אמרי בינה/דיני דיינים/כ

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

אמרי בינה דיני דיינים כ

סי' כ

[אמר המחבר יען בסימן הלזה יבא כמה ענינים בלולים בענין מחילה ופשרה אמרתי לנתך ההערות באותיות נפרדות]

א

א) בש"ע (סי' י"ב ס"ח) מחילה א"צ קנין והאחרוני' הביאו דעת מהרש"ל דאף אם אמר התובע שהיה בדעתו ולבו למחול רק עתה תובעו שרוצה להנקם ממנו דא"י לתבוע דמחילה במחשבה הוי מחילה וראי' דאשה שמחלה כתובתה אם שהתה כ"ה שנים ולא תבעה. ובקצוה"ח הביא דברי מהרי"ט דלא אזלינן בתר מחשבה רק היכא דהוא אומדנא המוכח לכל העולם וכבר קדמוהו בחידושי הגרשוני דמהרי"ט בתשובה חולק ע"ד הרש"ל וכוונתו ע"ד מהרי"ט (סי' מ"ה) וכבר כתבתי בח"ר דיני נדרים (סי' ז"ך) דהדבר תלוי במחלוקת רשב"א ור"ן קידושין (דף נ') דדעת רשב"א שם דהיכא דאינו סותר הדיבור וגם אינו נוגע לאחרים רק לו הוי דברים ודעת הר"ן דבכה"ג ג"כ ל"ה דברים ושמה הבאתי לבאר דברי הרשב"א ע"נ ממה דקשה לכל מעיין עליו מש"ס שבועות (דף כ"ו) וכמו שעמד ע"ז בס' ש"מ (סי' צ"ז) וישבתי ע"נ גם הבאתי דברי תוי"ט (פ"ד) ממעשר שני דכ' בדעת רמב"ם דהפודה מעשר שני ולא קרא שם דדיו דא"צ שידבר כלל כיון דלא תלוי רק בדעת עצמו של הפודה. וראיתי בס' חק"ל (סי' ו') שהביא מדברי ריטב"א ב"מ (דף ל"ד) דכ' והאיך נאמר דמסתמא הוי מחילה ואם לא מחל בפירוש והא קיי"ל דברים שבלב אינו דברים ע"ש הרי דדברים שבלב ל"מ לגבי מחילה. ולא אדע ודאי כ"ז דלא הודה דמחל בלב ל"מ וכ' שם הריטב"א והאיך יצא זה מס' גזל באומדנא זו משמע קצת דהוי ספק אם מחל או לא אבל אם הודה דמחל בלב בבירור י"ל דסובר דמהני מחילה בלב. וע' רדב"ז (ח"ב סי' תרע"ח) וז"ל שאפילו תימא שהיה בדעתה למחול אינה מחילה עד שתאמר בהדיא אני מוחלת משמע מדבריו דל"מ מחילה בלב ואפשר כוונתו שהיה בדעתה להוציא מפיה מחילה אבל אם גמר ומחל בלב ולא רצה להוציא בשפתיו מהני:

ב

ב) אך באמת י"ל דהדבר תליא במחלוקת התוס' וריטב"א קידושין (דף י"ט) דדעת התוס' שם דמחילה לא הוי הקנאה רק סילוק בעלמא ומהני אף לקטן ודעת הריטב"א שם משם רבו דמחילה כמו מתנה ולגבי עבד כשם שאין לו יד לזכות במתנה מיד רבו כך אין לו יד לזכות במחילה משא"כ הפקר מהני להוציאו לחירות דכיון דאפקריהו סליק ידו ורשותו ממנו ויש לו יד לזכות עיי"ש דמבואר מדבריו דהפקר עדיף ממחילה וכשאין לו יד לזכות במתנה אינו זוכה במחילה וכן קטן דאין לו יד לזכות במתנה אינו זוכה במחילה. ובס' מח"א הלכות זכיה מהפקר (סי' י"א) כ' במוחל לחבירו מה שחייב לו והלא אינו רוצה במחילתו מפיו נסתלק שיעבודו ולדעת ריטב"א לא זכה ומ"מ כ' די"ל כל כה"ג הוי הקנאה דממילא אף בע"כ של לוה מהני והוי כאותה שאמרו גבי עבד כסף קבלות רבו גרמו לו. וכן נראה באמת דהא רבו של הריטב"א הוא הרא"ה ובהרא"ה כתובות פ' נערה ומובא בר"ן שם בהא דמוחלת כתובתה יש לה מזונות וכ' הרא"ה דאי נימא מוחלת יש לה מזונות כל אחת תמחול וכן כתב שם הריטב"א (דף נ"ג) ובספר הפלאה שם כתב דסברתם אינו מובן דהא בודאי א"י למחול בע"כ דהברירה ביד היורשים דאינם רוצים לקבל מחילתה כיון דהוא ריעתא להם. אולם דבריהם מובנים היטב דמחילה ל"ה אלא סילוק בעלמא ומהני אף בע"כ ול"ב צד קנין ואף כשאין היורשים רוצים מ"מ נסתלק השיעבוד. ועיין הפלאה אה"ע (סי' צ"ו ס"ק כ"ד) מ"ש באם מוחל שיעבוד קרקעות וי"ל מטלטלין אף דהוי א"י לכפור מ"מ תו ל"ה כמו הילך וחייב שבועת התורה משום שיעבוד גופו ומיישב בזה שם דברי רמב"ם בהיא אומרת בתולה הייתי והבעל אומר אלמנה דיש לה להשביעו שבועת התורה היינו דיכולה למחול השיעבוד ולכך כ' הרמב"ם יש לה היינו דהבריר' ביד' שתמחול השיעבו' ע"ש מבואר משם דעתו דהברירה בידה בלבד ואף אם הבעל א"ר במחילתה מהני ג"כ מחילה אף בע"כ של החייב ואולי י"ל דלמחול שיעבוד נכסים הן של קרקע הן של מטלטלין ושישאר החוב רק על גופו בזה לכ"ע ל"ה רק סילק שיעבוד ומהני אף שלא לרצון החייב ובע"כ:

ג

ג) ועיין תשובת מהר"ם לובלין (סי' מ"ז) בלוה שחייב לשלם לזמנים והפציר בהמלוה שיקח כעת מעט והמותר ישלם כל שבוע זהב והמלוה רצה שיתחילו לתת כל שבוע בר"ח ניסן והלוה רצה שיתחילו מר"ח אייר ומחמת זה לא נגמר ביניהם ורוצה המלוה לחזור מכל הפשרה וכתב באם לא רצה המתחייב לקבל המחילה והמלוה נתן זמן עד ר"ח ניסן באם שיתרצו דמהני המחיל' ובס' שער משפט (סי' כ"ב) כתב דהמלוה יכול לחזור עד ר"ח ניסן קודם שהודיע המתחייב שרוצה בהמחילה דכיון דלא התרצה בשעת המחילה ואמירת המלוה לא זכה בהמתנה ומחילה בע"כ עיי"ש בדבריו ודברי המר"ם לובלין נכונים דכיון דהמחילה היה בתנאי אם יתן מר"ח ניסן אף שבקש הלוה מר"ח אייר ולא התרצה מ"מ ממילא חל המחילה ואף בע"כ של הלוה דכמו דמהני מחילה לגמרי בע"כ שהוי בכה"ג הקנאה ממילא כמו כן מהני הרחבת הזמן דהוי מחילה במקצת ושוב א"י לחזור [ומ"ש שם הש"מ דכ"ז שלא נגמר הדבר ביניהם הוי כקודם גמ"ד ויכול לחזור הוא הנכון ועיין תשוב' רדב"ז (ח"ה סי' שאס"ג) בחתן שקבל קנין על התנאים וקנס וכשבאו אצל הכלה לא נתרצת ולמחר שלחה אחר העדים ונתרצת וקנו מידה והחתן אמר כיון שלא רצתה באותה שעה אינו חפץ בה וכ' דנתפרדה החבילה ופטור מקנס ואפילו היה שם שבועה פטור של"ה בדעתו אלא שתתרצה באותה שעה וה"נ דכוותיה]. ולדעת התוס' דהוי רק סילוק בעלמא ומהני אף לקטן י"ל כמו כן דמחילה בלב מהני אף שזה הנמחל א"י כלל ממחילתו ולא נתכוין לזכות אבל לדעת הריטב"א דהמחילה הוי הקנאה י"ל אף דגם בע"כ מהני מ"מ עכ"פ צריך שידע זה שסילק רשותו וזכותו ושיעבודו וכ"ז שלא ידע יכול המוחל לחזור בו:

ד

ד) וראיתי בס' בית מאיר (סי' ל"ח סל"ה) שכתב וכבר נסתפקתי בהא דמחילה א"צ קנין אם הוא דוקא כלשון המוזכר בש"ע (סי' רמ"א) מחל לחבירו דמשמע בפניו או לאו דוקא ואפילו שלא בפניו ובינו לב"ע שוב אינו רשאי לתבוע כי כבר זכה במה שבידו דמסתמא ניחא ליה או י"ל שאינו זוכה טרם ששומע זכותו ודקדק בדברי הש"ע שם שכ' בביטול התנאי אעפ"י שביטלו בינו לבינה דמשמע דצריך דוקא בפניו. והנה אף לדעת מהרי"ט משמע דרק בלב ל"מ המחילה אבל אם מוחל בפיו אף שלא בפניו מהני ועיין ב"ח ח"מ (סי' קמ"ו) ובתנאי שאינו של ממון אף אם נאמר דמחילה הוי כמו הקנאה מ"מ היינו דוקא מחילה של ממון והיכא שיש לו חיוב על חבירו אבל בתנאי אף של ממון מ"מ חיוב ליכא דא"ח לקיים התנאי רק המעשה תלוי בתנאי וגם תנאי שאינו של ממון הא דמהני מחילה הוא דאמרינן דהתנאי היה אם יקפיד על קיום התנאי כמ"ש הר"ן מס' כתובות פ' המדיר ומס' נדרים א"כ לא הותנה על שכנגדו רק על עצמו אם יקפיד ודאי אף אם יאמר בינו לבין עצמו שאינו מקפיד דיו או אף אם חישב בלב שאינו מקפיד סגי ושוב אינו מועיל אם יקפיד ובזה נראה דכ"ע מודים ואף בחיוב גמור של ממון כנראה דמהני המחילה אף שלא בפניו ומלשון הש"ע (סי' רמ"א) אף שכ' שם מחל לחבירו אין לדקדק דדוקא בפניו דהא (סי' י"ב) כ' סתם מחילה א"צ קנין ומשמע אף שלא בפניו ועיין הגה"א המובא ב"י יו"ד (סי' קע"ג) באם מוכר חוב בע"פ שיש לו על נכרי לישראל כשמוחל לנכרי בלא הודיע אליו מהני לסלק איסור ריבית עיי"ש דמשמע נמי דמהני מחילה שלא בפניו. שוב ראיתי בס' קרמ"ר (ח"ב סי' י"א) שהעלה ג"כ דמהני מחילה שלא בפניו והביא ראי' מדברי הגה"א הנז' עי"ש. ולמ"ש שם בחות דעת (סי' קס"ח ס"ק מ') דאף אם הלוה חזר בו והוציא המעות בעצמו שחייב להחזיר להישראל מטעם כיון דבדיניהם יכול למכור ג"כ חוב של אשראי ופוטר להעכו"ם רק מן הזכות שיש לו בדינינו וזה קונה מה שיכול להוציא בדיניהם והמוציא ממנו הוי גזל. א"כ בזה דאינו מוחל לו גוף החוב רק שהוא פוטר ומסלק הזכות שיש לו בדיני ישראל שלא יועיל המכירה ושיקנה הישראל הזכות של דיניהם זה מהני אף שלא בפניו שהוא כדי להתיר איסור ריבית ואינו ראיה שיועיל בכ"מ מחילה לגמרי שלא בפניו וע"ד הח"ד יש לגמגם הרבה אכ"מ. ועיין תוס' כתובות (דף פ"ט ע"ב) ד"ה יכול דהקשו אמאי האשה שהלכה היא ובעלה למדה"י ובאה ואמרה גירשני בעלי מתפרנסת עד כדי כתובתה ניחוש שמא בעלה היה אומר לא גרשתיך והוי טענו חיטין והודה לו בשעורין ופטור. ואם נאמר דמחילה שלא בפניו ל"ה מחילה ל"ק דכיון דהבעל איננו בפנינו לא מיפטר מן מזונות במה שאמרה גירשני דל"ש מחילה והודאה שלא בפניו א"ו משמע דמהני מחילה שלא בפניו ואפשר לומר דשאני כשמחלה בפני ב"ד דזה עדיף טפי ומהני אף שלא בפניו ועיין ש"ע אה"ע (סי' ק"ו ס"א) בכותב כל נכסיו לבניו וכתב לאשתו קרקע כ"ש ושתקם כשנודע לה ולא מיחתה איבדה עיקר כתובתה וכ' שם הבית מאיר דאפשר לפשוט מהכא דמועיל מחילה שלא בפני הנמחל וכן עיקר עכ"ל ויש לחלק משם דשם כ' לה קרקע כ"ש והוי כמו דמקבלה על פרעון כתובתה ומתרצית בזה וראיה דהא משמע אף דשטר כתובה בידה מהני לכ"ע אף הסוברים דבנקט שטרא ל"מ מחילה א"ו דשם ענין אחר הוא ומ"מ הכריע הב"מ דמהני מחילה שלא בפניו:

ה

ה) היכא דמתוך כעסו מחל לחבירו ואח"כ חוזר י"ל דל"מ המחילה כמבואר ברמ"א ח"מ (סי' של"ג) דאם אמר לפועל לך מעמדי דרך כעס שאינו פטור וי"ל דאף מחילה בפירוש ג"כ ל"מ וכן אם בדרך כעס התרצה על הפשר י"ל דל"מ ובס' תו"ח ב"ב ר"פ גט פשוט דמהא דאיתא בש"ס אתרא דכהני הוה וקפדי טובא ומגרשי נשייהו משמע דקנין או מתנה ומחילה שאדם עושה ע"י כעסו מהניא ול"א כיון דאין דעתו שוה אין במעשיו כלום והקשה מזה על הרמ"א הנ"ל. ולא אדע מלבד דיש לומר דרק דיבור דהוא דבר קל עביד בכעס ול"מ אבל מעשה לא עביד וי"ל דרבינו ירוחם מודה כשעשה מעשה וקנין מהני אף בכעס לכן בגט דהוא ע"י מעשה מהני בכעס בלא"ה א"ש בגט דחששי משום דכהנים קפדנין ומגרשי דלענין גרושה לכהן לא גרע מריח הגט דג"כ פסלה לכהנה לכך חששו אבל לענין קיום הדבר י"ל דל"מ ועיין מהראנ"ח ח"ח (סי' קי"ב) דכתב במחילה בכעס לחבירו שביזה וחרף אותו ואמר אף אם חטא כנגדו מחול לו. לא הוי מחילה כיון דאמר בדרך כעס ופטומי מילי בעלמא הוא ומשמע דכ"ש מחילת ממון ל"מ כשאמר בכעס וכן מהרי"ט (ח"ג סי' קח"י) כ' במשכיר שאמר לשוכר שיריק הבית אף אם תאמר דהוי כפוטרו משכירות הבית מ"מ כיון שלא אמר דברים אלו מתוך חפץ וישוב הדעת אלא מתוך הכעס ומריבה בהא אמרינן דלא גמר ומחל והוכיח כן מדברי רמב"ם (פ"ה) ממכירה עיי"ש ועיין תשובת הר"י מגח"ש (סי' ח"נ) באם קרע קרע השטר מתוך כעסו אם אמר שמחל לו ח"י לחזור ואם לא אמר לו אינו נפטר בקריעת השטר מן החוב עיי"ש מבואר דאם אמר מהני המחילה אף שעשה בדרך כעס וע"כ הטעם כיון שעשה מעשה ועיין ספר מטה שמעון (סי' י"ב) ולכאורה לא מצאנו חולק ע"ז שיסבור דמהני מחילה מתוך כעס אך מ"מ כיון שהרמ"א (סי' של"ג) כתב בלשון י"א משמע דיש חולק ע"ז ועיין כנה"ג בהגהות ב"י אות (י"ב סי' של"ד) ומשמע דמספק אין מוציאין מיד המוחזק:

ו

ו) כתב הרמ"ה בחידושיו לסנהדרין (דף ו') והלכתא פשרה צריכה קנין ואעפ"י שנעשה בג' ודוקא במטלטלי דליתנהו ברשותיה אבל איתנהו ברשותיה ואמר ליה מחול לך ל"ב קנין דברשות לוקח כיון שקבל עליו מוכר קנה לוקח. וקשה מה מועיל כשאמר ליה מחול לך כיון דהוי דבר בעין וכמו פקדון ל"מ לשון מחילה כמבואר במרי"ק מובא ברמ"א (סי' רמ"א) דלשון מחילה לא שייך אלא במעות שחייב לו אבל אם היה חפץ ביד חבירו ואמר ליה מחול לך אינו כלום ועיי"ש בסמ"ע. ואולי כוונת הרמ"ה כיון דהיה להם דו"ד זה עם זה בדבר זה דאיתנייהו ברשותיה והוי כמו גזילה דנראה דכיון דיצא מרשות בעלים ורק חיוב הגוף עליו להחזיר בזה מהני מחילה ועיין שם בש"ך (ס"ק ה') ובנתיבות שם פשיטא ליה בגוזל חפץ דאינו מועיל לשון מחילה ובאמת מפשטות סוגית הש"ס ב"ק סו"פ הגוזל עצים משמע דמהני מחילה אף בגזילה בעינא ועיין ב"ק (דף ק"ז) ובנתיבות (סי' שד"מ) דיכול לעשות מגזל מלוה עיי"ש והטעם דכל גזלן יש לו קנין בדבר שגוזל לענין דקונה אף בשינוי ממילא וכן אם נשתמש בו דפטור מלשלם דמי שכירות דכל הגזלנים משלמים כשעת הגזילה ורק חיוב השבה על הגזלן לכן מהני לשון מחילה ע"ז וכן י"ל אף בדבר בעין שיש להם דו"ד זע"ז כשמחל לו מהני אף לשון מחילה דאינו דומה לפקדון דכל היכא דאיתא ברשותיה דמריה איתא ואין חיוב השבה על הנפקד וכיון דליכא חיוב הגוף ל"ש לשון מחילה דהוא סילוק בלבד והלא זוכה ממילא אבל במקום דיש חיוב הגוף עליו לחבירו מהני אף לשון מחילה:

ז

ז) ואם מוחל חובו שיש לו שטר כ' הרמ"א שם דמחילתו מחילה ובש"ך שם כ' דהוי ספיקא דדינא והב"ח פ' הטעם של הסוברים דל"מ מחילה משום דשטר העומד לגבות כגבוי דמי. והש"ך השיג עליו דלא קיי"ל כב"ש וכבר כתבו האחרונים דרק לענין ספק ל"ה כגבוי ובשטר ברור הוי כגבוי. וטעם אחר כתבו הא דל"מ מחילה כשלא מחזיר השטר דמסתמא מדלא החזיר אינו מוחל בלב שלם ועיין ש"ך (סי' ס"ו ס"ק ע"ד) משם בעל העטור דמה"ט במוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו דמחול אף דלא החזיר השטר כיון דאינו בידו ועיין קצוה"ח דאף לטעם דהוי כגבוי מ"מ ל"ה כגבוי ביד המוכר ומהני מחילה ועיין בתומים. ולכאורה יש נ"מ בין הטעמים במקום דצריך לישבע על השטר שיגבה כגון באם כבר טוען עליו אישתבע לי דלא פרעתיך או בפוגם שטרא או בבא לגבות מיתומים דבזה ל"א דהוי כגבוי א"כ מהני המחילה לכ"ע אף אם לא החזיר השטר ולהטעם כיון דלא החזיר השטר לא מחל בלב שלם י"ל דגם בזה ל"מ המחילה ויכול לחזור וכן ביתומים מן היתומים דמת לוה בחיי מלוה דפסקינן כרב ושמואל דא"א מורש שבועה לבניו ואם תפס לא מפקינן מיניה בזה ודאי ל"ה כגבוי והיה מהני מחילה אף כשלא החזיר השטר ולטעם דלא היה לבבו שלם למחול מדלא החזיר גם בזה ל"מ מחילתו ואולי בזה כיון דבלא"ה אינו גובה וליכא נ"מ רק לקרוע השטר דלא מהני תפיסה לא מרעינן המחילה המבוררת לפנינו בשביל זה דלא קרע והחזיר השער:

ח

ח) עוד נ"מ באם מוחל על תנאי כשיקיים התנאי יחול המחילה מעכשיו או אף מאז כשיקיים התנאי יתחיל המחילה דמהני ג"כ ולא אמרינן דכבר כלתה אמירה כמו דמצינו דמהני הפקר לאחר למד כאשר כתב בזה אאמ"ו ז"ל בספרו ד"ת דיני הפקר בטעם הדבר ומשם נידון דגם במחילה הדין כן דחל המחיל' מאז. ובכה"ג אינו ראיה ממה דלא החזיר השטר כיון די"ל דתפס שטרא עד שיקיים התנאי וא"כ מהני המחילה וכשקיים התנאי שוב א"י לחזור אבל להטעם דשטר העומד לגבות כגבוי דמי י"ל דגם בכה"ג ל"מ המחילה כשתפס השטר. ועיין מל"מ ר"פ (ט"ז) ממלוה דכ' ממה דכ' תוס' מס' סנהדרין והרא"ש פ' המקבל להוכיח דמחילה א"צ קנין מהא דהאומר זרוק לי חובי והפטר דפטור אף דל"ה קנין ממילא להסוברים דבמליה בשטר בעי קנין לא מפטר במלוה בשטר אף באומר זרוק והפטר. ולמ"ש י"ל דבכה"ג דליכא הוכחה ממה דלא החזיר השטר כיון דצריך עכ"פ לקיים דבריו שיזרוק מהני המחילה אף אם תפס השטר בידו ובלא"ה כבר כתב המעדני יו"ט בפלפולא חריפתא שם דשם לאו מטעם מחילה נגעו בה רק כיון שע"י מעשה שיעשה מה שאומר לו המלוה לעשות רוצה לפטרו כיון שעשה מצותו וקיים דבריו נפטר. והא דבאומר זרוק לי חובי ולא אמר והפטר דאינו פטור הוא משום דזרוק ושמור קאמר כמבואר ברש"י גיטין (דף ע"ח) ובסמ"ע (סי' ק"כ) ולהסוברים באומר זרוק מנה לים וחייב חצי לך דחייב מטעם ערב אף דלא מטי הנאה לאדם כמבואר ברמ"א (סי' ש"פ) שני שיטות בזה בלא"ה פטור כשאמר והפטר מטעם ערב והרא"ש אזיל לשיטתו שסובר דבזרוק מנה לים לא מתחייב מטעם ערב ולכך בזרוק והפטר אתי עלה מטעם מחילה ועוד יבואר אי"ה בזה לקמן דיני גביות חוב:

ט

ט) וראיתי בנו"ב תנינא חח"מ (סי' ל"ב) שכתב ליישב דעת הב"ח דרק גבי כתובה במתו בעליהן עד שלא שתו שכבר נולד הספק בחיי בעלה בזה סברו ב"ה דלאו כגבוי דל"ה עומד לגבות בודאי דשמא תמות וכן בנפל הבית עליו ועל מורישו אינו עומד לגבות מנכסים הללו בודאי וכן במת לוה בחיי מלוה ל"ה עומד לגבות בודאי דשמא לא ישבע אבל שטר שביד המלוה לגבי נכסי לוה עצמו דעומד בודאי לגבות הוי כהם ברשות המלוה וגם ב"ה מודה דכגבוי דמי ול"מ מחילה בלא קנין ודן מזה דאם אין ללוה אז כלום ל"ש לומר דכאלו הם ברשותו דמלוה שאין כאן נכסים וליכא רק שעבוד הגוף מהני המחילה אף דנקט שטרא ושוב אף אם נתעשר הלוה אח"כ כבר הוא מחול אלו דבריו והנה סברתו לחלק בין כתובה לחוב ברור מבואר בתוס' סוטה (דף כ"ה) ומדברי תוס' שם דכתבו דהשיעבוד עצמו של כתובה עומד בספק לא קיימא ארעא לגוביינא אמרו ב"ה דלא כגבוי דמי משא"כ בחוב ברור אף ב"ה יודו משמע דכל כתובה א"ד לחוב דברור היא וסברו גם ב"ה כגבוי ובתשובת דרכי נועם חח"מ (סי' כ"ז) שם תשובת מהר"ם גלאנטי ז"ל כתב כן בדעת הב"ח עפ"י דברי תוס' הנ"ל דכיון דלגוביינא עומד והשטר בידו וכגבוי דמי אף לב"ה המחילה רפויה ומשטה ביה ולהכי צריכה קנין:

אך יש להבין הא בש"ס ר"פ א"נ קאמר מאי קסבר אי קסבר שטר העומד לגבות כגבוי דמי והא עבדי איסורייהו ואי לאו כגבוי דמי הא לא עבד ולא כלום וברש"י שם כגבוי דמי שהרי שיעבד לו קרקעותיו על הקרן ועל הריבית ומאי תלוי ליה הש"ס בפלוגתא הזאת הא בחוב ברור דליכא ספיקא לכ"ע כגבוי דמי וצ"ל כיון דעכ"פ אסור לו לגבות הריבית בזה אמרו שם בש"ס לעולם קסבר שטר העומד לגבות לאו כגבוי משא"כ בחוב דהתירא והוא חוב ברור דלית ביה ספק אם יבא לידי גוביינא בזה לכ"ע כגבוי דמי:

אולם מה שהוליד מזה הנו"ב דבלית ליה להלוה נכסים לאו כגבוי ואתי עלה מטעם דרק ביש לו דהוי כהם ברשות המלוה זה דוחק גדול דהא קיי"ל בע"ח מכאן ולהבא גובה ואי אקדש מלוה ל"מ. גם הא נכסי דבר נש הן רק ערבון ואם ליכא שיעבוד הגוף ליכא שיעבוד נכסי ומה"ט כ' ר"ת דהמוכר שט"ח לחבירו וחזור ומחלו מחול משום דשיעבוד הגוף אינו במכירה רק שיעבוד נכסי וכיון דמחל השעבוד הגוף נפקע ממילא השעבוד נכסי א"כ אם נאמר דלענין שעבוד הגוף אינו כגבוי רק לענין שיעבוד נכסי דהוי כברשות המלוה נימא דמ"מ כיון דמהני המחילה לשיעבוד הגוף נפקע ממילא השעבוד נכסי א"ו דמ"מ כיון דיש שטר ברור לפנינו הוי כגבוי אף לענין השיעבוד הגוף א"כ ממילא אף אם לית ליה ללוה נכסים לגבות עכשיו מ"מ הוי כגבוי לענין זה דל"מ המחילה בלא קנין עד דמחזיר לו השטר לדעת רבינו ישעי' ז"ל וז"ב. וראיתי בתשב"ץ (ח"ב סי' ב') וז"ל ובספר עיטור סופרים נראה דבמחילת זכות בעי קנין כיון דבשטרא איכא קנין ובודאי קשיא עליה מהא דאמרינן משכונו של ישראל ביד הגר שאם מת הגר פקע שיעבודיה ואע"פ שקנה משכון נמחל בלא קנין כ"ש שאם מחל לו בפירוש דא"צ קנין עכ"ל וכנראה עיקר טעמו דדבר שהיה בקנין לא נפקע בלא קנין א"כ אין חילוק בין אם יש לו ללוה נכסים או לא ומה דקשיא ליה ממשכנו של גר לאו כ"ש הוא כמו שכ' שם בשט"מ ב"ק ויבואר לקמן:

י

י) ולדעת הסוברים דמהני מחילה אף דתפס שטרא מבואר בסמ"ע (סי' רמ"א ס"ק ז') דאם מחל חייב הנותן להחזיר להמקבל השטר. וראיתי בתשובת דרכי נועם (סי' ג') שדקדק מדכ' הטור ע"ד ר' ישעי' וא"א הרא"ש לא חילק היינו שלא גילה דעתו בזה ואפשר דסבר כהר"י ז"ל והביא דברי הסמ"ע הנ"ל שכ' ע"ד הרמ"א וצריך הנותן להחזיר וכו' וכת' משמע שאם לא החזיר השט"ח עדיין לא נמחול החוב אם לא שקנו מידו על אותו מחילה והרי זה כמ"ש הטור משם הר"י עיי"ש ודבריו תמוהין הא הסמ"ע קאי ע"ד הרמ"א שהוא דעת המרדכי דמהני המחילה אף בלא קנין וע"ז כ' דכיון דמהני המחילה שוב צריך להחזיר השטר והיינו אף בלא קנין מ"מ כיון שכבר חל המחילה משעבוד הגוף והנכסים חייב להחזיר מן הדין אח"כ השטר וכפינן ליה ואתי לאשמועינן דל"ת דעכ"פ נגד חזרות השטר ל"מ מחילה קמ"ל דלא כן הוא כיון דכבר נפקע החיוב צריך להחזיר את השטר ובנתיבות שם כ' דאף מאן דס"ל דל"מ מחילה מודה דמ"מ אינו יכול לתובעו דשיעבוד הגוף ודאי דנפקע ע"י מחילה רק דס"ל דיכול להחזיק בהשטר עד שיפרע לו דנגד זה ל"מ מחילה ולא משמע כן מכל הפוסקים והאחרונים וגם פשטות דברי הירושלמי סופ"א דגיטין דפליגא בזה ר"ח ור"מ דין דמחל שטר לחבריה חד אמר מחל וחרנה אמר לא מחל עד דמסר ליה שטרא משמע דמאן דס"ל דלא מחל עד דמסר ליה שטרא הוא אף לענין גוף החוב ל"מ המחילה ומאן דס"ל דמהני ממילא חייב להחזיר אח"כ השטר ומוציאין ממנו בדיינין. וכן משמע מדברי בעל העיטור שהביא הש"ך דפסק לקולא והיינו דהממע"ה וא"י לגבות בו דאי קאי על השטר וגוף החוב כבר נמחל הוי ליה לפרש. ובאמת יש להתבונן דהא הוי כספק פרעון ונוקי השטר על חזקתו ותליא במחלוקות הראשונים בכמה מקומות ומהן ב"ב (דף קל"ב) גבי כותב נכסיו לבניו ולאשתו ושייר קרקע בברי' האיך דיש סוברים כיון דליכא ראיה דמחלה מוקמינן לכתובה על חזקתה ולדעת רמב"ם אבדה כתובתה מספק ויש לחלק משם דהוי ספק אם היה מחילה או לא משא"כ כאן המחילה ברור לפנינו רק דהוי ספק בדין אם מהני או לא י"ל דלכ"ע אין מוציאין בהשטר ויש בזה להאריך מכמה מקומות ואכ"מ בזה ועיין מהרי"ט (סי' קי"ט):

ונראה כמו דכתב בעל העיטור דאם קנו מידו לכ"ע מהני מחילה כמו כן אם כתב להלוה שובר כיון דעשה מעשה וצוה להעדים שיכתבו שובר חזינן דמוחל בלב שלם ומהני לכ"ע מחילתו אף דלא החזיר השטר ועיין ריב"ש (סי' ת"ד) בנידון שטר חוב ושובר דנעשה ביום אחד אם החוב קדום ואח"כ המחילה המחילה כוללת גם החוב ויחזור לו שטרו ולא הביא דעת הסוברי' דל"מ כלל המחילה כשתפס שטרא והיה לו עכ"פ להביא ולהכריע א"ו דסובר כיון דנעשה ע"י שובר עדיף אך י"ל דשם בררו והם דיינים ופסקו שיעשו מחילה זה לזה ועדיף ממוחל מעצמו וכותב שובר:

יא

יא) והיכא דמוחל רק שעבוד משדה אחד י"ל דמהני אף בנשאר השטר בידו לכ"ע הן לטעם הסוברים דל"מ מחילה כשתפס שטרו דמדלא החזיר השטר אינו מוחל בלב שלם ל"ש כשמוחל רק שעבוד וזכות לגבות מקרקע אחת דא"י להחזיר השטר דצריך לו לגבות מנכסים אחרים גם להטעם דבחוב ברור הוי כגבוי י"ל גם כן דזה ל"ש רק כשמוחל גוף החוב לגמרי דל"מ הואיל דהוי כגבוי וכ"ז שהשטר בידו הוי כאלו החוב בידו ורשותו אבל אם אינו מוחל גוף החוב רק משדה אחת י"ל דל"ה כגבוי כשיגבה מקרקע הזאת. וכן נ"מ במוחל מקצת החוב דלטעם דכיון דאינו מחזיר השטר אינו מוחל בלב שלם מהני מחילה במקצת ולטעם דהוי כגבוי המחילה רפויה ומשטה ביה ל"מ אף במקצת החוב אולם למחול שעבוד מן קרקע אחת י"ל לכ"ע מהני. וראיתי בס' בית מאיר (סוף סי' ק"ה) שכ' במוכר שט"ח לחבירו דמהני מחילת המלוה המוכר דיש ב' טעמים או מטעם דמכירת שטרות דרבנן או מטעם דשעבוד הגוף נשאר ביד המלוה דנ"מ אם לא מחל החוב אלא שסלק בקנין ומחילה שעבוד מקרקע הלוה הידועה דמהני לטעמא דמכירת שטרות דרבנן וכמבואר בתשוב' רא"ש מובא בטור (סי' צ') אבל לטעמו דר"ת אם לא מחל גוף החוב הרי שעבד גופו עדיין בידו הוי כנותן דבר שאינו שלו דהא כבר מכר שעבוד זה וא"ד להא דמבואר (סי' ס"ו) דיכול להאריך ז"פ כי זה נמי מוחל עכ"פ שעבוד הגוף כ"ז. והנה דקדק וכ' שסלק בקנין ובמחילה ולא אדע הא מחילה א"צ קנין. ובקצוה"ח (סי' ס"ו ס"ק ל"ו) מסתפק בזה והביא דברי הריטב"א מכות דכמו דמהני הרחבת הזמן כ"כ מהני מחילה מקרקע אחת ודברי תשובת הרא"ש וכ' ג"כ דלדעת ר"ת דכל מה דמהני מחילת המוכר השט"ח הוא משום דנשאר בידו שעבוד הגוף וכ"ז דאינו מוחל השעבוד הגוף ל"מ מחילתו מקרקע אחת דהוי כמוחל דבר שאינו שלו:

וי"ל דהא נכסי דבר נש אינון ערבין ביה וגם שעבוד הגוף ושעבוד הגוף הוא לאו דוקא דהא א"י לעבוד עם הלוה רק חיוב הגוף ושעבוד נכסי כמבואר בש"מ ב"ב והנכסין הן ערבאין וקי"ל דלא יתבע את הערב תחילה כמבואר ב"ב (ד' קע"ד) א"כ יש לו שעבוד הגוף לתבוע תחילה מן הלוה קודם שיפרע מן הנכסי' ושפיר יכול למחול לו אף שעבוד קרקע אחת ולסלק מזה שעבודו היינו שלא יכול לתבוע ממנו לשלם לו מקרקע הזאת וחיוב הגוף מלבד שיש לו על הלוה שישלם לו מאיזה מקום שיהיה יש עוד חיוב הגוף שישלם לו מנכסים שיש לו ואינו יכול לירד לנכסיו עד שיתבענו א"כ יכול למחול לו שמקרקע הזאת לא יהיה יכול לתבוע אותו שישלם לו. ומהני אף דשעבוד הקרקע אינו שלו ל"ה כמוחל דבר שאינו שלו דמוחל רק חיוב הגוף שלא יתבע אותו לשלם מקרקע הזאת:

ועיין בס' אבני מילואים (ח"ב סי' ק' ס"ק ז') דכתב בהא דסו"פ מי שהיה נשוי בכתבה הראשונה ללוקח דו"ד אין לי עמך פריך הש"ס וכי כתבה ליה מאי הוי והתניא האומר לחבירו דו"ד אין לי על שדה זו כו' לא אמר כלום הב"ע בשקנו מידה והק' הא מחילה א"צ קנין וכ' כיוון דאינו מוחל גוף החוב דלכ"ע ל"מ מחילה כשאינו מחזיר השטר. ולמ"ש נהפוך הוא דבזה לכ"ע מהני המחיל' אף כשתפס בהשטר מטעמי' שכתבתי ובקושיא הנ"ל כבר עמד שם ע"ז במהרי"ט בחידושיו כיון דאין לה קנין בגופה של קרקע אלא שעבודא בעלמא הא קיי"ל מחילה א"צ קנין אפילו מוחלת כתובתה עצמה כ"ש מוחלת השעבוד וכתב לתרץ דלשון דין ודברי' לשון גרוע הוא ול"מ בתורת מחילה שכל שלא מחלה עיקר החוב יש לה שעבוד על הנכסים והיא לא מחלה השעבוד אלא מדין ודברים בעלמא עי"ש ומבואר ג"כ מדבריו דאף מקרקע א' ולמחול שעבוד הנכסים מהני ודלא כמ"ש הקצוה"ח בספרו אבני מילואים. ועיין סמ"ע (סי' קח"י ס"ק א') שכתב וקנו מידו דבלא קנין אין סילוקו בכה"ג סילוק וכמ"ש לעיל רס"י ל"ז ובתומ' שם כ' דבלא קנין אין סילוקו מועיל הואיל ושעבדו עליה דקרקע ובאמת עיקר הטעם משום דדין ודברים הוי לשון גרוע אבל מחילת השעבוד משדה הזאת מהני דמחילה א"צ קנין. אולם בדרישה (סי' קי"א) כ' עמ"ש הטור שם שסילק שעבודו מהם ולקח מהמלוה בקנין שלא יגבה מהם וגוף החוב נשאר עדיין עליו לפרוע דאל"כ למה צריך שיקנה מהמלוה בקנין הא מחילה א"צ קנין אבל מחילת השיעבוד צריך קנין דהו"ל כאלו חזר ומכר לו השעבוד עיי"ש וזה שייך שם שכתב להלוה הסילוק בזה שפיר צריך קנין ואינו מועיל מחילה בלא קנין דשוב חל כיון שהחוב נשאר אבל בכתב ללוקח שני דו"ד אין לי אם מוחל השעבוד נפקע מן השדה הזה וא"י לגבות ממנו רק הא דצריך לקנות מידו הואיל דאמר דו"ד אבל מחילת שעבוד מהני כמ"ש מהרי"ט ועיין ש"מ כתובות (דף מ"ד) רב אחא אמר אחולי אחיל לשעבודיה דכתב משם הריטב"א אחליה לאחריות דהו"ל עליה דאלו לגופא דארעא לא מהני מחילה אלא כשקנו מידו דמגופ' דקרקע קנו מידו עיי"ש ועיין סמ"ע (סי' ר"ט ס"ק כ"א) ובנתיבות שם (ס"ק ו'). ולדעתי העניה לכ"ע מהני אף בתפס. בשטרא כשמוחל מקצת החוב או הרחיב הזמן דבזה ל"ש לומר אם איתא דהיה לבבו שלם למחול היה מחזיר לו שטרו כיון דצריך לו ועיין תומים (סי' י"ב ס"ק ח') דנראה מדבריו דזה עיקר הטעם דל"מ מחילה כשאינו מחזיר השטר ועיין ח"מ וב"ש (סי' ק"ה ס"ק י"ב) דהוכיחו ממוחל' כתובת' דמהני אף כשלא החזירה הכתוב' ובהפלאה שם כתב דמקולי כתובה הוא ואינו ראיה דבחוב ברור שיש ת"י שטר דמהני:

יב

יב) והיכא דיש בידו משכון ומוחל החוב ואינו מחזיר לו המשכון כ' הרמ"א (סי' רמ"א) לכלול ביחד וי"א אפי' היה לו שטר או משכון עלי' אפ"ה הוי מחילתו מחילה אפילו בדברים בעלמא וכ' שם הסמ"ע דחייב הנותן להחזיר להמקבל השטר או המשכון אחר שמחל לו חובו והוא ממרדכי ריש סנהדרין והביא ראיה ממס' קידושין (דף ט"ו) גבי ע"ע דאי לאו דגופו קנו לימא ליה באפי תרי זיל. ובאמת לפי הטעם לגבי שטר דאם איתא דהי' לבבו שלם למחול היה מחזיר לו שטרו כן י"ל טעם זה גבי משכון דמדלא החזיר לו המשכון הא ראיה דאין לבבו שלם. ומטעם זה אינו ראיה מה דמבואר ברא"ש קידושין (דף י"ט) דבמקדשה במלוה שלה שיש עליה משכון דאפילו לא החזיר לה, המשכון מקודשת ומובא דעתו בטור וש"ע אה"ע (סי' כ"ח סי"א) וכתב שם הב"ש דמכאן מוכח כשמוחל חוב שיש בידו משכון דא"י לחזור דאל"כ דומה למקדשה במלוה דאחרים במעמד שלשתן דלא סמכה דעתה שמא יחזור א"כ אם הי' יכול לחזור אחר שמחל לא הוי סמכה דעתה ודוחק לומר דהכא עדיף טפי משום דהוי כאלו קיבל מעותיו כיון שמקדש אותה במעותיו עכ"ל ודבריו אינם מובנים לכאורה כאשר עמד ע"ד בספר אבני מילואים שם (ס"ק כ"ו) דודאי זה גרע ממע"ג דאפילו למ"ד סמכה דעתה דלא שביק דידי ומחיל לאחריני הכא אם נאמר דל"מ מחילה משום דתופס למשכון לא זכתה עדיין בכסף קידושין גם מ"ש ודוחק לומר אינו מובן דאם כסף אין כאן ומשום דתפס משכון קידושין אין כאן. ולמ"ש י"ל בכוונת הב"ש דסבר אף להסוברים דל"מ מחילה כשתופס משכון הוא משום דיכול לחזור ולומר דלא מחל בלב שלם מדלא החזיר המשכון ואף במשכון בשעת הלואה לדעת הסוברים דאינו קונה המשכון וא"כ כשמוחל החוב משעבוד הגוף נפקע ממילא השעבוד נכסי מ"מ אין הב"ד יכולין להוציא מידו המשכון דיכול לומר מדלא החזיר לו המשכון הא ראי' דלא מחל בלב שלם. אולם מ"מ צריך שיטעון כן וי"ל אם מוחל החוב ולא חזר בו ומת ובא הלוה להוציא המשכון מן היורשין אף דבכ"מ טענינן בעד היורשים להחזיק מ"מ להוציא לא טענינן ואם באו לב"ד להגבות אותם מן המשכון לא טענינן בעדם דמחילה ל"ה בלב שלם דזה הוי כבאו להוציא להחליט להם המשכון בתורת גבויה ולא טענינן דאביהן היה חוזר. וא"כ אם מקדשה במלוה שיש לו אצלה על המשכון כשלא החזיר לה המשכון שפיר מקודשת כ"ז שאינו חוזר בו ובזה שפיר כ' הב"ש דאם נאמר דיכול לחזור לא סמכה דעתה דדלמא יחזיר בו כיון דלא החזיר לה המשכון ומ"מ בבירור לא נוכל לומר דבאמת לא תהיה מקודשת ותהי' ספק מקודשת וכסף קידושין לא יהיה לה. וכ' ודוחק לומר דהכא עדיף טפי משום דהוי כאלו קבל מעותיו כיון שמקדש אותה במעותיו והיינו דכאן יש סברא לומר דהמחילה היה בלב שלם אף דלא החזיר לה המשכון בשלמא בסתם מחילה זה הוכחה דלא מחל בלב שלם מדלא החזיר אבל כשקדשה באותה מלוה ונחית לקדשה בפני עדים ודאי אין כוונתו להשטות רק מחל בלב שלם וממילא חייב להחזיר לה המשכון ומהני הקידושין בהנאות מחילה דמ"מ י"ל כיון דלדעת הרא"ש א"צ לומר בהנאת מחילה אלא מקדש אותה סתם וכמ"ש שם הב"ש א"כ לא סמכה דעתה דאולי כוונתו על מחילת החוב ומ"מ המשכון רוצה להחזיק בידו אף שלא יגבה החוב וא"כ ממילא לא סמכה דעתה או דמחילת החוב מהני דממילא צריך להחזיר המשכון:

יג

יג) ועיין בנתיבות המשפט (סי' רמ"א) שכ' לדינא דמחילה מהני לענין זה דאחר שמחל א"י לגבו' חובו עפ"י ב"ד מהמשכון אבל לענין שיהיה צריך להחזיר לו המשכון לזה צריך קנין דבכל משכון אף במקום דלא קני מדר' יצחק קנו ליה מדאורייתא לענין שא"צ להחזיר המשכון עד שיחזור לו מעותיו וזכות זה יכול למכור מה"ת ומה דקני מה"ת בגוף המשכון ל"מ מחילה בלא קנין עיי"ש ומהא דמתקדשה במלוה שלה שיש בידו משכון דלדעת הרא"ש אף בלא החזיר המשכון מתקדשת מבואר דלא כדבריו דלדבריו ודאי לא סמכה דעתה כיון דיש בידו לעכב המשכון ואף לדעת תוס' המובא בב"ש שם דצריך שיאמר בהנאות מחילה רק דה"א הואיל דהמשכון בידו גרע טפי קמ"ל אבל באמת צריך לומר דוקא בהנאת מחילה מ"מ ודאי אם הדין הוא אף דמוחל שעבוד הגוף וא"י לגבות גם מהמשכון דאינו רק מטעם שעבוד נכסים שהוא מטעם ערבות וכל דנפקע שעבוד הגוף נפקע גם השעבוד נכסים מ"מ דעתה ג"כ שתקבל בחזרה המשכון לא שישאר בידו המשכון א"כ למה תהיה מקודשת א"ו דכשמוחל השעבוד וחיוב הגוף וא"י לגבות עוד מן המשכון בגוביינא דב"ד שוב חייב להחזיר המשכון להבעלים ובלא"ה יש כמה גמגומים ע"ד הנתיבו' שם ובמ"ש (סי' ס"ו וסי' ע"ב) ליסוד מוסד דבלעדי הקנין שיש בגוף המשכון מדרי"צ יש קנין מה"ת לענין שא"צ להחזיר ויבואר אי"ה לקמן בדיני הלואה:

וראיתי בקצוה"ח (סי' רמ"א) דברים תמוהין שכ' דדעת הרשב"א קידושין (דף ח') דל"מ מחילה במשכון מדכתב הלכך מלוה שיש עליה משכון כיון דאית ליה בגווה קצת קנין וא"י למוחלו אחר שנתנה לידה וסמכה דעתה מקודשת ואף דכתב כן בנתנו לאחר ובזה כ"ע מודים דל"מ למחול וא"ד למוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו דמחל הוא משום דאנן ס"ל דמשכון נמכר בלא כומ"ס כמבואר (סי' ס"ו) אבל הרשב"א שם ס"ל דמשכון ליתא במכירה ומשום דבע"ח מכאן ולהבא גובה ומקודשת מחמת סמכה דעתה עיי"ש בדבריו ולא אדע לכלכל דבריו הא להדיא מבואר מדברי רשב"א גיטין (דף י"ג) ורשב"א כתובות (דף כ"ו) דרק בשמכר לאחר ל"מ המחילה כיון דהמשכון קנוי ליה וזכות שיש לו בגוף המשכון מוכר לו אבל כשלא מכר מהני המחילה אף כשלא החזיר עדיין המשכון וכמבואר בתשובותיו (ח"ג סי' י"ד וסי' שנ"ד) שכ' במוחל שטר משכונה באתרא דלא מסלקי דמהני מחילה וכ' ותדע לך שהרי המלוה על משכון דמטלטלין שאין השביעית משמטת תאמר שא"י למחול עי"ש בדבריו דדוקא כשמכר לאחר ל"מ המחילה אבל כשלא מכר לאחר חוב הוא שיש לו עליו ומחילתו על המעות הרי אף דסובר דבע"ח קונה משכון אף בשעת הלואה מ"מ כ"ז דלא מכר לאחר מהני המחילה בלא קנין אף כשלא החזיר המשכון ומ"ש הרשב"א חידושי קידושין שם אע"ג דגופו אינו קנוי ואי אקדיש מלוה או זבין מלוה לא עביד כלום היינו אם מוכר או מקדיש גוף המשכון אבל כשאינו מקדיש רק השעבוד שיש לו עליו מהני ובמכירה ג"כ מהני [שוב ראיתי באבני מילואים (סי' כ"ח ס"ק כ"ח) דמפרש ג"כ בעצמו כן דברי רשב"א רק כ' דלפי"ז אין חילוק בין מכירה לקידושין דבתרוייהו לחלוטין ל"מ ולמשכון מהני גם בזביני ובהקדש והא דאמרינן מס' פסחים אקדיש מלוה או זבין לא מהני היינו בקרקעות המשועבדים אבל במטלטלין הממושכן מהני ולא ידעתי מאי קא קשיא ליה על הרשב"א דודאי מ"ש מתחילת דבריו אע"ג דגופו אינו קנוי לו ממש ואי אקדיש מלוה או זבין לא עבד כלום מ"מ לענין קידושין כיון שיש לו מקצת קנין מעכשיו ה"ל כדידיה לענין קידושין ומתקדשת בה הכוונה דאי אקדיש או זבין גוף הדבר לחלוטין ל"מ ולענין קידושין מתקדשת בה דלא גרע ממקדש במלוה שיש לו על אחרים אבל ודאי גם אי אקדיש וזבין הזכות שיש לו והמקצת הקנין שיש לו לגבות החוב מהני. וכן מ"ש שם בדברי הריטב"א דבאשה מקודשת מעתה אפילו פדאו לוה בזמנו דשאני קידושין מזביני והקדש דכל היכא דבשעת קידושין איכא הנאה מהני אין הכוונה כשמוכר הזכות או מקדיש הזכות שיש לו בהמשכון דזה ודאי מהני כמו בקידושין דאם ליתא בזביני והקדש היכי מצי ליתנו לאשה בהקנאה א"ו דגם אם מכר או מקדיש הקנין והזכות שיש לו בו מהני. ולא עוד דהא דעת ריטב"א בעצמו במס' קידושין מובא בש"ך (סי' ס"ו ס"ק ב') במקדש שט"ח ואומר שטר זה וכל שעבודו יהיה לעניים זכו לגמרי דאמירה הוי ככתיבה ומסירה רק דצריך שיאמר וכל שעבודו דאף דהקנאה דהדיוט ל"ב אמירה דהדיו' בעי ומכ"ש דמהני כשאומר שמשכון זה וכל שעבודו יהיה הקדש אבל כשמקדי' בסתם המשכון או כשמוכר כ"ז שאינו אומר וכל שעבודו לא קנה זה השעבוד אף דידע שהוא משכון אבל בקדשה במשכון דאחרים כשהודיע שהוא משכון מהני ומתקדשת בהנאה הואיל דנותן לה מה שיש לו בו מקצת קנין ודעתה על ההנאה והקנין שתזכה משא"כ בזביני י"ל דדעתו למכור גוף החפץ וכשלא יפדנו יחול למפרע הקנין כמ"ש הריטב"א שם וכן בהקדש די"ל כ"ז שלא אמר וכל שעבודו דאינו מבורר דעתו דמקדיש השעבוד ג"כ אבל באשה דרוצה לקדשה בבירור ודאי דעתם על הזכות ומקצת קנין שיש לו]:

יד

יד) אך דעת הריטב"א שהבי' הקצוה"ח שם מבואר להדיא דלא סגי ללוה במחילת החוב עד שיחזור לו משכונו וכן מבואר עוד ביתר ביאור בדבריו (דף י"ט) דכיון דבע"ח קונה משכון אפילו בשעת הלואה כשותף הוא בו וצריך בר זכיה לזכות בו ואם יש בידו משכון ומת הלוה א"י למוחלו לבניו כשהם קטנים ואעפ"י שהחזיר להם לא זכו אם ל"מ לזכות לקטן בד"א מקנה עיי"ש וכן כ' במס' גיטין (דף ל"ז) ובחידושי הר"ן שם דקנין אינו נפקע במחילה וכ' אכל משכנת' באתרא דלא מסלקי אם מחלו מחול דמשכון קרקע אינו קנוי עיי"ש. ויש להבין בדברי הריטב"א דכ' שם במס' קידושין דאפילו לכשת"ל דמשכנו בשעת הלואה אין בע"ח קונה משכון ול"א רי"צ רק שלא בשעת הלואה בכל כי האי משכון דאמה העבריה שהמלוה הולך ואוכל פירות דכ"ע בע"ח קונה משכון דלא אפשר למיכל פרי בלא קנין הגוף לפירות ואפילו למ"ד ק"פ לאו כקה"ג דמי ומבואר מדבריו דלא אתי עלה מטעם אלם שעבודו הואיל דקונה שלא בשעת הלואה מדרי"צ אלם גם בשעת הלואה רק כיון דאוכל פירות הוי קה"ג לפירות א"כ אמאי במשכנתא באתרא דלא מסלקי מהני המחילה הואיל דאינו קנוי למה יגרע מקנין משכון שלא בשעת הלואה ויבואר לקמן ישוב לזה. ועיין מ"ש בספרי א"ר דיני יו"ט (סי' כ"א אות י"ג) להקשות ע"ד הריטב"א הנ"ל דכ' דצריך הקנאה בהחזרה במשכון מש"ס דב"ק (מ"ט) במשכון של ישראל ביד הגר ומת הגר דפקע לי' שעבודיה והבאתי שם דברי המח"א עיי"ש מ"ש בזה אולם ראיתי בש"מ ב"ק שם כ' משם הרב המאירי ז"ל והרא"ה ז' ל דכתבו אף דבמחילה בשיש בידו משכון לא סגי במחילה באמירה בעלמא מ"מ אפילו אחזיק ביה מחיים דגר שלמ"ד הגר ובשעת מיתת הגר הרי הוא בידו לא זכי ביה אע"ג דבע"ח קונה משכון שהפקעו' השעבוד של מי שהעיקר שלו מוקדם לזכיה של זה שעיקרו ודאי לבעלים אע"ג דבע"ח קונה משכון הא מצי לסלוקי בזוזי ועומד לכך ודאי הפקעות הזכות והשעבוד מוקדמת לזכות אחרים עיי"ש א"כ אף דמחילה לא מהני כשיש לו קנין בהמשכון באמירה בעלמא ואף לדברי ריטב"א דבעינן קנין מ"מ במיתת הגר זוכה זה ממילא ונפקע השעבוד לגמרי ועוד יש לדבר בזה ועיין ש"ך (סי' ע"ב ס"ק קכ"א) שהביא דברי הש"ג דמשכנתא באתרא דלא מסלקי דל"מ לסלוקי עד מישלם ימי המשכנתא כי מת הגר לא פקע שעבודא וכל הקודם זכה והב"ח חולק ע"ז עיי"ש וכיון דלדעת הריטב"א והר"ן מהני מחילה באמירה ודאי לא עדיף ממשכון אף דבע"ח קונה משכון וצריך הקנאה בהחזרה לדעת הריטב"א ומ"מ כשמת הגר נפקע השעבוד והקנין ודאי לא גרע משכון קרקע. ומ"מ לענין מחילה אף דדעת המרדכי המובא ברמ"א (סי' רמ"א) לאו סברא יחידאה היא שכן דעת גדול הראשונים הרשב"א ז"ל דמהני מחילה כ"ז דלא מכר לאחרים וכי כתב שם בשיטה מראשונים לא נודע למי וז"ל ומבעיא לן מלוה שיש עליה משכון ומחל לו הלואתו אם יכול לחזור בו כ"ז דתפס ליה למשכון מי אמרי' גוף המשכון קנוי למעותיו א"ד ל"ד דעבד זכו ביה בתורת מכירה ומשתמש בגופו משא"כ במשכון שאינו אלא ערבון על מעותיו ואם מחל מעותיו פקע ליה שעבוד מהאי טעמא בתרא מסתברא ליה למורי שאין יכול לחזור בו עכ"ל מ"מ כיון שבעל העיטור והריטב"א והר"ן והרא"ה והרב המאירי ס"ל דל"מ מחילה באמירה בלבד כשתפס המשכון בידו ודאי דיכול המוחזק לומר קים לי שלא להוציא ממנו. אולם אם נאבד המשכון באונס באופן דהיה פטור מלשלם אם בא להוציא אח"כ מיד הלוה ודאי דאינו מוציא ואף אם תפס מן הלוה י"ל דמוציאן מידו דע"כ לא סברו הנך פוסקים דל"מ המחילה רק מה שיש לו כח וקנין בהמשכון אבל גוף החיוב הגוף כ"ע מודים דנפקע במחילתו:

ודע דראיות המרדכי מט"ע דאי לאו דגופו קנוי היה מהני מחיל' מבואר בדברי הריטב"א קידושין (דף י"ט) דבאמה עברי' סגי באמת במחילה אף דיש לו בה קנין לפירות וכ' ואי משום דיש כאן משכון ומחילה במלוה שיש עליה משכון ל"מ בלא חזרת משכון הכא שהמשכון בידה מכיון שמוחל לה שעבודו חזרת משכון איכא ובעבד עברי דיש לו בו קנין איסור למסור לו שפחה כנעני' לכך ל"מ מחילה אבל באמה עבריה דלית ליה בה קנין איסור אף דקני במשכון מ"מ כיון שבידה הוא חזרת משכון איכא והקצוה"ח שם בסוף דבריו כתב כן לסלק ראיות המרדכי והדברים מבוארים בדברי ריטב"א. ולפי"ז מיושב דברי הריטב"א גיטין דסובר במשכנתא באתרא דלא מסלקי מהני מחילה והקשתי לעיל הא כיון דאוכל פירות יש לו קה"ג לפירות למה יגרע ממשכון שלא בשעת הלואה ולמ"ש הריטב"א א"ש דקרקע כל היכא דאיתא ברשותו דמריא אית' דל"ש לאוקמי ברשותו רק לקנין הגוף לפירות וכיון שהגוף הוא של בעל הקרקע כשמוחל נפקע הקנין פירות משא"כ משכון מטלטלין כ"ז דנשאר ביד המלוה ל"מ המחילה ואף דכמו במשכון מטלטלין יצא מרשות הלוה ונכנס לרשות המלוה ולגבי הלוה הוי כאינו ברשותו וכמבואר ברמ"א יו"ד (סי' רנ"ח ס"ז) דהלוה א"י להקדיש משכון שביד המלוה ואף מה ששוה יותר על חובו סברו קצת פוסקים דא"י להקדיש ואף לאחר הפירעון ל"מ ההפקר והמכירה ועיין מרדכי ב"ב פ' המוכר ובש"מ כתובות (דף נ"ט) וברבינו ירוחם (ני"ט ח"א) דאף בקרקע הממושכן ת"י המלוה ל"מ ההקדש דהוי כמכירה ועיימ"ש א"א מ"ו ז"ל בספרו דברי חיים דיני חמץ (סי' י"א) ודיני מכירה (סי' ל"א) מ"מ יש לחלק בין קרקע למטלטלין דבמטלטלין כ"ז שהמשכון ת"י ל"מ מחילה דהוי כשותף ממש וכמ"ש הריטב"א משא"כ בקרקע אף דיש לו קה"ג להפירות מ"מ כשמואל חיובו עומד ברשות הלוה והוי כחזרה ועיין בתשוב' ריב"ש (סי' תק"י) מובא בסמ"ע (סי' שט"ו) בשוכר בית באומר למשכיר דאינו רוצה בו ומסלק עצמו ממנו דא"י להסתלק ממנו בדיבור בלבד כ"א בקנין דשכירות מכירה ליומא הוא ובספר מח"א דיני שכירות (סי' ט') משיג ע"ד ויבואר אי"ה בייקומו ליישב כל השגיתיו:

טו

טו) ואם אמר לשלוחו שימחול החוב שלו כ' המל"מ (פ' ט"ז) ממלוה ולוה בפשיטו' דמהני המחילה דשלוחו של אדם כמותו רק חקר שם אם דומה לאומר קרע כסותי או לא. ולכאורה יש לדמותו להפקר דדעת כמה פוסקים דל"מ הפקר ע"י שליח כמבואר ר"ן רפ"א דפסחים והיינו משום דאינו מוסר לו שום דבר והוי כמילי ואף דשם כתבו כמה פוסקים דהטעם משום דהפקר הוא מטעם נדר וכמו דל"מ נדר ע"י שליח כמו כן ל"מ הפקר מ"מ כנרא' עיקר הטעם משום דהוי מילי ולא מימסרי לשליח ובפרט לדעת מהרי"ט בתשובה דל"מ הקדש ע"י שליח ועיין ספר בית מאיר אה"ע (סי' ק"כ) ובחידושי אאמ"ו ז"ל שבסוף ס' דברי משפט (סי' רמ"א ס"ק ד') ובמ"ש ע"ד מהרי"ט בספרי הקטן (ח"ר סי' כ"ו) דיני נדרי' ולדבריו מחילה על ידי שליח ודאי דלא מהני ואף דמצינו דמהני מחילה על תנאי ול"א כיון דאי אפשר להתקיים על ידי שליח לא מהני התנאי כבר כתבתי שם ליישב ע"נ דברי מהרי"ט וכן להסוברים דבדיבור ל"ב דיני תנאים א"ש עכ"פ יש לדון בזה טובא אם מהני מחילה ע"י שליח לדעת הר"ן הנ"ל דהפקר ל"מ ע"י שליח. וראיתי בתשו' מהר"א ששון (סי' קמ"ה) דפשיטא לי' דמהני מחילה ע"י שליח ודן בשטר מחילה בב' עדים ובאו שנים ואמרו עמנו היה המלוה במ"א תלינן דמחל ע"י שליח והשליח מחל ביום הכתוב בשטר מחילה משמע מדבריו דפשיט' לי' דמהני המחי' אף אם לא הקנה לו החוב. וע' תשובת הר"י מיגאש (סי' קל"ו) שכ' למה שטען שמחל לו אבי הנערה ל"ה מחילתו מועל' כלום אעפ"י שהרשת אותו שיכולה לומר לא הרשתי אותך אלא לתבוע לא למחול אא"כ נזכר בהרשאה שהרשת אותו למחול וליתן ולעשות כרצונו שמחילתו מחילה עיי"ש משמע קצת דצריך הרשאה לעשות כרצונו ושליחות ל"מ:

טז

טז) והיכא דמוחל לחבירו על תנאי כגון באומר אם לא אבא עד זמן פלוני מחול לך החוב ראיתי בנו"ב מהד"ק ח"מ (סי' ל"א) שכ' אף אם במחילה ל"ש אסמכתא לדעת רמב"ם היינו דל"ב קנין בבד"ח אבל מ"מ קנין בעי ורק כשמוחל להדיא ל"ב קנין ודינו כמו אם התרצו בפשרה בב"ד דיכולין לחזור אם לא קנו מידם ואף התובע יכול לחזור דהוי כמו מחילה בטעות של"ה יודע שיאמרו הפשרנים כך וה"נ דומה לפשרה וכ' וסמיכת שלו מדברי הסמ"ע (סי' כ"א ס"ק ו') שכ' בסיפא שאם לא יבא שיפטור חבירו אפילו קנין בבד"ח א"צ אלא קנין לחוד הרי אף לדע' רמב"ם מ"מ קנין בעי וא"ד למחילה דעלמא עכ"ד ועיין לח"מ (ספי"א) ממכירה ובס' בני יעקב (דף ק"י ע"א) כ' ע"ד ואפ"ל דל"א א"צ קנין אלא במחל מעכשיו במוחלט אבל באומר אם לא באתי צריך קנין דאי לא במאי ליקני חבירו דומיא דמ"ש הר"ן גבי הודאה וכוונתו ע"ד הר"ן נדרים (דף כ"ז ע"ב) דכ' אף דאמר אם לא באתי לבטלן זכותיה שמודה שאם לא יבא לאותו זמן ראיותיו בטילות מ"מ צריך קנין דאם הודה כן בלא שום תנאי ה"נ אבל כיון שתלה באם אין כאן הודאה גמורה הלכך אפילו אמר מעכשיו ל"מ דאף דליכא אסמכתא אפי"ה במה יקנה הלה שיבטלו זכיותיו הלכך בעי קנין כי היכא דלקני חברי' עיי"ש ומדמה לזה הבני יעקב מחילת חוב ג"כ ובאמת יש לגמגם דשם דלא מחל רק דאמר לבטלן זכותיה ואתינן עלה מטעם הודאה בפני ב"ד שפיר כיון שתלה באם אין כאן הודאה כמו"ש הר"ן במה יקנה הלה אבל במחילה דא"צ קנין הוא משו' דמיד זוכה זה בדיבורו במה שבידו כיון שמסלק ממנו זכותו י"ל דגם באם מהני המחילה. אולם הנו"ב אתי עלה מטעם דדומה לפשרה. ובאמת כדבריו מצאתי בתשובת מהר"מ רויטנבורג (סי' תשח"י) שכ' אם אדם קובע זמן לחבירו לדין שאם לא יזמינו לדין עד אותו יום שלא יזמינו עוד ועבר הזמן יכול לחזור מאחר דל"ה קנין וכתב אף דמחילה א"צ קנין זהו כשמוחל לו מיד מה שבידו ומה שתופס משלו וזה פשוט וידוע אם אדם מוחל לחבירו מה שיש לו משלו שא"צ קנין אבל הכא שלא מחל לו מיד אלא שאמר אם אבא אח"כ עד אותו זמן לדין שלא אערער עליכם ובדעתו היה לעשות כדבריו נראה דצריך קנין דקיי"ל פשרה צריכה קנין ה"נ ל"ש עכ"ל הרי דמדמה זה לפשרה דהוי כמו מחילה בטעות ה"נ הוי בטעות דדעתו היה לעשות כדבריו. אך אם מוחל על תנאי שביד חבירו לקיימו ונתקיים התנאי בזה י"ל דל"ה כמחילה בטעות כיון דא"ד לפשרה דכאן יודע דחבירו ישתדל בכל עוז לקיים התנאי יודע ומחל:

וקצת יש להבן בדברי מהר"מ ז"ל דהא (סי' תל"ה) כתב במלמד שאמר לבעה"ב אחר מיתת בנו שלא יתבענו עוד שאין בלשון זה לשון מחילה כיון דלא אמר לו מחול לך או היפטר או אחד מלשון מחילה אין זה אלא פטומי מילי ולא נתרצה למחול דלא אמר אלא שלא אתבענו ואף אם הוא לא תבע חייב בד"ש כיון דלא פטר אותו לגמרי וא"כ ל"ה מחילה וחייב ליתן לו כל שכרו ויכול לתובעו דמה שאמר לא אתבעך אין כאן מחילת ממון ולא זכה הלה במה שבידו דאין כאן אלא דברים בעלמא עכ"ל הרי דסובר דבעינן דוקא לשון מחילה או פטור ובמה שאמר שלא יתבע אותו ל"ה כמחילה וא"כ שם (סי' תשח"י) דהשאלה היה שקבע לו זמן לחבירו לדין שאם לא יזמינו לדין עד אותו יום שלא יזמינו עוד הא ג"כ ל"ה לשון מחילה והא אף אם אמר לו מיד שלא יזמין אותו לדין יכול לחזור ולתובעו דמ"ש זה ממה שאמר שלא אתבעך ואולי שם היה הקביעת זמן בפני ב"ד ועדיף טפי ועיין במבי"ט (סי' שי"ד) בסופו שכ' וז"ל וקרוב אני לומר כי לשון מחילת תביעה אפילו על חוב או שעבוד לא יועיל כיון שאינו מוחל החוב או השעבוד בפירוש אלא התביע' שיש לו על ראובן בחו' בשעבוד עכ"ל וכנראה דספוקי מספקי ליה ולהר"מ פשיטא ליה דל"מ וע' מהרי"ט (סי' כ"א) בפסק מהר"ם די בוטון ז"ל שכ' באומר אין לי עליך שום תביע' גדולה וקטנה דדי לשון זה למחול וא"צ שיאמר בפירוש אני מוחל לך מה שאתה חייב והביא ראיה ממס' קידושין גבי עבד עברי דאם לאו דגופו קנה היה סגי באומר לו זיל ולית לך עלי סגי למחילת חובו הרי משמע שאם אמר דברים המוכיחים שמחל מהני והמרי"ט שם הסכים ע"י ולכאורה לדברי המר"מ בר ברוך ז"ל והמבי"ט מחילת תביעה ל"מ והא דקאמר בש"ס קידושין לימא באפי בי תרי זיל כבר כתב המרי"ט בחידושיו סוף פ' מי שהי' נשוי דלאו דוקא נקט לשון זה אלא שיאמר לו לשון טוב ועיקר הקושיא הוא דאמאי צריך שטר מה שכתב בשטר יאמר לו בע"פ עיי"ש א"כ אינו ראיה באם אינו אומר לשון מחילת החוב והשעבוד רק אין לי עליך שום תביעה מניין לנו לומר דמהני ואולי יש לחלק בין נדונים שם דהי' הוכחת הרבה דהכוונה היה שמוחל לו החוב ממזונות וצ"ע ועיין טור (סי' ע"ד) מתשובת הרא"ש שכ' ומחל שמעון לראובן כל תביעה שיש לו עליו מאותו שטר כל החוב מחול. צריך לומר ג"כ דהוי הוכחה שמוחל גוף החוב:

ועיין תשובת הרשב"ש (סי' תקע"ב) במלוה שיש לו שטרות על הלוה וטוען הלוה שהמלוה אמר לו שאם תתן לי כך וכך מהחוב הנזכר אמחול לך השאר וכ' שזו אסמכתא הוא שכל האומר אם תעשה כך וכך אתן לך או אמחול לך לא קנה כלום ומשמע דוקא כיון שאמר אמחול לך אבל באומר מחול לך אם תעשה כך מהני ובאמת באומר אמחול לך אף בלי אסמכתא יכול לחזור בו כ"ז שלא נתן. וראיתי בתשובת דרכי נועם ח"מ (סי' ג') במשכיר שתובע מהשוכר שכירות שעבר מדירת הבית ואמר לו או צא מביתי ואני מוחל לך כל מה שנשאר עליך מזמן השכירות וכ' דבזה ל"מ המחילה כיון דשכירות כממכר הוא ואין השוכר יכול להסתלק בדיבור בעלמא כמו שכ' הריב"ש כי אם בקנין א"כ אין במחילה זו ממש וחייב השוכר לפרוע כל דמי השכירות הכתוב בשטר ובס' מטה שמעון תמה עליו הא כיון שמחל בהדיא הוי מחילה והביא מדברי רשב"ש (סי' ק"א) ודברי הדרכי נועם נכונים ודאי אם מוחל להדיא מחילה מוחלטת מהני מחילה בחוב שכירות דמ"ש מכל חוב דעלמא וכן בנידון דרשב"ש שם לא הוטל שום חיוב על השוכר ודאי אם מוחל מעכשיו מחילה מוחלטת הוי מחילה אבל בנידון דהדרכי נועם דאמר לו צא מביתי ואני מוחל כיון דכ"ז שלא הקנה לו בהחזר' הבית תוך ימי השכירות לא נסתלק השוכר בדבור בלבד כמו שכ' הריב"ש א"כ לא נגמר הדבר בהחלט עד שיצא מן הבית שפיר ל"ה מחילה בהחלט ודומה לפשרה דצריכה קנין כנ"ל:

וראיתי בתשובת מהרי"ט צאהלן (סי' פ"ט) שכ' אם המשכיר אומר לשוכר הנח לי ביתי ולך ואתה פטור מהשכירות א"י לחזור בו אף בלא קנין וא"ד לדברי הריב"ש דשם השוכר אומר למשכיר יכול לחזור משום שהם דברים בעלמא אבל אם המשכיר פוטרו משכירות מחילה א"צ קנין וכנראה סובר אף דהמשכיר עדיין לא זכה בהדירה במה שיצא מן הבית מ"מ כל שזה קיים דבריו ועשה מצותיו חל המחילה למפרע וגמר ומחל כיון שביד השוכר לצאת מן הבית ואינו תלוי בדעתו וגם אסמכתא ליכא במחילה ועיין ש"מ ב"מ ר"פ הבית והעליה משם הרמ"ך בהא דאם נפל כותלו שסמוך לגינת חבירו וא"ל שיפנה אותם ולא רצה ואמר לו הגיעוך והרי הן שלך דלא זכה באבנים עד שיתחיל לפנותן וכתב ונראה לומר דאע"ג דמרי כותלא מצי הדר ביה כל כמה דלא פנינהו מרי גינתא אפי"ה מארי גינתא ל"מ הדר ביה דכיון דאירצו מחליה להזיקא ומחילה ל"ב קנין וצ"ע עכ"ל והנה ספוקי מספקי לי' בזה היכא דחבירו יכול לחזור אם גם הוא יכול לחזור ובאמ' הדברים נפלאים כיון דזה לא מחל הזיקא בחינם רק אם יזכה בהאבנים וכיון דיש ביד בעל הכותל לחזור למה לא יהיה ביד בעל הגינה לחזור וכן בנידון דמהרי"ט צאהלן ועיין תוס' ב"מ (דף ס"ו) ד"ה ומינומי וכן מצינו בכמה מקומות היכא דלא נגמר הדבר מב' הצדדים ואחד יכול לחזור יכול גם השני לחזור ול"ה רק פטומי מילי וצ"ע ועוד יבואר אי"ה במ"א. ועיין רדב"ז (סי' ש"ז) בשנים שקנו סחורה בהקפה מגוי בשותפות וטען אחד שאמר לחבירו אם תביא חלקך בדמי הסחורה יש לך שותפות ואם לא תביא המעות ביום פלוני אין לך שותפות וכ' כיון שכל הסחורה היה ת"י וחזקתו א"צ קנין למחילת שותפות לא יהיה אלא שהיה לו חוב ומחלו דמחילה א"צ קנין וכיון שהוא מודה שכך התנה עמו שאם לא יביא חלקו במעות לא יהיה לו חלק בהסחורה ולא קיים תנאו הרי מחל ומשמע מדבריו אף דהתנאי ל"ה בשעה שקנו הסחורה רק אח"כ ואז כשקנו קנו שניהם הסחורה כי שניהם התחייבו והשטר מכר על שניהם בשוה בערכותיהם ורק אח"כ התנו תנאי זה שאם לא יביא המעות ליום פלוני שלא יהיה שותף וא"כ מבואר דאף מחילה שאינה מוחלטת רק בספק גם כן מהני וזה דלא כמבואר בתשובת מהר"ם רויטנבורג הנז'. ברם לא אבין דברי רדב"ז כיצד דן זה למחילה דא"צ קנין במה שאמר שאם לא יביא המעות ליום פלוני לא יהיה שותף הא אין זה לשון מחילה. וגם הא דפשיטא ליה דמחיל' מהני בשותפות היינו באם הטילו שניהם לכיס אחד דחלק של כל אחד משועבד לחבירו בזה מהני מחילה וכמו שכתב שם (סי' ש"נ) דמחיל' שותפות ממון מהני וא"צ קנין אבל אם קנו הסחורה בשותפו' וזכו שניהם כל אחד במחצית הסחורה ונתחייבו שניהם להמוכר הוי כמוחל דבר בעין ופקדון דל"מ מחילה רק צריך לשון הקנאה:

יז

יז) היכא דמחייב אחד לחבירו בקנין בסך מסוים באופן המועיל נפום דינא ומתחייב א"ע שחיוב זה לא יפקע מעול' ואף אם ימחול לו יחול שוב שנית החיוב מעכשיו וכן עד עולם אם מהני מחילה אעפ"כ או לא מהני המחילה כיון דשוב נתחייב שנית ואי אפשר שיפקע חיובו במחילה. ראיתי בספר מוהריק"ש הנקרא ערך לחם בח"מ (סוף סי' ס') שכ' וז"ל המחייב עצמו ממון לאשתו ונתחייב בלשון מעכשיו שכל פנים שתמחול לו יחזור ויתחייב מעכשיו עד עולם וקנו ממנו נ"ל דמהני ונ"ד להותר נדרים שמתירין תנאי זה דבחיוב ממון לא שייכא התרה וכן נראה בבירור בדברי הפוסקי' בר"ן נדרים (דף כ"ט) ועיין ריב"ל (ח"ב סי' מ"ז) עכ"ל. ולכאור' יש לדון דאינו דומה לדברי הר"ן ורשב"א נדרים שם דהם הוכיחו מש"ס שם באומר לחבירו שדי מכורה לך עד שאעלה לירושלם דאם חזר וקנה המוכר מן הלוקח דחל שוב שנית המכירה כמו שם באומר נטיעות אלו קרבן עד שיקצצו פדאן חוזרות וקדשן וכמו כן בקרקע ע"י הכסף ושטר חל קנין השני מעכשיו הואיל דבידו עכשיו למכור ול"ה דשלבל"ע דשם אין באפשרית רק שהלוקח חוזר ומוכר הקרקע להמוכר לכן חל שוב שנית המכירה השניה שמכר לו אז וכן לעולם אבל לענין מחילה י"ל דאם מחלה האשה כל החיובים אף החיובים האחרים עד עולם אזלינן בתר מחילה האחרונה ונפקע החיוב הן הראשון הן כל החיובים ע"ע דמחילה אינה צריכ' קנין ואינה בגדר הקנאה משא"כ בשדה דצריך קנין מן הלוקח להמוכר ואז שוב חל על השדה הזאת קנין השני וכן עד עולם ובאמת אם מוכר הלוקח להמוכר השדה עם כל הזכיות שיש לו בהשדה עד זמן הנ"ל או אף באומר כן עד עולם מהני המכירה דהא כמו שמהני מכירת המוכר על אופן זה ע"ע שיחול מכירה אחרת וכן לעולם כמו כן מהני מכירת הלוקח שוב להמוכר בהחזרה ג"כ על אופן זה ויש לומר דבזה שוב לא חזרה השדה להלוקח כיון שמכר לו אף זכות זה מה שיחול תמיד מכירה שניה וכן עד עולם:

ברם ראיתי שם בלשון הנמוקי יוסף בנדרים שהביא מדברי הרשב"א ז"ל בלשון הזה וכן הדין באומר קרקע זה לעניים עד שאעשה דבר פלוני או עד שאבא ממקום פלוני אם בתוך כך חזר וקנה מהם זכותם הרי הם חוזרין וזוכין באותו קרקע לאלתר דה"ק לעניים יהיה מעתה וכן לאחר שאקנה מהם תחזור להם כ"ז שלא אעשה דבר פלוני או שאבא ממקום פלוני וכ' ומיהו הסכימו המפרשים ז"ל שאין דין זה אלא בהקדש או בקונמות משום חומרא דידהו אבל האומר שדי נתינה לך מעכשיו עד שאלך לירושלם או עד זמן פלוני אם קנה זכותו תוך זמן זה אין המקבל מתנה חוזר וזוכה בו שלא נתכוון בזמן ההיא אלא לגריעותא עיי"ש הרי דכפל דבריו להסוברים דחוזר וזוכה וכן בעניים דמהני אמירתו לכ"ע שיחזרו ויזכו דאף אם חזר וקנה זכותם דג"כ חוזרים וזוכים הרי דלא יש אופן המועיל שיתבטל הקנין ולעולם חוזר וזוכה אף אם מוכר הלוקח להמוכר את זכותו מ"מ סוף סוף עד זמן פלוני חוזר וזוכה מצד קנין הראשון וממילא אם מוכר בפירוש שיהיה קנויה לו השדה לעולם ואף אם חוזר ויקנה מן הלוקח ששוב יחול הקנין עד עולם ודאי דל"מ אף אם מכר לו בהחזרה עד עולם עם כל הזכו' שיש לו בהשדה דל"ה זמן שיחול הקנין ושלא יחזור שיחול לחזור להמקבל או הלוקח דבאמת בקובע זמן לזה יש מקום שמוכר לו בהחזרה עד סוף זמן שקבע לו דאז יגיע זמן שיחול הקנין למפרע ושלא יחזור להמקבל ובכ"ז מבואר מדברי הנ"י דל"מ אף אם מפרש לו שמוכר לו כל הזכות שיש לו בהשדה בהחזרה דמ"מ כ"ז שיש מקום שיחזור ויחול הקנין חוזרת להמקבל ק"ו באם הותנה כן עד עולם דלא יש זמן הראוי שיפקע מן הלוקח דודאי חוזר לעולם אליו וא"כ כמו כן במחילה ואף אם מחילה מהני בע"כ של המתחייב והוי רק סילוק חיובו בכ"ז אף אם מוחל לו כל החיובים עד עולם דלעול' חוזר וחל חיובו אחר חיובו כיון דהיה כך קנין וחיוב הראשון במעכשיו על דרך זה דאין ביד אחד מהם לחזור ל"מ שום מחילה אף אם מוחל חיוב האחרון דבלתי באפשרות שלא יחול החיוב ולעולם חוזר וניעור החיוב:

והנה עיינתי בדברי מהריב"ל וראיתי שכ' דאפשר אם מחלה פעמיים דלא נשאר שום חיוב עליו דמהני כמו שכ' הר"ן בתשובה (סי' י"ז) בנודר ואמר בכל פעם שיושאל ויותר מהאיסור שיחול עליו פעם אחר וכן לעולם דיכול לישאל להתיר לו כמספר שאמר וכן מה שאמר וכן לעולם יתירו לו פעם אחד וכ' דממונא מאיסורא לא ילפינן דהרי מצינו בהכותב לאשתו דו"ד אין לי בנכסיך דצריך שיכתוב עד עולם אין לדמות ממון לאיסורא עיי"ש והמעיין יראה דמדברי הר"ן אינו ראי' כלל לנידון זה דהא כ' שם להדיא דאם מתיר לו כפי מספר שאמר ואח"כ מתיר לו הנדר שאמר וכן לעולם סגי דזה אינו אלא נדר אחד דאעפ"י דוכן לעולם כולל לאין תכלית אי אפשר שיתרבה הנדר מחמת זה והביא פלוגתא דר"י ור"ש מס' שבועות גבי שבועה שלא לך ולא לך דאין מספר הנדרים אלא כמספר הקונמות שהוא זוכר או כמנין שהזכיר ולא לך ולא לך וכתב שם דאי אפשר לנודר לידור אלא נדרים ידועים ולא שאין להם תכלית עיי"ש וזה הכל בנדר דצריך שיבטא בשפתיו ולחלק לפרטי' ולא לכלל דאז הוי הכל כמו נדר אחד וכשהותר מקצתו הותר כולו אבל בכ"מ לעולם משמע לאין תכלית וכיון דאי אפשר דבכל פעם חוזר החיוב לאין תכלית ל"מ המחילה אף אם מוחל גם התנאי לעולם חוזר החיוב כמו בשדה זו נתונה לך עד זמן פלוני דל"מ אף אם חזר וקנה ממנו הזכות שיש לו בהשדה. ואין לדמות זה לשולח גט ע"י שליח וביטל כל הבטולים שיבטל בטל דאזלינן אחר ביטול האחרון ובביטול מודעי אף שאמר שמוסר מודעי על כל הביטולין עד עולם הולכין אחר דיבור האחרון הכי נמי הולכין אחר דיבור האחרון דכאן אף שנתבטל חיוב הראשון לעולם בא חיוב האחרון וכל החיובין שמוחל לא מהני כיון דתמיד התעורר חיוב מחדש. וראיתי בתשוב' בית יוסף דיני כתובה (סי' ד') שכ' הא דכותבין בכתובה שלא יפתנה שתמחול דבר מה מכתוב' ואם תמחול יהיה כחרס הנשבר שיש לו לגמגם וי"ל דמחילה קיימת דהאיך אדם מתנה שאם ימחול שלא יהיה מחילתו מחילה אם כפי הדין הוא מחילה וכתב ואפשר דבקנין מצי לסלוקי נפשיה מההיא מחילה שכל פעם שתמחול יחול קנין החיוב ואפילו מאה פעמים ועיין כנה"ג אה"ע (סי' צ' ס"ק פ') בהגהות הטור הביא דעת מהריב"ל דנראה מדבריו דל"מ החיוב ודעת רבינו ב"י בתשובה הנ"ל דבקנין מהני:

ברם יש להתבונן הא הרשב"א בנדרים שם חוכך בדין זה ואמר דדין זה אינו רק במקדיש בלבד משום דהקדש חל בקדושת פה ובאמירה בלחוד אבל במקנה לחבירו בעלמא לא במאי קנה הא אפילו אמר לו מעכשיו אי אפשר לו לקנות אלא בכסף ושטר וחזק' וכסף או שטר או חזקה שנעשו על מכר זה ראשונה כשחזר זה וקנאו כבר כלתה קנייתן של אלו ולבסוף במה יקנה עיי"ש בר"ן ובחידושי רשב"א הוסיף בזה וכתב והיינו טעמא נמי דאצטרכינן למנקט הא דרב הושעיא בשתי פרוטות ולא נקט ליה בחדא פרוט'. וא"כ במחייב א"ע במנה בקנין סודר גם כן אף שאמר עד עולם מ"מ כיון דקנין סודר זה כבר עשה פעולתו בקנינו לחייב א"ע בחיוב הראשון שוב במה יחול שוב חיוב השני אף שאומר מעכשיו דאל"כ הדרי סודרא למריה מ"מ כיון שע"י קנין סודר זה חל חיוב הראשון ודאי לא עדיף משטר וכסף וחזקה דל"מ לעשות קנין שני אחר שעשה קנין הראשון כ"כ בק"ס. ובאמת הוכחת הרשב"א מהא דרב הושעיא נקט האיבעיא שלי בנותן שני פרוטות לאשה ואמר באחת תתקדש לי היום ובאחת לאחר שאגרשך ולא נקט ליה בחדא פרוטה מתרץ יפה אאמ"ו ז"ל בספרו ד"ח דיני קידושין (סי' ל"ח) דאף אם בקרקע היה מהני באומר מעכשיו בפרוטה ולאחר שאקחנו באותו פרוטה מקנה מעכשיו דהוי כמוכר לו שני קרקעות בפרוטה אחת משא"כ בקידושין אי אפשר לקדש שתי נשים בפרוטה אחת ואף דכאן הוא אשה אחת על שני פעמים מ"מ הא בש"ס קידושין מספקא להו בשתי בנותיך לשני בני ולכך לא נקט רב אושעיא בחדא פרוטה דזה הוי ספקא בלא ספק שלו והוא שאל אם ל"מ בחדא פרוטה מ"מ יש שאלה אם בב' פרוטות מהני אף דהוי כדבר שלא בא לעולם הואיל דבידו עכ"ד ומ"מ אף כי קושית רשב"א מיושב כנראה בחד קנין ס"ל דל"מ א"כ אף בק"ס ומתחייב שלא יהני המחילה רק שיחזור ויתחייב ל"מ בחד קנין רק בכל פעם שיחול צריך קנין אחר מעכשיו ועיי"ש מ"ש אאמ"ו ז"ל (סי' ל"ב) הטעם הא דלדידן באבעיא דרב הושעיא פסקינן דהוי ספק קידושין ולענין דיני ממונות מהני אם מקנה בב' פרוטות אף דגם כן אין ביד אחד לגמור הקנין מעכשיו בלא דעת חבירו משום דבד"מ אין אנו דנין מטעם בידו רק מטעם דמעולם לא יצא הקרקע מרשות לוקח והוי כמו בנטיעות אלו קרבן עד שיקצצו משום דהוי כפדאן הוא כמבואר שם בש"ס דמעולם לא יצא מרשות הקדש וכ"כ במכיר' לדעת ר"מ מקורטבי שם ועיין מה שכתבתי שם בהגהותי לפקפק בזה דמה מהני בשביל שלא יצא מעולם מרשותו של הלוקח הא מ"מ כיון דבעינן אח"כ ג"כ דעת הלוקח א"ד להקדש וצריכין לבא מטעם דבידו א"כ מה מהני מעכשיו ועיי"ש מ"ש בזה. עכ"פ לענין חיוב אף אם מהני מעכשיו אף דצריך דעת הזוכה ג"כ ונאמר דהוי בידו ומהני מעכשיו כיון דבידו לחייב כו"כ ואינו דומה לקידושין דשם כיון שהפסיק בקנינו כמחוסר מעשה דמי דאין בידו לקדשה עכשיו קידושין אחר קידושין משא"כ בחיוב ממון בידו לחייב א"ע הסך השנית והשלישית ואף לאין תכלית להסוברים דיכול לחייב את עצמו בדבר שאינו קצוב. מ"מ ע"י קנין אחד לדעת רשב"א וכנרא' שהר"ן מסכים למה שחוכך לומר דל"מ ע"י קנין אחד שלא יופסק הקנין וששוב יחול בכל פעם א"כ גם במחילה ל"מ הק"ס ובפרט על כמה פעמים לאין תכלית ע"כ דין זה צ"ע אם מהני חיוב אחר חיוב. ובודאי אין מוציאין מיד המוחזק:

ומ"מ באם מכר הזוכה בהחיוב בהחזרה להמתחייב החוב שיש לו נראה בודאי דשוב אינו חוזר ומתחייב דהחיוב לא היה רק שלא יועיל המחילה ובאם שימחול יחזור ויתחייב וכ"ז כשנפקע החיוב מצד המחילה אבל בנשאר החיוב הראשון רק שקונה החיוב בהחזרה בזה לא נתחייב מחדש ועיין בש"מ ב"מ (סוף פ"א) בהא דשובר בזמנו טורף דכ' והשובר הזה הוא כעין שטר מקנה שאומר לו חוב פלוני מכור לך בשטר זה עיי"ש דמבואר דיכול למכור חובו להלוה עצמו בתורת מכירה ולא בתורת מחיל' ומשמע מדבריו דאף מסיר' ל"ב ככל מכירת שטרו' ועיין מ"ש בד"ח דיני הלואה (סי' ל"ו) בזה ועוד יבואר אי"ה לקמן בדיני הלואה עכ"פ מהני המכירה וזוכה בחוב שלו מצד קנין א"כ י"ל דזה נכלל בקניינו שהתחייב א"ע שאם ימחול יחזור החיוב לא כשקונה בעצמו החיוב הראשון כן נלע"ד:

וראיתי במבי"ט (ח"א סי' שי"ד) שכ' מה שכתוב בשטר המתנ' שאעפ"י ששמעון ימחול לראובן המתנה שלא תועיל המחילה ההיא נראה שהוא מודיע שאינו חפץ במחילה וא"כ אעפ"י שאינו אנוס במחילה היא בטילה מפני המודעה דהוי כמתנה שאין הולכין בה אלא אחר גילוי דעת הנותן שאם אינו רוצה לקיים בכל לבו לא קנה המקבל מתנה והמחילה מתנה הוא כמ"ש הרמב"ם (פ"י) ממכירה עכ"ד וצ"ע מלבד די"ל דמחילה אף שהוא כמתנה מ"מ מהני אפילו בע"כ כמו שכתבתי לעיל (אות ב') דהוי רק סילוק חיובו וממילא נפקע החוב בלא"ה לא אדע הא אף אם מסר מודעא דאינו מקבל המתנה מ"מ אם מבטל אח"כ המודעא הולכין אחר דיבור האחרון וכיון דקבל אח"כ שטר מחילה ברצון מה מהני הגילוי דעת דקודם לכן בשעת חיובו ואף בביטול מודעא על הבטולין הולכין אחר דיבור האחרון כמבואר תשובת הר"ן (סי' מ"ג) מכ"ש דיכול לבטל המודעא שלא יקבל המחילה. גם ראיתי בס' נתיבו' משפט על ר"י (דס"ט ע"ד)דהביא דברי בעה"ת במוכר שט"ח לחבירו דמהני מחילה וכתב דאף תנאה דל"מ מחיל ל"מ והביא דברי הסמ"ע (סי' ס"ו) דמפרש דאין המוכר יכול לעשות תנאה לגרוע בו זכות הלוה לבטל המחילה וכתב נראה מדבריו שביטול המחילות ל"מ מטעם שהוא חב לאחרים ואינו יודע למה שאם הוא מבטל כל המחילות שימחול שיהיה כחרס הנשבר אין כאן מחילה ול"ד כו' אבל אם פסל וביטל גוף המחילה מעכשיו הואיל ובדיבורו הוא מוחל בידו לבטל דיבורו עכ"ד ואינו מובן דבריו היכן מצינו ביטול שיבטל מה שיעשה אח"כ ואף בנדר אם זוכר בהמודעה שעשה מתקיים הנדר ומכ"ש במחילה כיצד יעשה מחילתו מה שימחול אח"כ כחרס הנשבר הא כיון שמוחל ברצונו כבר נפקע חיובו ואף אם נאמר דהמתחייב לחבירו בקנין ושלא יועיל המחילה היינו דמחייב א"ע שבכל פעם שימחול יחזור החיוב מעכשיו מחדש. אבל לבטל מקודם כל המחילות שימחול שיהיה כחרס הנשבר שאין כאן מחילה זה לא שמענו דודאי מהני המחילה וכמ"ש ומ"ש שם בדברי הבעל העיטור שהביא הבעה"ת שהביא סמך לדבר דל"מ התנא' של הלוקח עם המוכר לו השט"ח שלא יכול למחול מדברי ירושלמי פרק שבועת הדיינים וכוונתו על הא דאיתא שם אלין דכתבו ע"מ שיש לי רשות לגבות מטלטלים לא גבי וכ' דלדברי הסמ"ע אין ענין לזה א"ו דכוונת בע"ה לומר שאם אמר בלשון הזה שלא יכול למחול ל"מ דנראה כמתנה על מה שכ' בתורה וכי היכא דל"מ ע"מ שיש לי רשות לגבות מטלטלים כ"כ בזה כיון שיש לו רשות למחול לא מהני התנאי ומכח זה הקשה דמירושלמי משמע שאם אמר אעפ"י שמן הדין יכול למחול אני מתנה בכך ועיי"ש שהניח בצ"ע ואינו מובן כלל דודאי עיקר הטעם דל"מ תנאי שלא ימחול דכל חיובים ובטול המחילות ל"מ רק באם יתחייב מחדש ונגד חבירו שלא יועיל מחילתו לא יש שום ביטול ותנאים דסוף כל סוף אם עושה ומוחל חל מחילתו ודברי ירושלמי הנ"ל שהביא הב"ה הוא רק סמך בעלמא דלרב אמי לא מהני אם כתב ע"מ שיש רשות לגבות מטלטלים היינו דל"מ לגבות מן היורשים דהם זכו בו ומטלטלין דיתמי לא משתעבדי ורב מנא אמר אם כתב אע"ג דלית בי דינא יהיב גבי אינו מטעם שכתב הנתיבות משפט כמו שמהני באומר ע"מ שאין עלי דין אונאה דמהני רק כיון דמפרש דסמך דעתו ומשעבד לו לא נפקע השעבוד במיתתו הואיל דנתחייב הלוה וחל השעבוד וכמבואר ברשב"א קידושין אע"ג דלא שיעבדו מטאגמ"ק גובה מיורשים אף מדיני דגמרא דכל תנאי שבממון קיים וכיון דחל השעבוד מחיים לכך גובה אף מיורשיו ועיין מ"ש לקמן דיני הלואה אי"ה. אבל במוכר שט"ח אף אם יתחייב שלא ימחול לא יכול לבטל זכות הלוה וז"פ וברור:

יח

חי) כתב הרשב"א בתשובה (ח"ב סי' ער"ח) מובא בב"י בענין מחילה בטעות וז"ל ואפילו לא נאנס כלל וסבר שאין לו בידו יותר ונמצא שיש לו מחילה בטילה דכל דלא ידע לא מצי מחיל ואעפ"י שהוא כותב לו הריני מוחל לך בדלא שנוי כו' אין בדבריו כלום עד שיאמר מרצונו בלי שום אונס יודע אני שיש לי בידך יותר וכדתניא מוכר שאמר ללוקח חפץ זה שאני מוכר לך בר' יודע אני שאינו שוה אלא ק' ע"מ שאין לך עלי אונאה אין לו עליו אונאה עכ"ל והיינו מש"ס ב"מ (דף נ"א) במפרש דוקא אבל בסתם באומר ע"מ שאין לך עלי אונאה דלא ידע דניחול יש לו עליו אונאה ומזה כתבו גדולי האחרונים דכל היכא דלא ידע בשעת מחילה הוי כמו מחילה בטעות ועיין תשובת ראנ"ח (ח"א סי' מ"ט) ובמח"א הלכות שותפות (סי' ז') שהביא משם הפ"מ ומדברי מהרי"ט (ח"א סי' ק"ג) שאעפ"י שנתרצה למחול בלב שלם כיון דבאותו שעה ל"ה ברור לה מחילה ובכנה"ג אות (נ"ב) כ' משם הרמ"ע מפאנו דצריך שיהיה הסך מפורש ובזה סמך הרשב"א על הבריית' ולא הוצרך לפרש ועיין בכנה"ג במ"ב דהרמ"ע לא אתי עלה מטעם שיטת רמב"ם דל"מ חיוב ומחילה בדבר שאינו קצוב רק מטעם מחילה בטעות כל שלא פירש הסך שמחל ואיכא ראיה שטעה בחשבונו הוי מחילה בטעות:

אך מ"מ מ"ש המ"ע ז"ל בפשיטות לומר בדברי רשב"א דאף באומר יודע אני שיש לי בידך יותר סמך הרשב"א על הבריית' דצריך שיהא הסך מפורש. זה הוא מחלוקת הפוסקים שם בש"ס ב"מ הנ"ל כמבואר במ"מ (פי"ג) ממכירה דדעת הרמב"ם דל"מ מפרש רק כמבואר בברייתא וקצת מפרשים שאינו בדוקא וכן מוכח מדברי רש"י שם דכתב מי ידע דאיכא אונאה הוא סבר דאין בו אונאה משמע דעיקר הטעם דחושב שא"ב אונאה אבל אם מאמין שיש בו אונאה הוי כידע ומחל אעפ"י שאינו מפרש הסכום וכן כ' שם רש"י מפורש שפירש לו יודע אני שיש אונאה ואני מוכרו לך ע"מ בהא תנאי קיים מבואר דלא בדוקא הוא בברייתא. ועיין במח"א דיני אונאה (סי' י"ד) דהקשה ע"ד רמב"ם הא בלוקח מבעה"ב א"ב אונאה אע"ג דלא ידע כמה שיעור אונאה אפ"ה הוי כאלו א"ל שיש בו אונאה והוי מחילה וכן בנו"נ באמונה נמי א"ב אונא' ומטעם משום דלא נחית אדעתא דשיווי וה"נ כל שאמר יודע אני שאינו שוה כ"כ ויש בו אונאה הרי ל"נ אדעתא דשיוויו וכתב בטעם דצריך לפרש שיעור אונאה לא גמר בדעתו למחול ובדעתו לתבוע אונאתו משא"כ בלוקח מבעה"ב ליכא למימר דדעתו לתבוע שהרי אמרו הלוקח מבעה"ב אין לו אונאה וכיון דל"מ לתבוע ע"כ גמר ומחל ולדבריו גם לדעת רמב"ם דצריך לפרש דמי אונאתו מודה במוחל אם אומר יודע אני שיש לי בידך יותר ואני מוחל אם לא לדעתו דבכל מקום ל"מ בדבר שאינו קצוב אולם דבריו בלתי מובני' א"כ נאמר אם אמר שיודע שיש בו אונאה ואעפ"כ אני רוצה בחפץ זה נימא ג"כ דל"נ אדעתא דשיוויו ולא יכול לתבוע אונאתו גמר ומחל. ועיין במהרי"ט (סי' י"ט) מ"ש לחלק בין ע"מ שא"ל עלי אונאה כיון דלא ידע ומחל דל"מ לנו"נ באמונה עיי"ש בדבריו ובנתיבות (סי' רכ"ז ס"ק י"ט) ומה שיש לפלפל בדבריהם אכ"מ ואי"ה יבואר במקומו עכ"פ באם המוחל אומר יודע אני שיש לי בידך יותר סגי ל"מ לדעת החולקים על רמב"ם לגבי אונאה דמפרש הוא לאו דוקא לפרש סכום הטעות ודאי גם במחילה סגי בזה וגמר ומחל אלא אף לדעת הרמב"ם יש מקום לחלק בין אונאה לדברים אחרים:

ועיין ריטב"א ב"מ שם דכ' שמעינן מהכא דמאן דמחל מידי לחבריה וא"ל אידך אפילו ליתי לך עדים מהאי הלואה את מחיל לה כולה ל"ה כלום דדומיא דסתם הוא דהא לא ידע דליתי עדים אבל אם אמר יודע אני בך שיש לך עדים בזאת הלואה ואעפ"כ מחול לך כולה ומחלו לו הוי מחילה וכ' עוד ואיכא לדחוי דהכא ה"ט דבעינן שיפרש לו כן מפני שהלוקח רואה המקח ואומדן דעתו שאם יראה שיהיה בו אונאה ל"ה קונה מש"ה בעי שיפרש אבל בתביעות שיש עליו בין אדם לחבירו ליכא אומדן דעתא דדילמ' נייח נפשא עדיף ליה ומש"ה מחל בכל ענין והביא ראיה מנאמן עלי אבא במחול לך דא"י לחזור בו אע"ג דלא ידע דליחול ועוד כי אמרינן בלא ידע תנאו בטל מפני שהתנאי חל על איסור תורה כאלו אמר שלא יחול עליו דלאו תנאי וכיון שכן במידי דליכא איסורא הוי מחילה בכל ענין עכ"ל ויש נ"מ בין החילוקים האלה דלטעם הראשון היכא דליכא אומדן דעת דלא מחל בלב שלם מהני המחילה דדילמא נייח נפשיה עדיף ליה אולם היכא דידענו באומדן דעת דזה לא ידע מזכותו הוי מחילה בטעות בסתם ולטעם השני דוקא במידי דאיכא איסורא כמו אונאה בזה התנאי בטל ובמידי דליכא איסור' כגון שמדבר עם חבירו שימחול לו כל זכיותיו שיש לו עליו לתבוע ומחיל לו מהני המחילה די"ל דנייח נפשא עדיף ליה והתרצה בלב שלם אף אם חייב לו ביותר. והשתא בנידון דמהרי"ט הנ"ל שהבי' המח"א דיני שותפות שם דכ' אף דנתרצה בלבו למחול בלב שלם כיון שבאותה שעה ל"ה ברור ליה ל"ה מחילה לדברי הריטב"א הנ"ל ודאי הוי מחילה מעליא ועיי"ש במח"א מה שהביא מדברי ריטב"א כתובות דרק בסתם מקח שחושב שאין בו שום אונאה וכן מדברי ש"מ שם דסבר אנא בדיקנא ושווי כמה דיהבנא. ולדבריהם אף באונאה היכא דמודה דבשעה שהתנה ואמר ע"מ שאין לך עלי אונאה היה דעתו למחול רק עתה רוצה לחזור בכה"ג י"ל דא"י לחזור וכבר ראיתי בתשובת ושב הכהן (סי' מ"ה) דנסתפק בדין זה דאם נאמר דיכול למחול דבר שאינו קצוב כדעת רוב הפוסקים החולקים על הרמב"ם בזה רק הטעם דאם אינו מפרש סכום אונאה ולא ידע דמחיל ל"מ דמסתמא אינו מוחל א"כ כשמודה שהי' אז בדעתו למחול א"י לחזור עתה או דלמא אפילו מודה שהיה בלבו למחול הוי המחילה דברים שבלב ואינו כלום. ולדברי הש"מ וריטב"א הנ"ל י"ל דבכה"ג כשמודה שאז היה בדעתו למחול על אונאה שוב א"י לחזור. ובמהרי"ט שם כתב בפשיטת דבאונא' אטו מי לא מספק בדעתו שמא יש בו אונאת שתות או יתר על שתות ונתרצה שאעפ"י שיהיה בו אונאה לא יחזיר ואפ"ה ל"מ דכל דלא ידע אע"ג דמחל ליה ל"ה מחילה וכ' שכן מוכח מדברי תשובת הרשב"א שכ' כיון דל"י ל"מ מחיל מדלא כתב כיון דלא ידע לא מחל משמע אע"ג דמחל ואמר בלבו אפילו יהיה כן הריני מוחל ל"ה מחילה עד דאיתברר ליה והדר מחל כגון דאמר יודע אני בו שאינו שוה אלא מנה. ולהנ"ל י"ל דבכה"ג מהני המחילה ומדיקדוק לשון הרשב"א אין להוכיח כ"כ דבנידון דידיה לא אתי עלה רק מטעם מחילה בטעות לגמרי מדכתב ל"מ מחל וכדאיתא במציעא ובבתר' ובשאר דוכתי. ובבתרא הוא רק היכא דהוי בטעות לגמרי דלא ידע כלל אבל אם באמת התרצה למחול מספק אף אם יהיה כך י"ל דגם הרשב"א מודה דמהני המחילה ואף באונאה י"ל דשוב א"י לתבוע אם מהני מחילה בלב ומהרי"ט לשיטתו (סי' מ"ה) דס"ל דל"מ מחילה בלב וכבר כתבתי (באות א') דאף מחילה בלב מהני ק"ו סילוק שלא יתבענו:

אולם מ"מ יש לדון לגבי אונאה דלא מהני אף אם נתרצה בלב דהנה הגאון בעל שב הכהן זצ"ל כתב שם דלרמב"ם דסובר דל"מ קנין וחיוב בדבר שאינו קצוב יצא לו דין זה מש"ס דב"מ דבסתם יכול לחזור. ומצאתי בבעה"ת (שער ס"ד) בתשובה שהשיב לו הרמב"ן ז"ל בהשגות על הרמב"ם וכתב וכשחזרנו על כל צדדינו לא מצינו שדינו של הרב דין ולענין אונאה שחלקו בין בסתם בין במפרש ההיא טעמא רבא משום דבסתם איכא מחילה דהא בשאר כל מקח וממכר הוא דבכל מקח וממכר נמי כל אחד יודע שחבירו מעלה בדמי ממכרו כל מה שיכול לעלות ורחמנא אמר לא תהוו מחילה בכדי שיראה לתגר או לקרובו הא לענין מתנה ולענין שעבוד כיון דמחית נפשיה להאי ספיקא גמר ומשעבד הוא עכ"ל מדבריו למדנו דמחילה ל"מ דהתורה ירדה לסוף דעתו של אדם דהרוצה לקנות הדבר בשויה המוכר מעלה בדמים כל מה שיכול ואמרה דמחילה כזאת ל"מ לכן אף אם אומר בסתם שלא יהיה אונאה ל"מ ויכול לחזור בכדי שיראה לתגר כיון דאף בכל מקח מוחל ובכ"ז גזה"כ דהמחילה לא מהני רק כשאמר שיודע שאינו שוה כל כך ובפרט אם אומר הסכום שרוצה להפסיד גלי דעתו שאינו יורד לקח דמי שווי' החפץ אז מהני מחילתו ואף לדעת המפרשים דבברייתא אינו בדוקא לפרש סכום הטעות מ"מ עיקר הטעם דבסתם ע"מ שאין לך עלי אונאה דל"מ ואף אם מחל בלב ומתרצה מ"מ כיון דכל מקח וממכר יודע שמעלה ומוחל ואמרה התורה דל"מ לכן גם בע"מ ל"מ רק במפרש שיודע שאינו שוה בזה יצא מכלל כל מקח וממכר ואינו חפץ רק שיהיה בדמי שווי' של המקח ומוחל על אונאתו אז אינו יכול לתבוע ממנו. ומעתה במחילה וכמו נידון דמהרי"ט ובכ"מ בפשרה דהוי כמקח וממכר אם אינו מפרש שיודע שחייב לו יותר ושיש לו זכות יותר ממה שנותן לו י"ל דל"מ מחילה וכמ"ש הרשב"א כיון שחבירו יודע שחייב לו יותר אף דדין אונאה יש לומר דאין בו דלא עדיף מקרקע ודבר שאינו מטלטל וגופו ממון דיצאו מדין אונאה מ"מ איסור תורה הוא ליהנות לחבירו בכל דברים דאיתמעטו מדין אונאה כמבואר רמב"ן פ' בהר דלאו דלא תונו קאי על כל דבר שבממון ועיין מל"מ (פ"ד) ממלוה וכמו כן בפשרה בין אדם לחבירו אם יודע דחייב לו יותר וחבירו אינו יודע אם בא בעקופין עליו שיתרצה וימחול לו בפשרתו ל"ה מחילה ואף דלא שייך בו דין אונאה לענין חזרה היינו משום דהתרצה לקנות או למכור בפחות ע"ז לא הקפידה התורה שיחזור דבדברים דאתמעטו מדין אונאה כן הוא דרך המו"מ אבל לענין מחילה כ"ז דלא אמר שיודע שחייב לו ביותר ומוחל לו י"ל דל"מ המחילה וכמו שכ' הרשב"א ועיין בתשובת ושב הכהן (סי' כ"ה) מה שפלפל שם בפשרה דהוי כזבינא בדברי תשובת רשב"א והפוסקים (סי' ר"ה) ותשובת רמ"א (סי' כ"ב) ואי"ה יבואר במקומו. ומ"מ לדינא היכא דשניהם לא ידעו דחייב לו ביותר אף שנתברר אח"כ דחייב לו ביותר אם אמר שאף אם יתברר אח"כ שחייב לו ביותר אף אם אינו מפרש סכום כך וכך אין מוציאין מידו וכמבואר מדברי הריטב"א וגם הרשב"א י"ל דמודה בזה. ואף אם חבירו יודע שיש לו בידו יותר ג"כ צ"ע לדינא אם אינו יכול לומר קים לי וכמו שמצדד המח"א וגם די"ל שכן דעת הריטב"א ורמב"ן:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >

מעבר לתחילת הדף