח דנמסר לידו ביום שכתוב רק החזקה הוא על העדים וחזק' הזאת אנו דנין אם יוצא מתחת ידו אבל כשנפל איתרע וחיישינן. אולם באמת מבואר מדברי הפוסקים דאף בלא חזקה של העדים חזקה הזאת דביום שנכתב נמסר הוא חזקה מעליא ועיין בזה באורך בנתיבות (סי' נ"א):
וי"ל בשלמא לענין חשש פרעון כשראו עדים שנפל ממנו כיון דיש חזקה כל מה שביד אדם הוא שלו ממילא כשאנו דנין על השטר בהנייר צריכין להחזיר לו הנייר וכשבא לידו בהיתר ממילא גובה בו ולדעת הרמב"ם אם החזירו מוחזר ואף לדעת החולקים דאם כבר נודע הריעותא לא מגבינן ליה אף שהחזירו מ"מ כאן כיון דאנו דנין למי הוא הנייר גובה ממילא בו אחר כן ואף דבנפיל' איתרע לחוש לפרעון וממילא הנייר הוא של לוה מ"מ אף אם פרעו יכול להיות דהנייר נשאר להמלוה בשביל פשיטי דספרא זייר ליה. אבל לגבי חשש דכתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי דהוא מוקדם ופסול כיון דלעולם הנייר של לוה הוא רק דמקנה להמלוה כדי לגבות בו במוקדם כיון דמן הדין אינו גובה בו ממילא לא זכה בהנייר ומתורץ מה דעמד בקצוה"ח מלעיל (סי' מ"א) דאם נאבד השטר בעדים דקיי"ל כותבין שובר וכ' הש"ך כיון דידענו דנשרף באונס ליכא חשש פרעון ומבואר דאם לא ידענו מאונס אף דידענו מאבידת המלוה לא מהני וכן בנמחק שט"ח ולמה שכ' התם כיון דליכא שטר בפנינו לדון עליו להחזירו רק אנו דנין אם לכתוב לו שטר אחר בזה שפיר איתרע דמהיכי תיתי נכתוב לו שטר אחר מה שאין כן כשאנו דנין על השטר שבפנינו שצריך להחזיר לו הנייר דשלו הוא מטעם חזקה גובה בו אחר כך ממילא ודומה קצת לדברי תוס' חולין (דף צ"ז) דאף דאין מחזירין ממון בסימנים מ"מ מחזירין השטר בסימנים כיון דאנו דנין רק על השטר וממילא גובה בו אחר כך וה"נ כיון דידענו דנפל מיד המלוה אנו דנין על הנייר ואחר כך ממילא גובה בו מה שאין כן באם אין כאן שטר לדון עליו רק לכתוב לו אחר כמו (סי' מ"א) ואתי שפיר נמי הא דכ' הרא"ש דלכך מחזירין להמלוה בסימן דע"י הסימן מתברר מיד מי נפל כיון דעכ"פ צריך להחזיר לו הנייר:
והא דמבואר בש"ס ב"מ (דף י"ז) דחיישינן לפרעון אף דאיבעי ליה למקרעיה לשטר' אימר אישתמוטי קא משתמיט ליה אי נמי אפשיטי דספרא זייר ליה הרי דהחשש פרעון הוא אף כשנפל מיד המלוה על כרחך צריך לומר דהיינו לספק ספיקא חדא דלמא נפל מהלוה ושכח לקרוע ואף אם יכול להיות דנפל מהמלוה מכל מקום יכול להיות דפרעו וזייר אפשיטי דספרא. אבל בידעינן דנפל מהמלוה לא מרעינן להשטר בשביל חשש זה בלבד. וי"ל דזה נמי טעמא דהראב"ד ברמב"ם (פי"ד) ממלוה דחולק על הרמב"ם בשטר שנמצא תוך זמנו דגובה בו והש"ך (סי' מ"א) הרבה בראיות דאיתרע אף בתוך זמנו ועיין שם בקצוה"ח דעיקר הראיה הוא מכתובה דאף למאן דלא חייש הוא משום דלא ניתן כתובה לגבות מחיים הא לאו הכי איתרע. וי"ל דהראב"ד סובר דודאי לא שכיח טובא שישלם תוך זמנו ויניח השט' ביד המלוה בשביל פשיטי דספרא ואף לאח"ז למה יניח השטר ביד המלוה רק י"ל אעפ"כ כיון דנפילה לא שכיחא מדנפל ולא נזהר בו המלוה ודאי פרוע הוא וחיישינן כיון דהוא לאח"ז פרע וסמך א"ע על המלוה דכשיתבע ממנו עוד הפעם יאמר אשתבע לי דלא פרעתיך ומאמין בו דלא ישבע בשקר. וזה דוקא לאחר זמן פרעון אבל תו"ז דאינו חייב לישבע ודאי חשש רחוק הוא שיפרע לו ויניח אצלו השטר ואם איתא דפרעו מיקרע הוי קרע ליה ואצל המלוה ודאי לא הניח אותו דכשיתבע אותו פעם שנית תו"ז לא יהיה לו שום טענה. מה שאין כן בכתובה דחייבת לישבע אף בתו"ז דחיישינן לצררי לכך שפיר בנפל היה נאמן לומר פרעתי אם לאו משום דלא ניתן כתובה לגבות מחיים. ובדין הא' ברמב"ם שם בטוען שאבד השטר ואין השטר בפנינו והלוה טוען שפרע ליכא ריעותא בטענ' הלוה די"ל שפרע וקרעו י"ל שם כיון דליכא שטר בפנינו נוכל לומר שנאבד מן העולם באונס וליכא ריעותא למלוה ובנפל ונמצא בפנינו ואינו קרוע יש ריעותא לטענת הלוה דלא קרע לכך דעת הראב"ד דגובה:
והנה אם המלוה בעצמו מוצא השטר ודאי לא איתרע השטר דלא איתרע שטרא אלא כשהגיע ליד אחר כמבואר בב"ח והביא ראיה דהא בשנים אדוקים בשטר ומלוה אומר שלי הוא וממני נפל ומצאתיו דיחלוקו אלמא דאם היה נודע בעדים שממלוה נפל ומצאו גובה בו ולא אמרינן איתרע שטרא בנפילה והיינו דוק' כשאין זכותו בידו ובא ליד אחר כיון דנפל איתרע ואין מחזירין אבל אם מצאו בעצמו כיון דזכותו בידו ובא לידו בהיתר לא פסלינן משום ריעותא דנפילה ומוקמינן השטר בחזקתו אך נראה דזה דוקא היכא דנאבד מיד המלוה ובא לידו בהיתר ואף דראו עדים דנאבד ממנו או שהודה מעצמו והודאת בעל דין כמאה עדים דמי מ"מ כל דלא בא ליד אחר והמלוה טוען טענת ברי דאיננו פרוע בזה מוקמינן השטר על חזקתו אבל אם נאבד ומצאו יורשיו של המלוה כיון דאינם יודעים בטענת ברי דכשר הוא ולא נמצא ברשות אביהם כיון דאיתר' בנפילתו בזה י"ל דאין גובין בו וכן מבואר מדברי ראב"ן (דף צ"ג) וז"ל ראובן הוציא שטר על שמעון וכתוב בו שאביו של ראובן הלוה לאביו של שמעון מנה השיבו שמעון והלא גזירה היתה ונשללו הבתים ואיך בא שטר זה לידך השיבו ראובן מה אתה חש מן השמי' נפל לי דין זה פסק מהא דאמרינן הודאת בעל דין כמאה עדים וכיון דמודה דנפל איתרע ליה ואמרינן פרוע היה ומן הלוה נפל כדתנן מצא שט"ח כו' מתניתין כיון דנפל איתרע ליה מזלי' וחיישינן דלמא אקרי וכתב אלמא משום דאיתרע דנפל אמרינן שמא עכ"ל הרי מבואר דלגבי יורש כיון דאינו יודע אם פרוע הוא או לא איתרע בנפילה ואף דגזירה היתה ונשללו הבתים ולא נמצא דרך נפילה מ"מ סובר כיון דמודה דהיה זמן מה ביד אחרים שלא ברשות המלוה אביהם אף דבא ליד היורש בהיתר לא מגבינן ביה הואיל דאינו טוען טענת ברי דלאו פרוע הוא. ועיין ברבינו ירוחם נתיב ב' (ח"ב) וז"ל ודברי הכל אם מצאו מלוה עצמו אפילו נודע בעדים שהיה מושלך בשוק אין מוציאין אותו ממנו וגובה בו כדאמרי' בב' אדוקים כלומר מלוה ולוה עכ"ל משמע דוקא כשהמלוה בעצמו מצאו ולא אם היורש מצאו:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |