אמרי בינה/דיני גביית חוב/יד
|
< הקודם · הבא > |
הר"ן פ' מי שהיה נשוי הביא משם הרשב"א דכ' יש מי שאומר מי שמכר לשנים ולאחד פירש בשטר בה' בניסן ולשני כתב בניסן סתם דאין בעל חוב יכול לטרוף מא' מהם דכל אחד יכול לדחותו אצל השני ולומר הנחתי לך מקום לגבות והרשב"א חולק דאם כן כל אחד יערים ויעשה כן ויפסיד לבעל חוב אלא מהאי דכ' ניסן סתמא גבה והטעם משום דשדות שניהם משועבדים לבעל חוב אלא שהתקינו להם חכמים שאין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש נכסים ב"ח אם כן עליו לברר שהוא משועבד במקום ב"ח ועליו הראיה הלכך זה שהוא סתם ידו על התחתונה עכ"ד. והנה בפשטות נראה דעיקר הטעם הוא הואיל דהלוקח לא אתי עלה אלא בכח תקנה ועליו לברר שזכה בכח התקנה היינו שהניח מקום לגבות. וכן נראה סברת הבעה"ת (ש"ד) דהבע"ח ודאי ולא אתי ספק להפקיע מידי ודאי דאין נפרעין במקום ב"ח ליתא אלא תקנתא ובס' לא תקון ועל זה הביא שהרמב"ן השיב לו דבכל מקום המוציא מחבירו עליו הראיה ויקשה שהרשב"א ודאי לא יחלוק על סברת רמב"ן דמ"מ שייך הממע"ה. ומלבד זה קשה הא תינח אם היה הבדל בין השדות בזה בא הלוקח רק מצד התקנה דאין נפרעין במקום שיש ב"ח אפילו הן זיבוריות אבל אם היה כל השדות שוות באין הבדל בזה לא היינו צריכין לתיקון עולם דבלא"ה אינו יכול לטרוף מן הלוקח דשייך לומר מה מכר ראשון לשני כל זכות שהיה לו וכשם שהברירה ביד הלוה לסלק באיזה שדה בינונית שרוצה כן זכה הלוקח בזכות זה לסלקי בהשדה שהשאיר ביד המוכר וכן מבואר להדיא בש"ס גיטין (דף נ') אב"ע בכולן שוין ועי"ש בפנ"י ועיימ"ש בזה אאזמ"ו ז"ל בד"מ (סי' ק"ב) באורך. אם כן כיון דבזה לא אתי הלוקח מכח תקנה רק מדינא אמא לא נימא הממע"ה וראיתי לאאמ"ו ז"ל בס' דברי חיים דיני גב"ח (סי' כ"ג) דעמד על זה וכן תמה בזה רבינו הגדול רע"א זללה"ה בדו"ח מס' כתובות:
והנה כוונתי בזה בעזה"י לדעת אאמ"ו ז"ל דמתחילה רצה לומר דאזלינן בתר עת הגוביינא ואם כן במכר בינונית ונשאר אצל הלוה בינונית ואחר כך מכר הלוה שדה השניה לאחר בזה כיון שהרחיק הלוה השעבוד א"י הלוקח הראשון לדחות אותו שילך דוק' אצל הלוקח השני מדינא כיון דאף אם היה אז אצל הלוה לא הי' יכול לדחותו ודומה להא דמבואר ב"ק (דף ח') בראובן שמכר כל שדותיו לשמעון ומכר הבינונית ללוי דרמז"ג ורמז"ג ואין שמעון יכול לדחותו שילך אצל לוי וכ' שם הרא"ש הטעם דיכול לומר אתה הרחקת שעבודו וה"נ דכוותי' אולם א"א ז"ל חזר מזה דשם קנה הוא כל שדותיו אבל בהניח בינונות והי' הדין על הבינונית שביד הלוה אף אם מכרן אחר כך אינו יכול לגבות מן הלוקח הראשון אף מדינא בלבד התקנה דתיקון עולם והביא ראיה מש"ס דגיטין הנז' דהא שם ל"ש התקנה דבמתנה לא עבדו רבנן תקנתא יאמר גם כן כיון דלא נשאר אצל הלוה אין אני רוצה להטריח א"ע ללכת אל השני עיין שם. ולענ"ד נראה דמשם יש ליישב ולומר דהא שם כבר מת הלוה והשאיר כל נכסיו רק נתן במתנה לראשון ואחר כך לשני והב"ד מקיימין למתנתו בזה רואין אנחנו כאלו באו כולם יחד לגבות הבעל חוב עם המקבלי מתנה ואם היו באין ביחד אז מה שנשאר אחר טריפת הבעל חוב היה נוטל הראשון ולא הי' נשאר להשני לכן גם בטרם שבא הבעל חוב מגבינן להמקבל מתנה הראשון חלקו ומשיירין הבינונית השני בעד הבע"ח דהא אם הי' בא הבעל חוב ביחד עם מקבלי מתנה היינו נותנים לכ"א שדה אחד לכן כשלא נודע אז מבעל חוב מגבינן גם כן כאלו היה אז הבעל חוב כדי שבאם יבא הבעל חוב יגבה מהשני רק כ"ז שלא ידענו מן הבעל חוב מורידין הב"ד להמקבל השני בהשדה לא להרחיק שעבודו של הבעל חוב רק כיון שלא ידענו מן הבעל חוב וכשבא אחר כך הבעל חוב טורף מן השני ולא מן הראשון כיון דהשאיר לפניו אצל היורשין ומה שלקח המקבל מתנה השני היה בשביל שלא נודע אז מן הבעל חוב מה שאין כן היכא שקנה שדה מן הלוה ונשאר בינונית אצלו וחזר ומכר והרחיק שעבודו אצל אחר בזה לא שייך מה מכר כיון שאף אם הי' נשאר הראשונה אצל המוכר הלוה לא הי' יכול לדחות אותו אל בינונית שמכר ללוי ורק מכח תקנתא דאין נפרעין במקום שיש בני חורין אתי עלה הלוקח הראשון לכך כשיש לו שטר בניסן סתמא וזמנו אינו מבורר לא יכול לדחות את הבע"ח משעבודו:
ובזה יש לומר כוונה בדברי האלפסי ב"ק וכתובות כשהביא דברי רבא בראובן שמכר כל שדותיו לשמעון ומכר שדה אחת ללוי ובא בעל חוב דראובן רצה מזה גובה רצה מזה גובה כו'. ובינונית נמי לא אמרן אלא דלא שבק בינונית דכוותה גבי שמעון אבל שבק בינונית דכוותה גבי שמעון מצי אמר ליה הנחתי ובש"ס לא קתני הך שני תיבת גבי שמעון רק סתם דלא שייר בינונית דכוותיה רק בחלוקה אבל שבק בינוני' דכוותה נקט הש"ס גם כן גבי שמעון והרי"ף דייק שני פעמים גבי שמעון להורות דהוא דוקא אם נשאר הבינונית גבי שמעון הנכנס תחת שעבודו ולא מכר שוב הבינונית ליהודה אז יכול לוי לדחות להבעל חוב שילך אל שמעון דמה מכר כו' וכיון דאם היה בעת הגוביינא והטריפה של הבעל חוב שדה הזאת שרצה לטרוף מלוי אצל שמעון הי' שמעון יכול לדחותו אצל בינונות השני כן גם לוי יכול לדחותו אבל אם הרחיק שמעון השעבוד של בינונית ומכר ליהודה אז אם היה השדה שעתה הוא ביד לוי אצל שמעון לא הי' יכול לדחותו שילך אצל יהודה כיון שהוא נכנס תחת הבעלים והרחיק שעבודו כן נמי גם עכשיו גובה מן לוי ואינו יכול לדחות אותו שילך אצל יהודה רק כשנשאר אצל שמעון אז יכול לדחות אצלו מטעם מה מכר וז"פ:
ברם בעיקר הקושיא על הרשב"א הנז' י"ל בפשיטות דעד כאן ל"א מה מכר רק אם מסלק לו בדבר אחר אז כמו שהמוכ' היה יכול לסלק שעבודו משדה הזאת כן גם הלוקח יכול לסלקי אבל בנידון דרשב"א כיון דא"י לטרוף מן הלוקח שיש לו זמן בשטר דזה יכול כ"כ לסלקו מכח מה מכר ועיקר הדבר הנולד הוא בין שני הלקוחות מי שזכה מקודם בזכות זה דמה מכר לכך טורף מן זה שלא יש לו זמן מבורר בהשטר ואף דסברא הזאת מן הריעות' דלא יש לו זמן משמע דמועיל דוקא לאוקמי ארעא כשאין אחד מהן מוחזק בהשדה כמו בעובדא דש"ס כתובות (דף צ"ד) הנהו תרי שטרי וכמו דמשמע מרמב"ם (פ"ב) ממכירה דאיירי היכא דאין שום אחד מהן מוחזק מ"מ הכא לגבי לטרוף מלוקח כיון דשד' אחת ודאי משעבוד יכול לטרוף מן זה שיש לו זמן שאינו מבורר. ולכאורה י"ל עוד ביותר סברת הרשב"א. דהנה היכא דיש ללוקח זמן שאינו מבורר ולהמלוה יש שטר בזמן מבורר העלה הנתיבות (סי' קי"ט) דהיכא דאין הלוקח מוחזק נותנין לזה שיש לו שטר שעבוד בזמן מבורר אמנם אם הלוקח החזיק בקרקע אין הבעל חוב יכול להוציא דהממע"ה ע"ש. בנתיבות ותימא שלא הביא דברי הדרישה שם דכ' להדיא דין זה דהלוקח צריך לברר זמנו ומשמע מדבריו דאף אם הלוקח הוא מוחזק ג"כ טורף. ואאמ"ו ז"ל בחידושיו לח"מ שבסוף ספר דברי משפט שם העלה גם כן די"ל דאף אם הלוקח מוחזק גם כן מוציא הבעל חוב שיש לו זמן מבורר. והביא שם דברי הרא"ה וש"מ כתובות שכ' להדיא כן באין שום אחד מוחזק על הלוקח לברר דקרקע בחזקת בעלים עומדת עד שיביא ראיה וביאור דבריו אף דעל גוף הקרקע אין אנו דנין רק על תשלומי החוב מ"מ לא אמרינן דהלוקח הוי מוחזק כיון דאם הלוה בעצמו היה בא לדון עם הלוקח והלוקח טוען שמכרו מתחלת ניסן ופירות השדה מונחים בסימטא או ביד אחר היינו מוקמינן הקרקע בחזקת בעלים והיה המוכר נאמן כן גם כן המלוה טוען כל זכות שיש להלוה המוכר יש לי ולפי זה אף אם הלוקח הוא מוחזק גם כן מוציאין מידו ליתן להמלוה ועיין שם בנועם דבריו לסלק ראיית הנתיבות מתוס' גיטין (דף י"ז). ואני דנתי לפניו ע"ד גם אם היינו באין לדון על הפירות אם היה הלוקח מוחזק בפירות למה לא יהיה נאמן בטענות ברי נגד החמר"ק דקרקע אשר איתרעאי וכבר יצאה מרשותו דמוכר ואדרבא חזקה דהשתא דכ"נ וכאן היה מסייע ליה ללוקח שלקחה בתחילת חודש ואף אם דנין על הקרקע חמר"ק עדיף ובכ"מ הפירות נגררין בתר הקרקע מ"מ הלוקח מוחזק איך נוכל להוציא מידו כיון דעכשיו הוא מוחזק ועיין תוס' ב"ב (דף ל"ג ע"ב) ד"ה ואי טען ובמ"ש בדיני תפיסה בד"ח (סי' ג') ובפרט לענין שעבודו דבעל חוב כיון דהלוקח הוא מוחזק ברי שקנה בתחילת חודש והבעל חוב טוען שמא חשיב הלוקח מוחזק ובפרט להסוברים דבו"ש מהני נגד חמר"ק כמו שכ' הראב"ד בש"מ ב"מ (דף ק') דלא כטור (סי' רכ"ג) ואף די"ל קרקע עדיף היינו אם אנו דנין על גוף הקרקע אבל נד"ד כיון דהקרקע קנויה בבירור ללוקח ואין בו ס' רק על שעבודו דבעל חוב יש ס' אם היה חל על הקרקע או לא ועיקר הס' אם הקרקע נעשה ערב לו מכח שהלוה להלוה או לא דכבר יצא מן רשות הלוה אז בזה י"ל לכ"ע בו"ש ברי עדיף בצירוף חזקת כנוכ"ה וגם חזקת מר"ק דהלוה אינו יכול להועיל להמלוה ועוד יש לדבר בזה טובא אף דמדברי הדרישה נראה כדעת אאמ"ו ז"ל דמוציאין אף מן הלוקח דאין לו זמן מבורר מ"מ צ"ע. ועיין מ"ש בזה לעיל דיני הלואה (סי' י"ז) לברר בדין זה:
אך מ"מ זה דוקא היכא דיש ספק אם בא שדה הזאת של הלוקח להיות ערב ושעבוד דמלוה אבל אם גם בזה יש בירור שבא לידי ערב ושעבוד דהלואתו היה קודם שקנה הלוקח רק הלוקח שיש בשטרו ניסן סתמא טוען שקנה בטרם שקנה הלוקח השני והניח מקום לגבות מכח מה מכר ושהיה בידו לסלקו בהבינונית שקנה הלוקח השני אבל מ"מ מודה שהשדה שבידו נשתעבד למלוה רק שלדבריו נעשה השדה ערב שני דכל מלוה זכה בשעבודן של כל שדותיו של הלוה וכולהון אחראין וערבאין ובעת שמכר הלוה והניח בידו בינונות דכוותיה הוי כמברר נכסיו שמה שנשאר אצלו נעשה ערב הראשון ומה שמכר ללוקח ערב שני כיון דאם נשתדף השדה שנשאר בידו חוזר על הלוקח היינו הערב השני אבל מ"מ נשאר השדה בשיעבודו הראשון רק הספק אם נשתנה ונעשה בירור בין השדות שזה שלקח הוי ערב שני והנשאר ביד הלוה ומכרו אחר כך זה הערב הראשון או דלמא להיפך זה שיש לו זמן מבורר היה הראשון וזכה בבירור השדות וכיון דבין כך ובין כך עכ"פ שני השדות משועבדין להמלוה והס' על בירור השדות בזה מלבד חזקת מר"ק אמרינן שיש לו למלוה חזקה על השדה הזאת שנשאר בשעבודו דמעיקרא כיון דגם היום אף אם לו יהיה שזה שקנה בניסן סתמא הי' הראשון מ"מ בעיקר שעבוד ערבות נשאר והס' דלמא היה אחרון אבל בין כך נשאר בשעבודו לכך כתב הרשב"א כיון דעכ"פ שדות שניהן משועבדין רק שבא לזכות בתקנת חכמים וטוען בברי שהיה הראשון עליו לברר שהוא משועבד במקום בני חורין ונגד זכות דמה מכר גם כן עליו לברר כיון דשדות שניהן משועבדין רק שבא בכח וזכות חדש והואיל דיש לו ריעותא זמן שאינו מבורר וגם חמר"ק צריך לברר ועיין עוד במ"ש לעיל דיני הלואה שם:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |