אמרי בינה/דיני גביית חוב/כא

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

אמרי בינה דיני גביית חוב כא

סי' כא

הגם דקדושת דמים אינו מפקיע מידי שיעבוד מ"מ מטעם דלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון פודה בדבר מועט ודמי הפדיון יוסיף על החוב ויגבנו מן הלוה. כמבואר ש"ס ערכין (דף כ"ג) וטור ורמ"א (סי' קי"ז) ולמד מזה הרא"ש כתובות פ' הכותב דכ"כ צריך הלוה לשלם שכר השליח כשאינו כאן וכן פסק היש"ש ב"ק מובא בקצוה"ח (סי' י"ד) והקצוה"ח הקשה בזה הא זה שהקדיש נכסיו הזיק שיעבודו כמו יתומים שמכרו שיעבודו של בעל חוב דחייבים לשלם מש"ה דין הוא שיתחייב לשלם דמי הפדיון אבל במה דלוה לא פשע שהלך מביתו אף דלטובתו מ"מ אמאי יתחייב לשלם וכ' דהרא"ש לשיטתו בדוחף מטבע לים אם מצי בר אמוראי למשקלי' לא הוי רק גרמא כיון דלא הזיק גוף הדבר ופטור מההוצאה ה"נ כיון דמצי לפדותו אינו חייב מצד מזיק ואפ"ה חייב להוסיף על כרחך הטעם משום דהוא טובתו אם כן הה"ד בשולח אחריו שליח אבל להסוברים דחייב בדוחף מדד"ג אינו ראיה עיין שם עוד. ולענ"ד לא הוי מזיק במה שהקדישו רק גורם דגורם ושאני דוחף מטבע דעשה מעשה בידי' בממונו של חבירו אבל כאן אף אם חפר בורות ומערות בגוף הקרקע גם כן לא הוי רק גורם וממילא אם צוה לחשו"ק לחפור פטור לדעת בעה"ת המובא בש"ך (סי' שפ"ו) בשורף שטרות על ידי גורם דפטור דגורם אינו חייב לשלם והכא נמי על ידי דבורו שהקדיש גרם למלוה שיצטרך לפדות מהקדש בדבר מועט אבל גוף השיעבוד עדיין קיים עליו אף בזמן שהוא של הקדש דקדוש' דמים אינו מפקיע מידי שיעבוד ולא עשה שום דבר רק שגרם לו בדבורו שיפדה ומצד גורם ראוי שיהיה פטור ואעפ"כ חייב הלוה על כרחך משום דהוא לטובתו ועיין קצוה"ח (סי' כ"ה) דאף לדעת רא"ש דהיכא דקם דינא הוי מזיק ממש דדיבור הוי מזיק הא דמוכר שטר חוב וחזר ומחלו לא הוי רק גורם כיון דאין ללוקח בגוף החוב רק שיעבוד ומזיק שיעבוד הוי רק גרמי עיין שם אם כן אם לא הזיק ממש רק גרם לו דמי פדיון הוי רק גורם דגורם ואף לדעת רמב"ן דגורם דגורם חייב י"ל בכה"ג פטור. ומה שכ' עוד לוה שצריך לפרוע בשומת ב"ד אם כן כי הקדיש צריך הלוה להשלים איני יודע לכוון דבריו הא הקרקע שוה כדי החוב רק דמי פדיון חסר וזה לא נכנסת שומא דהוי באמת רק מלוה על פה ואינו גובה רק מבני חורין כמו שכ' בדרישה כאן:

גם בלא"ה דעת הרא"ש אף אם מכרו יתומים קרקע שירשו מאביהם לעכו"ם ואלם ואין הבעל חוב יכול לגבות אינן חייבין לשלם דלא הוו מזיק שיעבודו ש"ח דלא קלקלו גוף הקרקע כמבוא' בטור (סי' קי"ז) אם כן מכ"ש כשהקדיש קדושת דמים דיכול לגבות ושיעבודו קיים רק מטעם שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון צריך לפדות בדבר מועט לא יתחייב מצד גרמי. ברם אם הקדיש קדושת הגוף י"ל דגם הרא"ש מודה דחייב לשלם מצד מזיק דהא בשחרר עבד שהוא אפותקי מבואר דחייב ועל כרחך צריך לומר דזה חשוב קלקול גוף השיעבוד דנשתנה הגוף לגמרי ועיין רשב"א גיטין (דף נ"ג) דהוי היזק ניכר מה"ט דהוציא מרשותו וכן בקדושת הגוף דנפקע השיעבוד לגמרי הוי כמו חפר בה בורות ודוקא כשמכרו לגוי או אלם דשיעבודו נשאר רק דמצד אלמות אינו יכול לגבות ואף במלוה על פה כשמכר דהשעבוד נשאר רק דאינו רוצה לגבו' זה לא הוי רק גרמא ופטור לדעת הרא"ש אבל בקדושת הגוף דנפקע לגמרי השעבוד הגוף מודה הרא"ש דחייב לשלם:

וראיתי בס' ב"מ (סי' צ"ג) דהביא ראיה דהיכא דלא קלקל בגוף הקרקע לא הוי מזיק מב"ק (די"ג) נכסי' המיוחדי' פרט לנכסי הפקר אמר רבינא למעוטי נגח ואחר כך הפקיר וכן פסקינן בח"מ (סי' ת"ו) והיכי תנן נכסים המיוחדים למעט המזיק מתשלומין הא מזיק שיעבודא חייב וצ"ע על החולקים ע"כ דבריו ודבריו מוקשים הא בכה"ג דהוציא מרשותי' לגמרי ונפקע השיעבוד גם הרא"ש מודה דחייב דהוי יותר מקלקול. אולם לא קשה כלל דהא דעת כמה מראשונים שם בש"מ דזה דוקא במועד וכמו דמשמע שם מרש"י ותוס' דבתם הואיל דיוחלט השור והקדישו אינו מוקדש רק מדר' אבהו כמבואר (דף ל"ג) ומכרו אינו מכור לגמרי לר"ע דיוחלט השור וממילא אין בידו להפקירו ועיין בבאר הגולה (סי' ת"ו) שם שהעלה ג"כ כן אם כן לא שייך כאן מזיק שיעבודו דכל נכסיו משועבדים רק גרם שלא יוכל לבא לידי גמר דין במה שהפקיר ולא עשה בשל חבירו כלל דאינו גובה מגופ' רק מן העליה ואף דגם שור זה נשתעבד לא הוי רק גורם שלא יבא לידי גבייה ובזה כ"ע מודים דלא הוי מזיק. ואף לדעת ראב"ד בש"מ שם דאף בתם אע"ג דלא קיי"ל כר"י לענין קטלא דשור לענין תשלומין מיהא אם הפקירו או הקדישו קודם העמדה בדין פטור דכתיב ומכרו את השור החי וחצו את כספו אלמא בדאית ליה בעלים בשעת תשלומין איירי. מ"מ בתם דקנס הוא ואינו חייב עד שעת העמדה בדין ולאחר העמדה בדין חל החיוב למפרע אם כן לא גרם רק שלא יחול החיוב ולא הוי רק גרמא. וראיתי בא"מ אה"ע שם שהרגיש בזה דא"ח עד שעת העמדה בדין והוי כמו עשאהו טמון באש. אולם לרוב ראשונים קאי שם במועד לא הוי רק גרמא בכה"ג כנז' ובלא"ה ל"ק דאף אם יהיה חייב לשלם בחיוב חדש מצד מזיק שיעבודו מ"מ אתי שפיר דקתני במתניתין נכסים המיוחדים פרט אם הפקיר דפטור מצד חיוב הנגיחה אבל מצד מזיק אם נתכוין לגרום היזק חייב חיוב חדש ונ"מ אם לא ידע דנגח וכדומה דהפקיר באונס ודעת רמב"ן דבגרמי לא מרבינן אונס כרצון. ולדעת ראב"ד דאף בתם אם הקדיש קודם העמדה בדין פטור הא דקתני (בדף ל"ג) הקדישו מוקדש מדרבי אבהו הרי דבתם מהני העמדה בדין אף אחר שהקדיש. ובגליון משניות מרבינו עק"א ז"ל עמד במס' ב"ק (אות מ"ה) על דברי רא"ש מש"ס ב"ק הנז' ותמהני שלא הביא דברי הבה"ג והראשונים דבתם לא בעי בעלים בשעת העמדה בדין. אולם ע"ד הראב"ד קשה ואולי דעת הראב"ד דוקא בקדושת הגוף דפקע שם בעלים לגמרי דלית לי' פדיון אבל קדושת דמים דאית לי' פדיון והדין הוא הקדש שוה מנה שחילל על ש"פ מחולל וכתבו תוס' מנחות (דף ע"א) דוקא הבעלים יכולים לפדות על ש"פ ולא אחרים הרי דיש עוד לבעלים זכות בהקדש דמים יותר מאחרים הוי ממילא כיש לו בעלים בשעת העמדה בדין אולם בהא דרבי יהודא ב"ק (דף מ"ד) לענין קטלא בנגח ואחר כך הקדיש דחשיב לית לי' בעלים איירי גם כן רק בקדושת דמים כמבואר שם בש"מ דפסול להקרבה הרי דל"ח בעלים אף בקדושת דמים כמו כן לענין תשלומין לדעת הראב"ד בתם ל"ח בעלים. אך י"ל כיון דיליף מדכתיב וחצו את כספו י"ל דוקא אם יש עוד צורך בו לבעלים דשוה יותר מחצי נזק של שור הניזק אבל אם אינו שוה יותר כגון בשור שוה מנה שנגח שור שוה מאתי' בזה ל"ב בעלים הראשונים בשעת העמדה בדין:

נחזור לענינינו דודאי היכא דהפקיע לגמרי מרשות בעלים מוד' הרא"ש דחייב מצד מזיק ובתומים (סי' ק"ז ס"ק ז') העלה בדעת הרא"ש דדוקא במכר לגוי או לאלם דשעבודו קיים רק אריה דרביע עלה אבל במע"פ שאין למלוה זכות על הלוקח בדיני ישראל דומה למשחרר עבד. ועדיין קשה אם נאמר דהיכ' דהפקיע השיעבוד לגמרי חשיב מזיק נמי במכרו לנכרי יתחייב ודומ' לשורף שטרותיו של חבירו דשם ודאי מה"ד נשאר החיוב על הלוה שהי' חייב למלוה לשלם רק הואיל דאנן לא ידענו מה כתוב ביה לא יכול לברר הדברים בפני ב"ד ולהוציא בדיינים אבל כל חיובו שהי' לו כתוב בשטר נשאר בתוקפו ובכל זאת חייב השורף לשלם מדד"ג הואיל דסלק ממנו ראיותיו וגרם לו שלא יכול להוציא בדייני' מכ"ש זה שמכר לנכרי דסלק ממנו זכותו שהי' לו לטרוף ולגבות ועכשיו אינו יכול. ובאבני מלואים שם פשוט לי' בדעת הרא"ש דאף במע"פ שמכרו היורשי' ואינו יכול לטרוף מן הדין גם כן פטור וכ' הטעם דעדיין נשאר השיעבוד אף כשהוא ביד הלוקח רק חז"ל הפקיעו הטירפא וממילא יכול הלוקח לחפור בהשדה כיון שלא יבא לידי גוביינא אבל זה לא הוי מזיק דעדיין השיעבוד בשלימות רק מלוקח ליכא טירפא. ודבריו אינם מובנים לי כלל הא זורק מטבע ש"ח לים אף בצלולין דנראה לכל ולא הפקיעו מרשותו ובכ"ז אם אין בר אמוראה יכול למשקל חייב ואינו יכול לומר הא מונח קמך כיון דאינו יכול למשקל והוי כמו זוטו של ים דרחמנא שריא ואפקרה והפקיעו מרשות בעלים כן נמי בזה אף דנשאר שיעבודו קיים מ"מ כיון דאינו יכול לטרוף ולגבות שיעבודו ונשלל ממנו זכות זה למה ל"ה מזיק ומי גרע משורף שטרותיו אף דהנייר אינו שוה כלום מ"מ כיון דסלק ממנו ראיותיו חייב לשלם אף דשיעבודו נשאר קיים ק"ו כאן דמה"ד אינו יכול לגבות. ואף דכתב הרא"ש דבשלהם עשו ומכרו מ"מ אינו מובן כיון דקלקלו זכותו למה לא יתחייבו. וצריך לומר דס"ל כיון דמותר למכור דשלהם הוא ועיק' סמיכת דעת המלוה לא הוי דוקא על זה ואם רוצים לסלק בדמי' יכולים לכן לא הוו מזיקין במכירתם מה שאין כן בשיחרור הואיל דהוי אפותקי מפורש ועיקר סמיכת דעת המלוה הי' על זה ואסור לו למכור אף אם דעתו לסלק במעות כיון דעיקר סמיכת דעת המלוה היה על זה לכך חייב. מה שאין כן ביתומים דמכרו דבדידהו עבדי ואינם עושים איסור בזה אם רוצים לסלק בממון לכך אינם חייבים כלל. ואינו דומה לבעל חוב מאוחר שקדם ומכר לגוי כמו שכ' הב"ח לחלק בין יוריש דבדידי' עביד ובתומים הכריח לחלק בזה מדעת רמב"ן דסובר ביתומים שמכרו בנכסים מועטים דלא מקרו מזיקי שיעבודא ובבעל חוב מאוחר שמכר חייב מטעם מזיק וע"כ צריך לחלק כנ"ל:

ויש לחקור קצת אף לדעת רמב"ן ורא"ש דיתומים בדידהו עבדו מ"מ ודאי איסורא עבדו כמבואר מס' סוטה איזהו רשע ערום זה המשיא עצה למכור בנכסים מועטים. אם כן אם מכר אפוטרופס של היתומים אף דאינו חייב מטעם מזיק משום דבדידהו עבד כמו אם מכרו היתומים מ"מ י"ל כיון דאיסורא עביד אם שייך בי' לומר אשלד"ע להסוברים דבטל המעשה ואף דלענין תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים דל"ק עדיף אפטרופס כמבואר (סי' ק"ה) מ"מ לענין דבר עבירה י"ל דשייך בי' דברי רב ודברי תלמיד דברי מי שומעין. ולדעת כמה גדולים אף בעבירה דרבנן אמרינן גם כן אשלד"ע ובפרט בגרמי להזיק חבירו אף דפטור מדיני אדם מ"מ בד"ש חייב וכנראה עושה עבירה דאורייתא כמו שכ' והארכתי בזה דיני עדות (סי' ל"ד). אך בתשובת המיוחסת לרמב"ן (סי' מ"ט) מבואר אם אפוטרופס מכר קרקע של יתומים שירשו מאביהם ולא נשאר למזונות האלמנה דמעות הללו לא נשתעבדו עיין שם הרי מבואר דפשיטא ליה דהמכירה מהני כמו אם היה מכרו היתומים בעצמם ויש להבין מ"ט לא אמרינן בזה אשלד"ע ויתבטל המעשה המכירה וגם אף דמינו אותו הב"ד לאפטרופס נימא דעל דבר עבירה לא נתנו לו כח ואין זה זכות יתומים. ואולי כיון דיתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו ולגבייהו לא איכפת להו בהאיסור ועיקר העבירה הוא על האפטרופס לא שייך בזה לומר אשלד"ע כמו שכתבו בזה הנו"ב מהד"ת והקצוה"ח (סי' ק"ה) להוכיח מדברי תוס' גיטין דהיכא דאין העבירה על המשלח לא אמרינן בזה אשלד"ע ועדיין יש להתבונן בזה ואכ"מ:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף