אמרי בינה/דיני הלוואה/נט
|
< הקודם · הבא > |
מדברי הש"ך והב"ח והסמ"ע לעיל (סי' מ"א ס"ק י"ט) מבואר דגם באינו יודע מה טיבו כיצד בא לידו השטר דאף אם הוא תוך זמן הפרעון גם כן אינו גובה ובנתיבות (ס"ק ח') כתב דרק בנפל דאיתרע וכן בנמצא ביד אחר דאינו גובה אפילו תוך זמנו הוא משום דכשאחר מסופק הוי ספיקו של השליש כספיקו של הבע"ד אבל כשנמצא ביד יורשי השליש הואיל דליכא ריעותא דנפילה גובה בו כשהוא תוך זמנו ומדברי הב"ח והסמ"ע והש"ך מבואר להיפך וכן בדברי כ"מ (סו"פ י"ד) ממלוה דכ' בשאינו ידוע שנפל אלא ביוצא מתחת יד אחר ואין אותו אחר זוכר איך בא לידו מבואר דאינו יודע כלל אם בא לידו מן הלוה או המלוה ואינו שליש בניהם ואינו יודע כלל איך בא לידו ובכל זה אינו גובה. ומ"ש דליכא ריעותא כלל בא"י מה טיבו מדכ' הסמ"ע (ס"ק י"א) משם הרא"ש דלא אתילד ביה ריעותא אלא שאין הנפקד זוכר הא דעת הרשב"א דחיישינן לקנוניא וכבר הביא הכנה"ג דברי מהרשד"ם ותשובת רמ"א דאין לחוש לקנוניא אלא היכא דאיכא ריעותא כמו בנפל או במוצא שטר אצלו ואינו יודע מה טיבו דלדעת הרשב"א כה"ג הוי ריעותא ואף אם מת הוי ריעותא כיון שלא צוה להם אביהן אם כן ממילא אינו גובה אף בתוך זמנו. אולם המעיין בתשובת רשב"א יראה דסובר אף דלא איתרע כלל במה דאינו יודע מה טיבו מ"מ חיישינן לקנוניא וממיל' יש לומר דאם הוא תוך זמנו לא חיישינן לפרעון וכן משמע דעת התומים (ס"ק ה') דביד שליש לא הוי איתרע לחוש לפרעון תוך זמנו ועיין בתומים (ס"ק ג') מה שכ' ליישב קושית רשב"א מהך עובדא דסבתא בסנהדרין דאמרה ידענא דשטרא פרוע דאיירי דהלוה אומר איני יודע אם פרעתיך דבלא נאמנות השליש או מצד מגו היה הלוה חייב לשלם מבואר מדבריו דבאומר איני יודע מה טיבו לא הוי כל כך ריעותא וחייב מצד איני יודע אם פרעתיך וכנראה חזקה דאא"פ תו"ז עדיף מא"י אם פרעתיך ואם נאמר דבמה דאיני יודע מה טיבו הוי ריעותא דחיישינן לפרעון אף תו"ז כמו כן לא נחייבו בא"י אם פרעתיך:
וראיתי לאאמ"ו ז"ל בדברי חיים דיני טו"נ (סי' ג') דכ' להסתפק בזה אם בריעותא דנפילה חיישינן לפרעון אף באומר איני יודע אם פרעתיך כמו בתו"ז והוכיח מדברי רשב"א הנ"ל דסובר דבאיני יודע אם פרעתיך פטור אף באינו יודע מה טיבו. ולכאורה קשה להוכיח כן מכח קושית הרשב"א דודאי ידע הרשב"א דיש אנפי לאוקמי הך עובדא באופן דלא יקשה כן דדל נאמנות מכאן רק הוכיח מפשטות הדברים והרשב"א לא סמך את עצמו על הראיה הזאת לבד וגם דינו כ' כן רק להלכה ולא למעשה כמבואר מדבריו להדיא (ח"ד סי' ס"א) דכן עשו רבותיו מעשה אפילו בשטרות שנמצאו חתומים ביד סופר מתא אבל להלכה דוקא במי שנמסר השטר לידו דמסתפק לו עיין שם. וגם אף אם נאמר דגם באם הלוה אומר איני יודע אם פרעתיך דגם כן פטור מ"מ בודאי לציד"ש חייב לשלם דלא גרע מאיני יודע אם נתחייבתי דחייב לציד"ש ואם כן שפיר דן ר"נ להימנה להסבתא מטעם מגו דאי בעי' קלתי' או מטעם שליש לפטור הלוה לגמרי אף מלציד"ש. אלא ודאי דהרשב"א הוכיח דבריו דבפשטות הש"ס משמע דלא הוי טענו' שמא רק הכחשה בין הלוה והמלוה. אבל לעולם יש לומר דגם הרשב"א אף דסובר דחיישינן לקנוניא ובשניהם מודים לא יחזיר היינו דספקו של שליש הוי כספיקו של הבע"ד. אבל לעולם דלא הוי ריעותא לדון בזה לפוטרו אף בתו"ז וכן באומר איני יודע אם פרעתיך. וראיתי בתשובת רבינו עקיבא איגר ז"ל (סי' קצ"ז) דהניח דין זה בצ"ע אם בריעותא דנפילה פטור אף באיני יודע אם פרעתיך או לא ובאמת בגווני שכ' אאמ"ו ז"ל לדון כשהמלוה תובע שהיה שטר ונאבד ממנו והלוה מודה דהיה חייב לו בשטר ואומר איני יודע אם פרעתיך והחזרת לי השטר ונאבד ממני. יש לדון דהמלוה נאמן במגו דלא הי' תובע לו בהשטר רק סתם דחייב לי והלוה היה אומר איני יודע אם פרעתיך דהיה חייב. ואף למה שכ' הקצוה"ח משם ס' בני שמואל דבמקום ריעותא דנפילה לא מהני מגו מ"מ זה דוקא כשיש ריעותא לפנינו דנמצא דרך נפילה או כשאיני יודע מה טיבו אם הוי ריעותא אבל באומר דנאבד ממנו במקרה וליכא ריעותא לפנינו יש לומר דנאמן דלא איתרע כלל במגו דלא הזכיר כלל השטר וגם דהוי מגו בעיקר הריעותא בזה יש לומר דנאמן במגו. ובבו"ש אמרינן מגו להוציא וצ"ע בזה:
והיכא דהחזירו השליש להמלוה ומכחיש אותו דיכול לגבות בו כתב הסמ"ע דחייב לישבע נגד עד המכחישו ובתומים תמה על זה כיון דאין אדם משים עצמו רשע אינו נאמן לומר שמסרו לו שלא כדין ומה גדר עדות יש כאן. ובנתיבות כ' דלהסוברי' דאמרינן פלגינן דבורא אף בחד גופא גבי פלוני רבעני לרצוני ואמרינן שהיה לאונסו ה"נ אף דאמר דנתן לו השטר ברצונו פלגינן דיבורא ואמרינן דחטף ממנו השטר לאונסו. ולכאורה יש לומר למה שכ' תוס' כתובות (דף ח"י) דבקיום שטרות דרבנן לא אמרינן פלגינן דיבורא ה"נ שבועה זו אינה רק מדרבנן ולא אמרינן פלגינן דיבורא. אולם כבר ביארתי לעיל דיני עדות (סי' מ"א) דברי תוס' הנ"ל באופן דאף בדרבנן אמרינן גם כן פלגינן דיבורא רק בקיום שטרו' דאין צריך כלל מה"ת בזה לא פלגינן דיבורא לאורעאי השטר אבל לעולם בכל מה דמועיל העדות מדרבנן אמרינן גם כן פ"ד לקיים עדותו. אולם יש לומר דא"ד לפלוני רבעני דשם עיקר העדות הוא שרבע אותו כדי לחייבו ולא איכפת לן אם באונס או ברצון לענין עיקר עדותו אבל כאן דמעיד דממנו בא השטר לידו והוא מסר לו אף דאינו יודע מה טיבו ואנחנו נוסיף על עדותו מה שאינו מעיד דחטף ממנו השטר שזה דבר אחר לגמרי לא מוסיפין על עדותו מה שאינו מעיד ועיין מה שכתבתי בדברי חיים דיני קידושין (סי' א') ולעיל דיני עדות (סי' מ"ב) כעין סברא זו דלא מוסיפין על עדותו כדי לקיים עדותו באם נ"מ בעדותו כפי מה שמעיד הוא למה דנאמר פ"ד להוסיף על עדותו וה"נ דכוותיה אולם ראיתי בספר הראב"ן (דף צ"ב) וז"ל וכן נמי ראובן הוציא שטר על שמעון שהוא חייב לו מנה ושמעון משיבו פרעתיו ונפל ממני והעיד יהודה שהוא מצא השטר זה ונתנו לראובן ולוי כמו כן מעיד שראה את יהודה שמצא זה השטר כיון שיש עדים שנפל היה זה השטר איתרע ליה ואעפ"י שהוא ביד המלוה אמרינן כדברי שמעון הלוה כן הוא שפרעו וממנו נפל ואע"ג דאמר שמואל לא חיישינן לפרעון קיי"ל כר' יוחנן דאמר חיישינן לפרעון דהא תניא כוותיה עכ"ל הרי מבואר אע"ג שיהודה העיד שהוא מצא זה השטר ונתנו לראובן ואם כן עשה שלא כדין דהמוצא שטר חוב לא יחזיר ולא אמרינן אאמע"ר וע"כ צ"ל דעיקר עדותו על מציאות השטר דאיתרע פ"א וכיצד בא לידו לא איכפת לן ופ"ד:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |