אמרי בינה/דיני גביית חוב/ה
|
< הקודם · הבא > |
אם לא נמצא ללוה יותר מכפי שמסדרין התקינו הגאונים שישבע הלוה בנקיטת חפץ שאין לו כו' ושלא נתן מעמלה"ח כמבואר ברמב"ם וש"ע והקשה בבעה"ת למה צורך שבועה זו אם המקבל מתנה יחזיר לו ה"ה בכלל שבוע' שאם ירויח שישלם לו ותירץ דחוששין אולי נתן במעמלה"ח לא במתנה גמורה רק כדי להרויח ועיין בג"ת פירש דבריו ובאורים (סי' צ"ט ס"ק ב') וי"ל בפשיטות דהנה אם נותן במעמלה"ח אם מחזירו על תנאי י"ל דהוי קיום התנאי לא מבעי אם לא אמר לי דאפילו הקדישו המקבל מוקדש ודאי דיכול להחזיר על תנאי אלא אף אם אמר לי דאינו יכול להקדיש כשהחזירו על תנאי והוא נתרצ' בהתנאי גם כן הוי חזרה וקיום התנאי ואף דבע"כ י"ל דבתנאי שאינו תלוי ברצונו אם לקיים או שלא לקיים י"ל דל"ה קיום התנאי מ"מ כשנתרצה לא גרע מאם מוחל התנאי דמהני ואם כן יכול לעשות קנוניא למחול על התנאי והמקבל יתן לו על מנת שלא יחול על מה שנותן לו בהחזרה להנותן שעבוד בעל חוב עליו דתנאי מהני כמבואר (סי' קי"א) ולסלק חשש זה צריך שישבע שלא נתן מנכסיו לאחר במעמלה"ח דאם יודה שנתן לאחר במע"מ להחזי' נשתעבד זכות זה שיש לו להלוה על האחר להמלוה ואף אינו יכול למחול ואף אם נותן לו במתנה על מנת להחזיר אם ירצה שיחזיר לו גם כן משועבד זכות זה להמלוה כמבואר בתשוב' הריב"ש (סי' תפ"ג) הובא בטו"ז (סי' צ"ט) באם כתב בשטר שיפרע לו כ"ז שיתבענו המלוה אף אם אינו תובע אותו המלוה כיון דנשתעבד לבעל חוב שלו יכולין להוציא ממנו. ועיין בש"מ ב"מ (דף י"ט) ובדרישה (סי' רנ"ב) ובמה שכ' אאזמ"ו (סי' פ"ו) בדברי משפט ועיין במה שכתבתי בזה בד"ח דיני גב"ח (סי' ס"ז) לכך משביעין אותו אם לא יש לו זכות זה במעמלה"ח דנוכל לחוש דאף כשיקבל בהחזרה אם לא נודע מזה יחזיר לו בתנאי כנ"ל מה שאין כן אם יודע זאת להמלוה נשתעבד לו בקיום התנאי בכח שדר"נ:
ואם לא נשבע על להבא ואחר כך תבעו בעל חוב אחר והשביעו על להבא מה שירויח יתר על הוצאות שיתן לו כ' הטור משם הרא"ש דצריך לקיים שבועתו והש"ע כ' שב"ד יכופו ללוה ליתן החצי לראובן ובש"ך נסתפק למי נכוף והתומים כ' דודאי אם כבר הגבהו לבעל חוב השני אין מוציאין מידו רק הב"ד כופין להלוה גם תמה כיון דמטלטלין לאו בני שעבוד נינהו ורק מטעם מצוה פריעת בעל חוב וכיון שנשבע לשני שלא לפרוע כל מה שירויח רק לו ועל החצי שפיר נשבע דמגיע לו כדין ועל החצי השני שלא כדין ולעבור על המצוה ומגו דחל על החצי המגיע לו כן חל על חצי המגיע לבעל חוב השני. וי"ל למה שכ' לעיל (סי' ב') דנשבע לקיים המצוה לא חל רק בכולל שחייב לשלם אף ממה שמסדרין אם כן כאן לא חל השבועה על החצי שמגיע לו רק כיון דחל על חלק השני וליכא כולל ואף אם נאמר דחל על החצי שמגי' לו לקיים המצוה מ"מ בשביל זה אינו חל על החצי השני לבטל המצוה שלא לפרוע להבע"ח הראשון ועיין במל"מ (פ"ד) ממלוה סוף הלכה א' משם המבי"ט בנשבע לשלם בכולל קרן וריבית דלא שייך דינא דכולל אלא כשכולל דברים המותרים עם דברים האסורים אבל כשכולל דבר איסור עם דבר מצוה כי הכא לא הוי דיני דכולל דכי היכי דבדבר איסור לא חל שבועת בטוי ה"נ בדבר מצוה לא חל ועיין שם מה שהשיג עליו המל"מ מדברי תשובת הרא"ש וי"ל למה שכ' לעיל דלזרוזי נפשו חייל ומ"מ דעת מבי"ט דכולל לא שייך בזה ועוד הא לעבור בקום ועשה לא חייל בכולל וכאן י"ל דהוי קום ועשה לעבור דהא לא נשבע שלא ישלם לבעל חוב הראשון רק דנשבע שישלם לו מה שירויח ואם יתן לזה כל מה שירויח עושה בקו"ע לבטל מצות פריעת בעל חוב אל הראשון והוי כמבטל המצוה בקו"ע ואף הנשבע לאכול דבר זה ואיבדו השליכו לים או שרפו מבואר בירושלמי מס' שבועות דהוי כעובר בקום ועשה ועיין תוס' שבועות (דף ד') ק"ו כאן אם משלם לזה הכל ומה שגבה גבה מבטל בקו"ע המצוה שחל עליו לפרוע לזה החצי ולזה החצי. גם הא דעת הטו"ז יו"ד (סי' רל"ד ס"ק נ"ט) דהיכא דאיכא הרעות אחרים לא חל אף על ידי כולל ועיין ריב"ש (סי' קנ"ט) וכבר האריכו הרבה אחרונים בזה וכאן נמי שבועתו להרעות הבעל חוב הראשון ולא חל אף בכולל. ועיין במה שצידד התומים שם עוד אי איירי בכ' לו דאיקני רק דתליא אם יכול לחזור וכבר קדמוהו במהרי"ט (ח"א סי' קכ"ח) ובכנה"ג (סי' ס') ומדבריהם יש לגמגם טובא ע"ד התומים:
והכנה"ג שם כ' להקשות על דברי הרא"ש דמאי איכפת לן משבועת הלוה כיון דמן הדין חולקין למה יפסיד המלוה הראשון וכתב כיון שהדין הוא כל הקודם זכה אם נשבע צריך הלוה לקיים שבועתו לתת לו וכל שנתנם לו זכה דכל הקודם זכה. ובאמת כדמות סברא הזאת מצינו בר"ן פ' הכותב דכתב דלכך לכתובת אשה לא יהבינן דהב"ד אינם מפקיעין שעבודה רק לכתחילה נותנים לבעל חוב וכיון דגבה מהני תפיסתו. אולם אין לדמות מדעתינו במה שתקנו חכמים ויש להם כח לעשות לכתחילה אבל לומר מדעתינו כיון דמהני תפיסת בעל חוב השני יהיה הלוה חייב ליתן לו הכל ולבטל מצות פריעת בעל חוב נגד הראשון הואיל דנשבע אם השבועה אינה חל לבטל מניין לנו שיהיה בידו לבטל מזה. ובאמת מלשון התשובה שבס' חזה התנופה שבב"י (סי' ס') שכ' אם קודם שבא זה הכח בעולם נשבע לתת אותו לבעל חוב המאוחר צריך לקיים שבועתו ולתתו לו כי מאותה שעה שנשבע לתת לו קדם וזכה בכח ההוא ומעכשיו ולכשיבא משמע קצת כמו שכ' הכנה"ג. ואולי הכוונה אף דשבוע' אינו עושה קנין מ"מ כיון דרק מצות פריעת בעל חוב עליו ואינו נשבע לבטל מצות פריעת יעת בעל חוב כיון דאף אם נותן להשני הכל מקיים בכל פרוטה ופרוטה ג"כ מצות פריעת בעל חוב רק מהיכי תיתי יהיה הראשון נדחה ממצוה לכך הדין דיחלוקו אבל אם עבר ונתן לאחד על פרעון חובו לא חשיב כמזיק לכך חל השבוע' להיות החיוב עליו לפרוע להשני הכל ועיין ב"י (סי' ק"ד) משם תשו' מיימוני דאף דמהני תפיסה מ"מ אין הדיין יכול לכופו לפרוע הכל ועיי"ש בב"י ובב"ח ובקצוה"ח שם (סק"ב) אבל משמע לכאורה דהלוה בעצמו יכול לפרוע הכל לאחד ובנשבע י"ל דחייב שפיר לשלם לו הכל דזה הוי מקודש מחבירו ועיין מהרי"ט (ח"ג סי' ח'):
והנה האחרונים הקשו על דעת הרא"ש הנז' מדבריו המובא באה"ע (סי' קי"ח סט"ז) בנשבע לתת לחבירו חצי מה שירויח ואין החצי שישאר מספיק לפרנסת אשתו אעפ"כ צריך שיקיי' שבועתו והוא בתשובת הרא"ש (כלל ח') בחייט עני ואחד למד אותו האומנות והבטיח לחלוק עמו כל מה שירויח בחמש שנים ואינו מספיק החצי לפרנסתו ואשתו וכ' הרא"ש דאף אם מכר אין מוציאין למזון אשה כ"ש אם שעבד גופו לאחר דאין שעבוד חל על גופו של אדם בשום ממון שהוא חייב ושם באותו כלל דן הרא"ש במי שנשא אשה על אשה ונשבע לשניה שכל מה שירויח יתן לה וכ' הרא"ש דאין השבועה חל כיון דחייב להראשונה. ובטו"ז אה"ע (סי' קנ"ד) כ' דבעובדא דחייט שלא נשבע רק ליתן החצי וחלה השבוע' עכ"פ באם ירויח כ"כ שיספיק החצי לאשתו והוי איסור מוסיף וחל על הכל אפילו אם לא יספיק רק כיון דעכשיו אינו מספיק ויש להאשה ג"כ שייכות על המעות לכך כ' אפילו במכר אינו מהני ק"ו בשעבוד גופו מה שאין כן בנשבע לשניה שכל מה שירויח יתן לה מפקיע החיוב שעליו לפרנס הראשונה ואין השבועה חלה בזה וכן כוון לזה בספר בית מאיר (סי' קח"י) ויש לגמגם בזה טובא דמה שכ' הטו"ז דהוי מוסיף אינו מובן דלא הוי אלא כולל מגו דחל על מה שירויח אחר שיספיק למזונות אשתו חל גם כן על מה שירויח מקודם וכבר כתבו האחרונים דהיכא דהוי כולל ההיתר לאח"ז לא הוי כולל וגם למה שכ' דלהפקיע זכות אחר לא שייך כולל כלל א"כ על החצי החלק שיש זכות לראשונה ל"ח. ועוד יש כמה פקפוקי' בזה ובט"ז ח"מ כ' הא דצריך לקיים שבועתו אף דהוי כנשבע שלא לפרוע ואין השבועה חלה י"ל כיון דאי בעי לא עסיק אחר כך בהרוחה כלל ויכול לישבע שיתעסק לבעל חוב המאוחר ובזה השבוע' חלה וגם על זה יש לגמגם דהא לא נשבע שיתעסק רק מה שירויח יתן לו ומה שמרויח חייב מן הדין לפרוע החצי להראשון. ובס' ב"מ שם כ' דגבי בעל חוב דאין חיוב מצוה עליו עד שיתבענו ויש מקום להשבועה לחול מה שאין כן מזון אשה שמצווה מעצמו לזונה כאמור בהכתובה ואני איזון. ויש לגמגם הא אם כבר תבעו ונשבע שאין לו רק שלא נשבע שיתן ממה שירויח בזה החיוב עליו לשלם מעצמו אף בלא תבעו אחר כך וי"ל דבחייט שכ' הרא"ש מטעם דא"מ למזון אשה וכן המחבר דפוסק דצריך לקיים שבועתו אף דכאן סובר דכופין ליתן החצי לראובן דשם התחייב א"ע ליתן הדבר ממש שירויח והוי כעובד בשותפו' והתחייב א"ע ליתן לו בעד שמלמד אומנתו ואף דשבועה אינו עושה קנין מ"מ החיוב חל שיתן אותו דבר בעינא מה שירויח ואף להחליף אינו יכול כשבא לעולם רק החיוב חל עליו שיתן הדבר בעין מה שירויח החצי או חלף שכר לימודו האומנות כעובדא דרא"ש או כמו שכ' המחבר דנשבע לתת חצי מה שירויח לכן חל השבועה והוי כאלו כבר מכר גוף הדבר ואין מוציאין למזון אשה ובנות כיון דהחיוב חל לתת גוף הדבר מה שאין כן במזונות האשה בנשבע לתת מה שירויח להשני' דלא נשבע רק כדי לזונה ויכול להחליף וכיון דכבר חל המצוה לזון גם להראשונה לכך חייב לחלק וכמו כן כאן לדעת המחבר דכופין לתת לראשון החצי כיון דלא נשבע לתת הדבר שירויח בעינא להבעל חוב השני ויכול להחליף לא חלה השבועה לבטל מצות פריעת בעל חוב מן הראשון ולדעת הרא"ש כיון דמצוה חלה עליו לזון לשניהם צריך לקיים שבועתו נגד הבעל חוב הראשון שימתין עד שירויח וישלם גם לו ובמזונות אשתו כשלקח שניה ונשבע ליתן לה כל מה שירויח אם אינו מספיק מודה הרא"ש דאינו יכול להפקיע שהראשונה תמות ברעב והשניה תהיה ניזון בריוח:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |