אמרי בינה/דיני הלוואה/טז

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

אמרי בינה דיני הלוואה טז

סי' טז

ובענין קנין אודייתא אם כי ראיתי בקצוה"ח (סי' קצ"ד) דמאלם כח קנין אודייתא והאריך לבאר קנינו שהוא כמו שאר קנינים ממש ואחריו בנתיבות (סי' ס' ס"ק י"ז) העלה בדעת הבעה"ת והש"ע דאודיתא הוי קנין גמור וכדעת תוס' ב"מ (דף מ"ו) והוי קנין מן התורה ובעניי אחרי עיינתי בדברי הפוסקים ובעה"ת ראיתי שרוב הפוסקים ממש רובא דמינכר ס"ל דרק מטעם הודאת בעל דין הוא ומחזקינן הודאתו יותר ממאה עדים דמכבר היה שלו ויש לי להרהר טובא בדברי קצוה"ח שם דהעלה אף לענין איסור מכירת חמץ וכדומה מועיל קנין אודיתא אמרתי לבאר כפי ענ"ד הדלה שלא כן הוא:

והנה דעת הטו"ז יו"ד (סי' קס"ט) דל"מ קנין אודיתא לגבי איסור הואיל דכלפי שמיא גליא דהוא בשקר והקצוה"ח כתב דחוב מלוה על פה שהביא הטו"ז ראיה מן הגהות מיימוני דלא מהני הודאה שם הטעם דחוב הוי דבר שאינו ברשותו ולא נתפס בו קנין והאריך בזה. ולענ"ד אף אם נודה לדבריו דקנין המועיל הוא ביתר קנינים מ"מ יש אנפי דלא מהני קנין אודיתא וגם להקנו' לנכרי דבר בקנין אודיתא דעל דין זה בנה שם הקצוה"ח כל בנינו להקנות חמצו שאינו בעירו לנכרי קודם הפסח בקנין אודיתא יש להתבונן בזה אם מהני זה לגבי נכרי והנה הריטב"א ב"מ שם כ' משם רבינו משה כהן ז"ל דכי מהני קנין אודיתא ה"מ בדבר שאינו ברשותו דלא מצי הדר ביה כגון שהודה וישנו ביד אחר דמהני אודיתא וזכה בו תיכף מי שהקנין בידו עבור המקבל באותו אודית' של מקנה וההיא דאיסור נמי דאקנו באודיתא נפק מרשותיה של מקנה הוי ולפום הכי אקניה נהליה באודיתא עכ"ל מבואר דכל חוזק קנין אודיתא הוא רק כשאין החפץ הנקנה תחת ידו ורשותו מהני הודאתו וזכה בו מי שבידו בעד הקונה ואף שזה שמונח תחת ידו אינו רוצה לזכות בעד הפלוני שהודה לו דהא בעובדא דאיסור גיור' רבא לא היה רוצה לזכות בשביל ר"מ בר רחל מ"מ ממילא הוי של רב מרי כיון שזה הודה ורבא היה יכול לזכות בעדו אבל בדבר המונח תחת יד המודה לא זכה עדיין זה שהודה לו כיון דמונח ברשותו ממש ואין אדם זוכה בשלו לאחרים:

ולפי"ז יש לומר דלא מהני קנין אודיתא רק אם מונח ביד מי שאם היה חפץ ורוצה לזכות בעד המקבל היה מהני הזכי' לכך ממילא זוכה המקבל על ידי הודאתו אבל אם מונח ביד מי שאין בכחו לזכות בעד המקבל כגון אצל נכרי וכן אם המקבל הוא נכרי דלא מהני לזכות בעדו לא מהני קנין אודיתא עד שיבא לרשו' הנכרי ואם כן בדברי הטו"ז יו"ד שם דכ' הב"ח דמודה הישראל הנותן המשכון לישראל חבירו בעד הנכרי יש לומר אף דהוציא מרשותו ונתן ביד הישראל המלוה מ"מ כיון דאין בידו לזכות בעד הנכרי דאין זכיה לנכרי לא מהני קנין אודיתא לגביה עד שיבא לרשות הנכרי. וכן לענין חמץ לא מהני אם מונח ברשות הבעלים כמו"ש הר"מ כהן ז"ל אלא אף במונח ביד אחרים בפקדון יש לומר דלא מהני כיון דאינו יכול לזכות בעד הנכרי:

עוד כתב שם הריטב"א דהודאה לא מהני רק שיכול להוציא מידו דהודאת בעל דין כמאה עדים דמי מיהו כל כמה דלא הוציאה לא יכול לחלל עליהם דבמאי קנו להו עכ"ל ויש לומר אף דתוס' סברו שם דהוי קנין המועיל ויכול לחלל עליהם היינו כיון שהודאתו מהני ויכול להוציא ממנו המעות המונח בביתו יכול לחלל עליהן לכשיבא לידו שיהא חל החילול למפרע ול"ה דבר שלא בא לעולם כיון דבידו להוציא בעינא ודומה לאומר פירות ערוגה זו מחוברין יהא תרומה על פירות תלושין לכשיתלשו וכתב רש"י מס' קידושין (דף ס"ב) דאף למפרע חל התרומה ועיין מה שכ' בזה בהגהותי בדברי חיים דיני קידושין (סי' ל"ג) דלרש"י בידו מהני שיחול למפרע וכמו לר"מ דסבירא ליה אדם מקנה דבר שלא בא לעולם והכא נמי דכוותיה אחר כך כשמקבל הממון מהני למפרע החילול. וביותר אם נאמר דמתניתין דהיה עומד בגורן כר"מ דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם ועיין שם בש"מ דע"כ איירי שם דיהיב בטבליה דלר"מ מעשר שני ממון גבוה הוא ואינו יכול ליתן במתנה ואם אתיא כר"מ ודאי יכול לחלל מעכשיו על מעות שהודה לו ובידו להוציא בדיינין. אבל שיהא הודאה קנין ממש יש לומר דהתוס' מודה לדברי הריטב"א דעכשיו אינו שלו רק שיכול להוציא בדיינין והריטב"א סובר דאינו יכול לחלל עד שיהא שלו ממש ואף דבידו לא מהני על למפרע וכדעת הרשב"א בתשובה המובא שם בדברי חיים לכך כיון דהודאה אינו עושה קנין רק חיוב ליתן ומוציאין מידו מצד הודאתו אינו יכול לחלל עדיין ולפי זה בחמץ גם כן אף אם נאמר דמצד הודאתו מוציאין מידו לתת להנכרי שהודה לו מ"מ עדיין אינו של הנכרי וברשותו דישראל הוא:

ואף לדעת חכמי פרובינצא והריטב"א שבנ"י ב"ב (דף קמ"ט) דסברו דאודיתא הוי קנין המועיל אף אם הוא בשקר מ"מ אינו מוכרח שיסברו דאף לגבי נכרי הוי קנין המועיל וגם שיועיל קנין אודיתא אף אם מונח ברשות המקנה דיש לומר כמו שכתב הריטב"א ב"מ דדוקא אם אינו מונח ברשותו מועיל קנין אודייתא ולא כשמונח ברשותו. ויש לומר הטעם דהא כל קנין הוא מטעם סמיכת דעת הקונה וכיון דבאודיתא אין הקונה עושה שום מעשה קנין ויודע בעצמו שההודאה הוא בשקר ושבאמת אינו שלו רק כיון שעל ידי הודאתו יכול להוציא בדיינין ויקנה בו ממילא ולכך מבואר שם בריטב"א ב"מ דצריך שיודה בפני עדים [ובנתיבות כ' על הקצוה"ח האיך מילא לבו לחלוק מסברא על התוס' והפוסקים ולפנינו מבואר כסברתו שם בריטב"א ועיין מהרש"א ומהר"מ לובלין גיטין (דף י"ג) דסברו גם כן דבעינן גם כן שיודה בהודאה גמורה בפני עדי' וגם אינו מוכרח דתוס' סוברים דל"ב בקנין אודיתא עדים די"ל דתוס' ב"מ אזלי בדעת הי"מ שבתוס' סנהדרין דמסתמא בגורן שכיחא אינשי ויכול להקנות המעות באודיתא ובעדים] ולכך סובר הר"מ כהן ז"ל דאם אינו ברשותו של המקנה סומך דעת הזוכה לקנות כיון דיכול להוציא בדיינין אבל אם נשאר ברשות הנותן אינו סומך דעתו עליו ואם כן לגבי חמץ המונח ברשותו יש לומר דאין הנכרי הקונה סומך דעתו עליו והמעיין בבעה"ת (שער מ"ב ח"ד) ששם הביא דעת הגאונים דהודאה מטעם קנין הוא והא דחייב אני לך מנה בשטר דאמר ר' יוחנן חייב הוא גם כן מצד אודיתא דאיסור גיורא וכמו שכ' הכ"מ (פי"א) ממכירה מבואר דאף אם מונח ברשות המקנה גם כן מהני מצד קנין ולא כחילוקו של ר"מ כהן ז"ל אולם מתשובת הראב"ד שם שהביא יראה דהודאה ל"ה קנין רק במקום שלא יכול ליתנם לו לפי שהמעות מופקדין ביד אחר ואין עמו להקנותם במעמד שלשתן ויש מקום לומר דסובר כסברת ר"מ כהן ז"ל. אך כיון דמודה באומר חייב אני לך מנה בשטר דמהני מטעם אודיתא הרי דלא כשיטת ר"מ כהן ז"ל ברם המעיין שם בדברי הראב"ד דכ' אע"ג דלא הלוה לו כלום חייב ליתנם לו כי הא דאמרינן אימר אחריני גזליה ואמר ליה להאיך זיל אבלע ליה בחשבון א"נ אינש אחריני יהבינהו לשמעון וזכינהו להליה על ידי ראובן דהא ראובן הודה דהלין זוזי דשמעין נינהו ואפשר דאיהו ידע מאי אודי ושמעון לא ידע כדאמרינן בגיטין חיישינן שמא זכה לו ע"י אחר ודכוותיה פ' הנושא עכ"ל הרי מבואר דדעתם דהודאה מטעם קושטא דמילתא דנין ואם כן אפשר דלענין איסור לא מהני. וגם עכ"פ אף הסוברים דהודאה מטעם קנין הוא לא מהני רק באופן שאינו ברשותו וכדעת ר"מ כהן ז"ל:

ומה שהעלה הקצוה"ח דמלוה ע"פ אינו נקנה בקנין אודיתא אף להסוברים דלאו מטעם קושטא הוא רק מטעם קנין חדש מ"מ מלוה על פה כיון דלא שייך ביה קנין לא מהני אודיתא גם כן יש לדון בדבריו הא תינח בש"ס ב"ב שם הוכרח לומר דלכך מהני בשכ"מ שאמר הלואתי לפלוני הואיל דאיתא בבריא במעמד שלשתן ולא קאמר באודיתא כיון דאי לאו דמשכחת קנין דמעמד שלשתן ולאו בת הקנאה היא כלל ליתא נמי בקנין אודייתא אבל לבתר דקאמר וידענו דאיתא במעמד שלשתן כיון דבת הקנאה היא אף דהוי הלכתא בלא טעמא מ"מ סוף סוף כיון דבת הקנאה היא יש לומר דממילא מהני קנין דאודיתא גם כן כמו דמהאי טעמא איתא בשכ"מ הואיל ואיתא בבריא במעמד ג'. ומה שכ' שם ליישב קושי' מהרש"א ומהר"מ לובלין על תוס' גיטין דהוכיחו דאף בעל כרחו מהני קנין מעמד שלשתן דאם לא כן לס"ד דרק בפקדון איתא קנין מעמד ג' למה צריך לתקן מעמד ג' יאמר זכי ואף אם אין הפקדון ביד הנפקד יקנה באודיתא והקשו דאכתי יקנו באודיתא וכ' דאם בעל כרחו איכא למימר דהוצרכו לתקן מעמד ג' בפקדון וכפרו וא"ר להחזיר והו"ל דבר שאינו ברשותו ואין קנין נתפס בו והה"ד אודיתא לא מהני עיין שם ודבריו תמוהין למאד דהא לס"ד דרק בפקדון מהני מעמד ג' על כרחך הטעם כיון דאיתא בעינא ובר הקנאה הוא תקנו חכמים גם כן קנין על ידי מעמד ג' ובמלוה לא כיון דלא שייך במע"פ שום קנין לא תקנו בה מעמד ג' אם כן בפקדון דכפרי' דהוי אינו ברשותו ואין קנין נתפס בו שוב לא מהני ביה מעמד ג' גם כן דהוי כמו במלוה לס"ד דלא תקנו מעמד ג' כיון דלא שייך ביה קנין מן התורה ורק בפקדון דלא כפריה הואיל דקנין נתפס ביה ועל זה תיהדר קושיתם דלמה למעמד ג' הא יכול להקנות באודיתא ולדידן דמעמד ג' הוא אף במלוה ותקנו בה קנין מעמד ג' יש לומר דמהני גם כן קנין אודיתא להסוברים דאודיתא הוא קנין המועיל:

ברם יש להתעורר בזה בקנין מלוה על פה הנקנה בקנין מעמד שלשתן מאימתי חל השעבוד של הזוכה אם הדין הוא דמינתק השעבוד של הראשון להשני בכח קנין של מעמד ג' אז שפיר יש לומר דמהני גם כן קנין אודיתא שיהיה יכול לתבוע ממנו של הלוה אבל אם נאמר דנעשה רק חיוב חדש ולא זכה בהחיוב והשעבוד של הראשון שוב הדרינן לסברא כיון דמלוה על פה לאו בת הקנאה היא ליתא נמי באודיתא ואף דאיתא במעמד ג' הא מ"מ גוף החיוב והשעבוד שהיה לראשון ליתא בהקנאה. ויש נ"מ לדינא בזה אם זוכה בשעבודו של המלוה הראשון או לא לענין דין קדימה נגד בע"ח אחרים והנה מש"ס גיטין (דף י"ג) דקאמר מעיקרא הטעם דמצי מקני למע"פ במעמד ג' דנעשה כאומר משתעבדנ' לך ולכל מאן דאתי מחמתך נראה דהשני זוכה בכל זכות שהיה להראשון כיון דבא מכחו וכבר נשתעבד לו מאז משעת הלואה והו' מלוה על פה מוקדם נגד אחרים כיון דזוכה בהשעבוד למפרע וכמו שכתב הרא"ש כתובו' דמהאי טעמא אינו יכול למחול אחר כך. אולם למה שכ' הריטב"א גיטין שם בפירוש דמשתעבדנ' לך ולכל דאתי מחמתך דחל השיעבוד רק מהשתא דממחא אותו ונשתעבד לו בשביל הכסף הראשון שקבל מן המלוה שלו מבואר דרק מהשתא משתעבד מחדש להשני ולא שזכה מן הראשון בכחו שהיה לו אך הריטב"א מסיק שם גם כן דלאמימר חל מעיקרא וכמו שכתב הרא"ש ויתר הפוסקים:

וראיתי בתשובת מהר"ם מלובלין (סי' כ"ב) שכ' הטעם דבמעמ' ג' אינו יכול למחול כיון דשלשתן עומדין במעמד א' נסתלק שעבודו של המלוה ונשתעבד גוף שעבוד הלוה ללוקח למפרע משעת מתן מעות ולכך אינו יכול למחול אחר כך כדאיתא טעם זה ברא"ש כתובות עכ"ל ולא אבין הא הרא"ש כ' סברא הזאת אליבא דאמימר דסובר הטעם דנעשה כאומר משתעבדנ' אבל לדידן דמסיק הש"ס דהוי הלכתא בלא טעמא והוי רק תקנות סוחרים וכתבו דאלם ביותר שיהא משועבד לגמרי להשלישי ושאינו יכול למחול אבל מניין לנו לומר דזוכה למפרע בהשעבוד וחיוב של המלוה דלמא רק מהשתא נשתעבד. ואף דיש לומר כמו שכתבו הראשונים שם הסוברים דאינו יכול למחול הואיל דלטעמא דאמימר אינו יכול למחול ואינהו ידעי טפי בתכסיסי דמעמד שלשתן ואין חילוק בין טעמא דאמימר למסקנא דהוי הלכתא בלא טעמא ואם כן כמו כן יש לומר נמי לענין זה כיון דלטעמא דאמימר זוכה השני בכל זכות וכח שהיה להראשון ולא אמרינן דנשתעבד מחדש כמו כן אף למסקנא דהוי הלכתא בלא טעמא גם כן הדין כן הוא דזוכה השני הבא מכח הראשון בכל זכותו והוי כקונה החוב זה אינו דהא לטעמ' דרב אשי שם דקאמר בההיא הנאה דמשתני ממלוה ישינה למלוה חדשה גמר ומשתעבד נפשיה משמע דמשתעבד מהשתא [ועיין שם ברש"י גמר השתא בשעת אמירה ומשעבד נפשיה בלב שלם ומינתק מקמא ולכאורה מה צריך לזה דמינתק מקמא דהא דפטור לשלם להראשון הוא משום דמצוה לתת ללוי וכיון דנשתעבד בדיבורו ללוי בההיא הנאה כבר נפטר מן הראשון ועיין בטור (סי' קכ"ו) משם הרמ"ה היכא דצוה לו ולא הוי במעמד ג' דלא קנה אם קנו מידו דהאי דאיתא לממונא גביה אינו יכול לחזור ובים של שלמה גיטין שם הקשה למה מהני האי קנין סוף סוף הנותן יכול לחזור בו שהרי לא קנה מידו וכתב כיון שזה קבל עליו בקנין ליתן לזה אינו יכול לחזור שהרי נתחייב מכח גרמא דנזקין כיון שצוה ליתן לזה ולקנות ממנו ואם אתה מחייבו לזה ליתן לו פעם שנית סוף סוף יחזור עליו מצד דינא דגרמי עיין שם ובאמת בלאו הכי יש לומר כיון דנתחייב ללוי הוי כאלו עשה שליחותו ונפטר ממנו ואולי זה כן כוונת רש"י דמינתק מקמא היינו דנפטר ממנו אבל לעולם השני זוכה בחיוב חדש מהשתא אך יש לומר בשלמא אם קנה ממנו ונשתעבד להשני שפיר נפטר מן הראשון אבל אם הקנין הוא מטעם בההיא הנאה לא נפטר מן הראשון עד אחר דנשתעבד להשני ובמה נשתעבד על כרחך במה דנפטר מן הראשון דחשיב הנאה וצריך לומר דבא בבת א' וכיון דנשתעבד להשני נפטר מהמלוה שלו ולמה כתב רש"י דמינתק מקמא והיה משמע קצת דרש"י בא להורות לנו דגוף השעבו' מינתק מקמא ונקנה לו החוב להשני מזמן הראשון] ועיין ש"ך (סי' ס"ו ס"ק צ"ז) שכתב דעשאו חכמים כאלו פרע הלוה להמלוה ונתן המלוה המעות להלוה דהוי ליה הלוה בעל דין דזוכה [ובאמת לא הוי צריך לומר כאלו מסר להזוכה דגם כן מהני מטעם קנין כמו בהילך מנה ותתחייב לפלוני דמהני מדין עבד כנעני] משמע גם כן דרק מהשתא חל שעבודו דהלוה להזוכה. אולם להסוברים דהראשון יכול למחול כמו במוכר שטר חוב על כרחך הואיל דלא הוי רק קנין דרבנן ולראשון נשתעבד מדאורייתא ייתא מבואר דסברו דזוכה השני בשיעבודו דהראשון ומכח הראשון אתי ולכך נשאר כחו של הראשון ויכול למחול ממילא מבואר דזוכה השני בשעבודו של הראשון מכבר ואולי יש לומר למה שכ' הר"ן גיטין (דף ס"ד) בטעם הדבר דמוכר שטר חוב לחבירו דיכול למחול הואיל דהוי מדרבנן דהוא מטעם הם אמרו והם אמרו והכי תקנו יש לומר דלעולם לא חל רק מחדש ואפילו הכי הראשון יכול למחול דהם אמרו והם אמרו ולא העדיפו קנין דמעמד ג' ממוכר שטר חוב וצריך עיון בזה שוב ראיתי בתומים (סי' ס"ו ס"ק נ"ד) דחקר, ג"כ בזה ואכ"מ:

ואם נאמר דזוכה בהחוב וכל כח של הראשון בקנין מעמד ג' ואם כן כיון דגם מלוה על פה בת הקנאה היא יש לומר דגם בקנין אודייתא מהני אף דידענו דלא כן הוא אם קנין אודייתא הוא קנין המועיל:

ומה שהביא הקצוה"ח לראיה מדברי בעל העיטור אשר בהגה' בתשובת מיימוני לספר משפטים המעיין בבעהע"ט יראה דהוא סובר דהודאה לאו הקנאה הוא רק שנאמן שהקנה לו מעיק' בקנין המועיל או שהי' מעיקרא שלו וההודאה הוא מטעם קושטא דמילתא וע"ז האופן היה הודאה של איסור לכך סובר דמלוה על פה כיון דלא יש אופן לומר דהקנה לו במעמד ג' יודע הלוה שלא היה רק אם מודה שמעיקרא היה הממון שלו ושם מבואר דאמר הלואתי לפלוני היינו דבשעת הלואה היה באמת הממון שלו רק אחר כך רוצה להקנות לו בזה שפיר לא מהני ההודאה כיון דלא הוי הקנין במעמד שלשתן וכולן מודים בזה אם כן בלתי אפשר להקנות לו וכן מבואר במרדכי ב"ב שם ובבעה"ת (שער נ"א ח"ח) אבל להסוברים דהודאה הוי הקנאה אף מעתה יש לומר גם כן היכא דמהני הקנאה בקנין של מעמד ג' מהני גם כן קנין אודית' ותמהני על הקצוה"ח שהשיג על התשב"ץ ורוצה להעמיס בדברי רמב"ם דסובר גם כן דאודיתא הוי קנין המועיל רק מלוה על פה אינו יכול להקנות בקנין אודיתא הא המעיין ברמב"ם (פ"ט) מזכי' ובמ"מ שם יראה דאזיל בשיטת רבו הר"י מיגאש ז"ל ב"ב שם דאודית' לאו מטעם קנין הוא רק מטעם דקושטא כן הוא גם הא מבואר שם ברמב"ם כשכתב הדין דשכ"מ שהודה הודאתו הודאה כתב שם אפילו הודה השכ"מ לעכו"ם וכתב שם גם כן על מלוה על פה ולדבריו דהרמב"ם הוא מן הסוברים דאודיתא הוי קנין מעליא כמו כל קנינים יהיה מבואר דאף מלוה על פה יכול להקנות באודיתא ואף אם נאמר דבאמת מהני כיון דיכול להקנות על ידי מעמד ג' ובת הקנאה הוא הא תינח לישראל אבל לעכו"ם להסוברים דאינו קונה מלוה על פה במעמד ג' איך יכול להקנות על ידי הודאה מלוה על פה ורמב"ם סיים שם על כל האמור למעלה אפילו הודה לעכו"ם נותנים לו א"ו דהרמב"ם בשיטת רבו הר"י מיגאש ז"ל אזיל דהודאה לאו מצד הקנאה הוא רק מצד הודאה דקושטא וכשיטת רוב הראשונים והקצוה"ח כ' במה דהוכיח התשב"ץ מדברי רמב"ם הלכות מכירה שחוב אינו נקנה אלא במעמד ג' הרי דאודיתא לא מהני וכ' הוא דמלוה על פה לא מהני ביה אודיתא ועל כן לדבריו הא דכ' הרמב"ם הלכות זכיה חוב שיש לי ביד פלוני אינו שלי של פלוני הוא איירי מטעם הודאת בעל דין וכן נראה באמת מדקאמר אינו שלי של פלוני הם היינו מעיקרא כשהלוהו וכמו כן כל הפרטים שם בדבר הכל בסיגנון אחד לאו אודיתא דהקנאה הוא רק שמקבלין דבריו לקושטא ואודיתא ל"מ מטעם הקנאה חדשה:

עוד הביא הקצוה"ח מדברי רמ"ה בטוי"ד (סי' רס"ז) דאם אמר בעל פה עשיתי לעבדי בן חורין אינו כלום ויכול לחזור בו ובשכ"מ כיון שמשמעתו לשון שחרור זכה מיד בגופו ואינו יכול לשעבד בו וצריך גט שחרור להתירו בב"ח ואפילו בבריא אם אמרו דרך הודאה גמורה מהני למיקני נפשיה וצריך גט שחרור להתירו בב"ח מבואר מדברי רמ"ה דאפילו בא לשחררו עכשיו בלשון הודא' מהני למיקני נפשיה משום דהודאה הוי קנין ולהתירו בבת חורין אינו תלוי בממון וקנין אודיתא לא מהני רק לקנין ממון שבו ואנחנו זכינו לאורו של רמ"ה ז"ל מס' ב"ב שם מבואר דמפרש בש"ס בהא דשכ"מ שהודה כמו דמפרש הר"י מיגא"ש ז"ל אם אמרינן לאקוניי קא מכוין והוי ליה מתנת שכ"מ ויכול למיהדר ביה או דלמא להודאה גמורה קא מכוין והוי ליה כבריא שהודה ולא יכול למיהדר ביה ופשיטא לה מהא דאיסור דזכה באודיתא אף דליתא בירושה ועל כרחך לאו מתנה הוא אלא הודאה גמורה הוא והוי ליה כהודאת בריא ולא מצי למיהדר ביה וכתב והוא הדין לענין מילי דלא מקינו במתנה כגון דבר שלא בא לעולם ודבר שאינו ברשותו כגון מלוה וגזל וכיוצא בהן אע"ג דלא מיקנו במתנה מיקנו בהודאה ועיין שם פ' מי שמת (אות צ"ט) דליכא אורחא לאקנויי מלוה דהוא דבר שאינו ברשותו אלא במעמ' ג' ולעי' כ' דמיקנו בהודא' על כרחך דסובר דאודייתא לאו מצד הקנאה הוא שיועיל לפ"ד רק מצד הודאת בעל דין כמאה עדים אם מודה דהוא של חבירו חייב לתת לו אבל לא שיחול קנין שיהיה יכול לתבוע חבירו מי שהממון בידו דודאי יכול לומר לאו בע"ד דידי את רק אם גובה חייב לתת להקונה מצד הודאה אבל שיהיה קנין גמור ל"ה קנין אודיתא וכדעת רוב הראשונים. דהרי אף מלוה וגזל כתב דמיקנו בהודאה ודבר שלא בא לעולם הרי אף בדבר דלא חל כלל קנין מהני הודאה ועל כרחך לאו מטעם קנין הוא רק דאמרינן דקושטא כן הוא וחייב לתת לו אבל ודאי לתבוע את הגזלן והלוה אינו יכול לכוף אותו דיכול לומר לאו בעל דברים דידי את רק לגבי המודה חייב לתת לו. וכמו כן לגבי עבד כיון דלענין ממון מהני הודאתו ואם אמר דרך הודאה גמורה מהני גם כן דלא יכול למיהדר ביה אבל לעולם לאו מטעם קנין הוא שיועיל כשאר הקנאות אף לענין איסור:

והא דהביא מדברי רשב"א קידושין (דף כ"ו) שכתב בשטר מכר אעפ"י שאינו כותב הריני מוכר אלא מכרתי לו לאו שטר הודאה הוא אלא שטר מכר דאי מדין הודאה אין צריך לשטר הרי דמהני למיקני. תמהני מניין לו לומר דמהני בתורת הקנאה בודאי כוונתו דמהני רק מטעם הודאתו לקושטא דמלתא שכן הוא שכבר מכר לו ואדרבה הא מבואר ברשב"א שם במעשה במרוני שכתב הוא הדין להודאה וכדאמרינן נפק אודיתא מביה איסור אלא שאלו נכסים ידועים לו ובא לשאל באיזה קניה יכול להקנותם והודאה לאו מדרך הקנאה עכ"ל מבואר בדבריו דהודאה לאו קנין הוא כלל רק דאמרינן דקושטא כן הוא או שזיכה לו על ידי אחר וכדומה וכמו שכתב הראב"ד אבל אם באמת אינו חייב לו כלל ולהד"מ אינו קונה ועיין תשובת הרשב"א שבב"י ח"מ (סי' רנ"ב) וכן מבואר בדבריו (ח"ד סי' נ') שכתב יש מי שמדקדק מההיא דאיסור שההודאה בכענין זה אחד מדרכי הקנאות אלא שאני תמה בדבר זה במה מקנה והלא נכסים שאין להם אחריות אין נקנים אלא או במשיכה או בהגבהה או בחליפין או באגב ולא מצינו בשום מקום שתהא קנייתן בהודאה וההיא דאיסור כשהודה שאותן נכסים שביד רבא של ר' מרי הן ואעפ"י שאנו מוחזקין בו שאין לו לר"מ בידו כלום כל שהודה הוא נאמן יותר ממאה עדים ואעפ"י שהוא שכ"מ אין אומרים אפילו במי שאנו מוחזקין בו שאין בידו לזה כלום שאין הודאתו אלא כמתנות שכ"מ ואם עמד חוזר אלא הודאה גמורה היא והביא ראיה מהא דפשיטנא דאין צריך לומר אתם עדי לפי שאין אדם משטה בשעת מיתה אלמא הודאתו לאו משום הקנאה היא דבהקנאה אין צריך לומר אתם עדים אלא הודאתו הודאה הוא כהודאות דעלמא הוא וכתב וזה נ"ל עיקר וכתב בנידון דידן בראובן שהקנה מטלטלין לא' וכתבו לו העדים שטר מאותה הודאה דדעת השואל דקנה מהך דאיסור ולקנינהו באודיתא וכתב על זה הרשב"א ז"ל אם בריא ואמר של פלוני הם צריך לומר אתם עדים ואם שניהם מודים שלא הוי של שמעון אלא שראובן בא להקנותם לו בהודאה זו לא קנה שאין המטלטלין נקנים בהודאה גרידא עכ"ל הרי דסבירא לי' דרק מטעם קושטא דמלתא מחזיקינן בהודאתו ולא מטעם דעושה קנין אך מה שכ' דאם שניהם מודים שלא הוי שלו דלא קנה לא נראה כן דעת הראב"ד הנ"ל המובא בבעה"ת (שער מ"ב) דכ' אע"ג דלא הלוה לו כלום מ"מ חייב כי הא דאמרינן אימר אחריני גזליה וא"ל להאיך זיל אבלע ליה בחשבון אי נמי אינש אחריני יהבינהו לשמעון וזכינהו נהליה על ידי ראובן עיין שם הרי דאף בדרך רחוקה ונפלאה לא מבטלינן הודאתו ואולי יש לדחוק בדברי הרשב"א דאיירי באופן ששניהם מודים לגמרי שרק להקנות לו רצה בזה לא מהני. והא דר"מ דנפיק אודיתא מביה איסור אם באמת שניהם ר"מ ואיסור יודעים דרק להקנות עשוי הודאתו ולקושטא היה של איסור אם כן שלא בדין ח"ו עשו כבר כ' בש"מ ב"ב שם הנדפס בסוף ספר הרמ"ה משם תוספת הרא"ש וז"ל ולא עביד איסור איסורא במה שהודה שהיה של בנו וגם ר"מ במה שקבלם מאחר ששכ"מ היה כי תקנות חכמים הוא שתועיל ההודאה כמו קנין סודר או משיכה ומתחלת דבריו משמע דלאו מטעם הקנאה הוא דמהשתא מקנה לו רק מטעם קושטא דמלתא דכן הוא דאם לא כן איזה איסור יש בזה במה שהקנה לר"מ אלא ודאי דסובר דלאו הקנאה הוא רק מטעם קושט' דמלתא ועל זה הקשה אם כן כיון דשניהם ר"מ ואיסור ידעו דשקר הוא דמעולם לא הוי של ר"מ עשו איסור וע"ז כתב דתקנות חכמי' הוא כיון דכ"ע ידעו דלא כן הוא ובשקר הודה דבכ"ז מהני וליכא איסור בזה. ומה"ת לא היה מועיל רק מתקנות חכמים:

עוד כתב הקצוה"ח להשיג על תשובת מהר"ם אלשיך ז"ל שכתב על דברי הרמ"ה בטור יו"ד הנ"ל דמה יתן ומה יוסיף לו לשון הודאה וכתב בטעמא דרמ"ה למ"ש הרמב"ם שהמשחרר עבדו בכל לשון שנראה שלא נשאר עליו שום שעבוד כלל דמהני וכתב דדבריו תמוהין דהרמב"ם לא אמר אלא שכתבו בכל לשון ובשטר אבל בדברים לא יוסר עבד וטעמא דרמ"ה משום דקנה מדין הודאה וכבר כתבתי דזה אי אפשר לומר בדעת הרמ"ה כיון דסובר דהודא' לאו מטעם הקנאה הוא. ומה שכ' דרמב"ם לא אמר אלא שכתבו בשטר הדברים תמוהין הא להדיא מבואר ברמב"ם (פ"ח) מעבדים המשחרר עבדו בכל לשון והוציא דברים מפיו שלא נשאר עליו שום שעבוד כלל ושגמר בלבו לדבר זה שאינו יכול לחזור וכופין אותו לכתוב ג"ש ומובא גם כן בטיו"ד שם אשר מבואר דאינו צריך שטר לזה רק בדברים בעלמא יוסר קנין הממון של העבד ולא צריך שטר שחרור רק להפקיע הקנין איסור ובס' מח"א דיני שכירות (סי' ט') כתב להקשות מההוא דאמרינן עבד עברי גופו קנוי ולא מהני להוציאו לחירות בדברים וכ' דלכך מהני משום דגילה דעתו שסילק רשותו ממנו ולשון סילוק מועיל גבי עבד וכמו"ש הריטב"א קידושין והר"ן ר"פ הכותב ובמ"א יבואר אי"ה באורך לבאר דברי הר"ן וריטב"א ורשב"א ר"פ הכותב ובמה שיש לדון בכל דברי המח"א שם. ועכ"פ ודאי דברי מהר"ם אלשיך ז"ל ברורים דדברי הרמ"ה נמשכים לדברי הרמב"ם הנ"ל וכאשר מבואר בדברי הטור יו"ד שם דכתב על דברי הרמ"ה וזה כדברי הרמב"ם שכתבתי למעלה ועיין שם בב"י ובב"ח ודו"פ שם [ויבואר במ"א במה שיש לעמוד ע"ד הטור בדברי הרמב"ם (פ"ה ה"ג) מעבדים דהרמב"ם השמיט בסיפא היכא דאמר ליה אין לי עסק בך במכוין דדוקא באמר ה"א ב"ח ה"א לעצמך לא מהני דידו כיד רבו ובמה יצא לחירות אבל באומר אין לי עסק בך הרי זה כמו שסילק עצמו ממנו ויכול לזכות בו ונשתחרר עכ"פ לקנין ממון וכמו דמבואר מדברי הרמב"ם (פ"ח) וכמו שכ' המח"א ובטור כתב וקונה עצמו בשטר שכותב לו הרי את בן חורין או הרי את לעצמך או אין לי עסק בך וסיים אמר לו אחד מלשונות אלו בע"פ אינו כלום וכתב הב"י דמוכח דאמירה ל"מ מהא דאמר רבא עבד עברי גופו קנוי והרב שמחל על גרעונו אינו מחול ומבואר מדברי הטור דאף לשון סילוק לא מהני לכלום באמירה בעלמא והטור בעצמו הביא דברי הרמב"ם שבפ"ח דמשם מוכיח דלשון סילוק מהני וכן בדברי רבינו הב"י בש"ע שם סעיף (מ"ב) כ' כלשון הטור א"ל אחד מאלו הלשונות בע"פ אינו כלום וקאי אף על לשון אין לי עסק בך דהוי סילוק ומ"מ לא מהני ושם (סעיף ע"ג) כתב לשון הרמב"ם הנ"ל שבפרק (ח') הנ"ל ומשם מוכח דלשון סילוק מהני ומ"ש הב"י ראיה מש"ס קידושין (דף י"ו) הא כבר כתבו תוס' שם דרק לשון הכתוב בשטר לא מהני אבל באומר לשון הפקר מהני וכן לשון סילוק מהראוי שיועיל עכ"פ שיפקע ממנו קנין איסור ולכופו לכתוב גט שיחרור ויבואר אי"ה במ"א בזה] עכ"פ אין מדברי הרמ"ה הנ"ל שום ראיה שיועיל אודיתא מצד קנין וכמ"ש:

ועיין בש"ע (סי' ס' ס"ח) בראובן שהוציא שטר שלוה שמעון מלוי וטען שלוי הי' שלוחו אף דשמעון טוען לאו בעל דברים דידי את אם הודה לוי ששלוחו היה ואינו חב לאחרי' בהודאתו כופין את שמעון שיפרע לראובן ואין לוי יכול למחול ודין זה הוא מבעה"ת (שער נ"א) ועיי"ש בש"ך דתמה ע"ז דאף אם נאמין ללוי שהיה שלוחו מ"מ הא שמעון לא נעשה לוה לראובן ועיין שם בנתיבו' (ס"ק ט"ז) דכתב דדעת הש"ך אף דיש לומר שהודאתו אמת מ"מ אין השטר נקנה בהודאה זו וכהחולקים בבעה"ת ותמה ע"ז למה לא נאמר בזה הודאת בעל דין כמאה עדים ודעת החולקים בבעה"ת הוא רק במוחזקים בו שהמעות היו שלו ועכשיו בא להקנות בהודאה זו אבל במקום דיכול להיות שהודאתו אמת ודאי הודאת בעל דין כק' עדים ואין לומר דמ"מ יכול הלוה לומר לאו בעל דברים דידי את דלמה לא יהיה נאמן במגו דאי בעי יהיב ליה לשמעון בכומ"ס כמו באומר זה בני דהיה נאמן במגו וכמו דשם אינו יכול לחזור בו כיון דנאמן שבנו הוא במגו הוי כאלו יש עדים ע"ז ושוב אינו יכול לחזור בו הכא נמי כיון דנאמן ששלוחו הוא שוב אינו יכול למחול לכך העלה דמחלוקת הפוסקים בבעה"ת איירי דהיו מוחזקים שהמעות שלו ורוצה להקנות לו באודיתא וסבירא ליה לבעה"ת והמחבר דאודיתא הוי קנין גמור אף לענין שלא יהיה יכול למחול והחולקים סבירא להו דאודיתא לאו קנין הוא רק מטעם הודאת בעל דין והודאת בעל דין אינו מועיל לחייב הלוה כיון שמוחזקים להיפך:

ולי כל דבריו מוקשים דמ"ש דנאמן במגו דאי בעי יהיב ליה בכתיבה ומסירה הא מבואר בטוש"ע (סי' ק"ח ס"ח) דדעת הרא"ש דאין אחד מן היורשים נאמן לומר על השטר שהוא פרוע רק על חלקו אף דהשטר יוצא מת"י ורק לגבי שליש שהשלישו שניהן בידו ועיין שם סמ"ע (ס"ק כ"ט) וכאן כיון דנכתב על שמו מעולם לא נשתעבד הלוה לראובן והוי מגו להוציא כשאומר לוי שחייב לראובן ואף הסוברים שם דנאמן היינו כיון דבידו לעשות כמו שאומר דיכול להחזיר להלוה אבל כאן אף דבידו להקנות לו בכתי' ומסירה זה ענין אחר שיכול למכור לו שיזכה בהשעבוד נכסים מעכשיו אבל מ"מ שעבוד הגוף אין בידו להקנות. ומה שכ' דכיון דיהיה נאמן ששלוחו הוא שוב אינו יכול למחול אין זה אלא דבר תימא כיון דאינו נאמן רק במגו לא נוכל להאמינו יותר ממה שהיה יכול לעשות ולא מבעי להסוברים דבאומר יש לי בנים דנאמן מטעם דבידו לגרשה דאסורה לכהן ודאי הכא נמי דכוותי' אלא אף להסוברים דמותרת אף לכהן משום דלא איכפת ליה להבעל אם אינה נשאת לכהן והיה לו לגרשה וכיון דאנו מאמיני' לו דאינה זקוקה ליבום כיון דהותרה הותרה ונאמן לגמרי מ"מ לענין ממון ודאי דלא נוכל להאמין יותר ממה שיש בידו לעשות ועיין בנתיבות בכללי מגו (סי' י"א) והא דהוכיח מאומר זה בני דלר"מ דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם הי' נאמן ושוב אינו יכול לחזור דאם לא כן בעינן יכיר לענין זה ועל כרחך כיון דנאמן בשעת אמירתו שבנו הוא במגו הו"ל כאלו יש שם עדים ואינו יכול לחזור והכא נמי כיון דנאמן דשלוחו הוא שוב אינו יכול למחול אינו ראיה דגם שם המגו דאי בעי יהיב ליה במתנה ושוב אינו יכול לחזור ואף בדבר שלא בא לעולם אם אמר מעכשיו שוב אינו יכול לחזור כמבואר מרמב"ן ורשב"א וריטב"א קידושין (דף ס"ג) ומה שיש לדקדק בסוגיא דיכיר בענין זה אכ"מ ויבואר במ"א ועיין רמב"ן ב"ב (דף ל"ג) עכ"פ ודאי אף דהודאת בעל דין כק' עדים לא מהני לענין זה שיהיה יכול לתבוע להלוה ואינו נאמן במגו וגם אם הודאת בעל דין מועיל על למפרע יש בזה מבוכה גדולה ועיין בתומים (סי' קי"ט ס"ק ו') וב"ש אה"ע (סי' ל"ח ס"ק ל"א) ובמקנה שם ויבואר אי"ה במ"א אם כן דברי הש"ך ודאי נכונים דלנגד הלוה אינו נאמן ויכול לומר לאו בע"ד דידי את:

ומה שהעלה בדעת הבעל התרומות והמחבר דסבירי להו דמטעם קנין אודיתא הוא מבואר לעין כל הרואה בדברי הבעה"ת שכ' הודאה אין ענינה הקנאה אלא ענין הבא על מה שכבר היה שמגלה האמת עיין שם בדבריו דהכל סובב שם דהודאה מצד קושטא הוא ודעתו רק דמהני מצד הודאת בעל דין וקושית הש"ך שם ע"ז חזקה הוא דבמה זכה ראובן בהשעבוד ובלי ספק דדעת הש"ע אינו נגד רוב הראשונים הסוברים דהודאה לאו הקנאה הוא דלא יסתום להוציא ממון נגדם ועיין בספר בני יעקב (דף ק') שהאריך לבאר דדעת רובא דרובא דרבוותא הודאה לאו הקנאה הוא כלל. ועוד יבואר בזה אי"ה במקומו:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף