אמרי בינה/דיני בשר בחלב ותערובות/יט

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

אמרי בינה דיני בשר בחלב ותערובות יט

סימן יט

כל הדברים שאינם בטילין מחמת חשיבותן ודשילמ"ת אם נפל מעצמו אחד לים או שנאכל תולין לומר האיסור הלך כמו דמבואר (סי' ק"י ס"ו) ובש"ך שם (ס"ק מ"א) הביא דברי רמב"ם דבהלכות ע"ז כתב דבעינן שיפלו שנים בדבר דלא מנכרה נפילת' משא"כ בחביות דתרומה כתב (פט"ו) מתרומות דסגי בחד ובש"ע (סי' ק"מ) כ' המחבר בע"ז דבעינן שנים וזה שיטת הכ"מ כנראה מדלא הוזכר כאן שנים משמע דרק מפני חומר דע"ז הוצרך שנים לכך סתם כאן דמשמע אף בדבר דלא מינכרי נפילתן ג"כ תלינן וז"ל הרמב"ם שם חבית סתומה שנתערבה בק' חביות ונפלה אחת מהם לים הגדול הותרו כולן ואומרין של תרומה הוא שנפלה משא"כ בתאנה שנפלה לק' ונפלה אחת מהן ליה"ג אלא צריך להפריש אחת לפי שהחבית נפילתה ניכרת ותאנה וכי"ב אין נפילתה ניכרת. ומזה הלשון נראה דבתרומה במה דאין נפילתה ניכרת בעינן שנים מדכ' משא"כ בתאנה ונפלה אחת מהן משמע דרק אחת לא סגי. ובח"ד (ס"ק מ"ז) תמה על הכ"מ דא"כ הו"ל לרמב"ם לפרט דבב' תאנים מהני כמו"ש בטבעת ועוד דהש"ס מצריך בין טבעת לחביות ולדעת הכ"מ חלוקין הן דשנים בעינן בטבעת ובחביות סגי בא' ולא אדע הא להדיא כתב הרמב"ם ומדייק הטעם בתאנה בנפל א' דלא מינכר ומבואר דשנים סגי ומה שהקשה על הצריכות' דמצריך הש"ס לר"נ ולר"ק כבר עמד ע"ז הכ"מ בעצמו (פ"ז) מע"ז דהוי מצי לשנויי הכי עיי"ש:

והנה לכאורה מדברי הרמב"ם מבואר דאף בנפל א' מהן לים והותרו כולן מ"מ צריך להפריש אחת מהן [וקצת אינו מדויק הלשון שאיחר דבר זה ולא סיים והפסוק באמצע הדיבור לומר משא"כ בתאנה והיה לו לסיים הדיבור בחביות ולומר הותרו כולן אלא שצריך להפריש אחת] וא"כ לא ידעתי קושית הכ"מ מאי קמ"ל דודאי בעינן שנים בכל איסורין להתיר הנשאר כמו בטבעת רק בתרומה סגי בחד כיון דבלא"ה צריך להפריש אחת ולקרוא שם תרומה א"כ הוי בנפל שנים. וראיתי ברדב"ז בס' יקר תפארת שם דמתחלה מתרץ כמו"ש הכ"מ או דבע"ז משום חומרא בעינן שנים או משום דנפילת חביות מינכרי טפי מנפילת טבעת ועוד כ' שם בדרך אחר ולבסוף כתב א"נ והוא הנכון דהכ' נמי צריך להפריש אחת לצאת ידי נתינה וסגי בהכי עכ"ד וזה כמ"ש:

ברם צריך להבין אמאי יצטרך מה"ד להפריש אחת לצאת ידי נתינ' הא בזה הוי הממע"ה ואף דאשתייר רובא מ"מ אין הולכין בממון אחר הרוב וכמו דמבואר ח"מ (סי' רצ"ב) אם נתערב ממון של חבירו בממונו אף שממונו הוא רוב אם נאבד אחד מהם יכול לומר שלך נאבד דהממע"ה וכן שם (סי' רנ"ג) בחביות דיכול לומר שלו נחמץ וה"נ דכותי' בפרט דהוי ממון שאין לו תובעין ובזה אף רב מודה דאין הולכין אחר הרוב כמ"ש תוס' בכורות (דף ך') וכן מוכח מדברי רש"י זבחים (דף ע"ד) דכתב אבל בתרומה דיש לו מתירין לא וכתב רש"י ימכרם כולם לכהנים ומדכתב כולם משמע דא"צ להפריש אחת מהן ולקיים מצות נתינ'. וראיתי בספר מחנה אפרים הלכות מ"א (פט"ז) שכ' הא דסובר הרמב"ם בטבעת של ע"ז דנתערב דיוליך כל הנאתן לים המלח ולמה לא סגי בפדיון משום דסובר דלא אמר ר"א אלא בפת דוקא שא"ב ממשו של איסור בעין והביא ראיה מש"ס הנ"ל דאיצטריך דר"נ דאי מדר"ל הו"א דמינכר ואי מדר"נ הו"א ה"מ בע"ז דאין לו מתירין אבל תרומה דיש לו מתירין לא כלומר דיכול למכור התערובות לכהן חוץ מדמי סאה של תרומה ויקשה הא בע"ז נמי יש לו מתירין בכה"ג דיוליך הנאתו לים המלח וכולם מותרין א"ו דבבעין ל"מ הולכת הנאה ותמהני מאי דפשיטא ליה דבתרומה דימכור חוץ מדמי סאה הא להדיא מבואר ברש"י להיפך דימכרם כולם לכהנים והפשוט דהממע"ה ויכול לומר של תרומה נפל לים וכמ"ש א"כ אף אם סגי בהולכת הנאה לים ג"כ נאמר תרומה יש לו מתירין לכל התערובות כמו שהוא השתא דימכר כולם לכהן משא"כ בטבע' אין לו מתירין אף אי סגי בהולכת הנאה דחד מ"מ צריך להוליך הנאה דזה שנפל מכבר לא חשבינן ע"כ לפדיון כמבואר. עכ"פ צריך להבין מ"ש הרמב"ם בתרומה דצריך להפריש אחת אמאי הא הממע"ה:

ונראה דודאי לתת לכהן לקיים מצות נתינה אינו מחויב דמספק אמרינן הממע"ה ודלא כמ"ש רדב"ז רק מ"ש הרמב"ם דצריך להפריש אחת הוא מטעם אחר. ודבר זה תליא במחלוקת רש"י ותוס' מס' בכורות (דף כ"ב ע"ב) דדעת רש"י הא דתרומה שנתערב במאה צריך להרם הוא משום הפסד דכהן ואי יהיב ליה דמי שפיר דמי כמבואר בירושלמי דהוא משום גזל השבט ותוס' סברי שם אע"ג דעיקר משום זה היה מסתבר דא"י להפטר בדמי דקדושת תרומה יש בה עיי"ש ובר"ש (פ"ה) דתרומות ובתה"ד (סי' נ"ד). ולפי"ז א"ש דרש"י לשיטתו דסובר דא"ב רק גזל השבט בלבד שפיר יכול למכור כולם לכהן אף אם נאמר לגבי איסור דברובה איתא והך שנפל היה של חולין ואסור כל התערובות מ"מ יכול למכור כולם לכהנים דלגבי דין ממון הממע"ה ויכול לומר לכהן דשל תרומ' נפל. אבל לשיטת התוס' וכן דעת הרמב"ם כמו שהוכיח במישור הר"י קורקוס ריש (פי"ג) מתרומות דאינו מותר לזרים עד שירום והוי כאלו עדיין לא נתבטל וכן דעת ר"ש והרא"ש תרומות שם ודברי תה"ד צ"ע והם סוברים דאף דעיקר התקנה היה משום גזל השבט מ"מ קדושה יש בזה שמפריש והיינו דכיון דנתערב צריך להרם ולברר לקרוא ע"ז שמרי' שם קודש שוב אף דנתערב חביות באופן דלא נתבטל מ"מ ודאי משום גזל השבט חייב להרים ג"כ אחת וחיוב זה לא נפקע ע"י זה שנפל אחת לים ואם רוצה להתיר הנותרים לחולין לא נפקע בזה החיוב שהיה עליו לברר ולקרוא שם על אחת שיחול עליו קדושת תרומה. ואף זה שיפריש ויברר לא יהיה ודאי תרומה רק מדומע מ"מ כבר חל עליו החיוב להפריש משום גזל השבט ושיחול ע"ז קדושת תרומה באופן אף אם יפתחו החביות ויתבטל דאז יהיה חולין מ"מ זה שיפרש פרש חל עליו שם תרומ' לכך אף אם נפל אחד לים לא נפטר מחיוב זה וחייב להפריש אחד אבל ליתן לכהן באמת אינו חייב דלענין חיוב נתינה הממע"ה ויכול לומר לו של תרומה נפל. ומ"מ אתי שפיר דברי רמב"ם כמו שכתב הרדב"ז דאף בטבעת בעינן שיפול דוקא שנים מ"מ גם בחביות הוי כמו שנים כיון דחייב להפריש אחד. ולפי"ז ע"כ הא דכתב רמב"ם בתאנים דל"מ בנפל אחד לים היינו כיון דלא מנכר ואף שנים לא מהני דאל"כ הא אף בתאני' יהיה עכ"פ חייב להפריש אחת והוי כמו דנפל שנים אלא ודאי דל"מ דאף בשנים לא מינכר נפילתן. והא דבטבעת מהני בנפל שנים י"ל כמו שכתב הרשב"א בתשובה (סי' שכ"ה) דטבעת מינכרא או משום חשיבתו או משום טביעת עינו עיי"ש. או משום דדוקא בטבעת דאסור בהנאה לא איכפת לן אף אם לא מינכרא נפילתו תלינן משא"כ בתרומה:

ועיין רמב"ן סוף מס' ע"ז שכתב ואיכא נוסחי דגרסי אמר רבא לא הכשיר ר"ל אלא בטבעת אבל תאנה לא וזה גרסת הר"מ הספרדי והר"ן סיים ע"ז ולפי"ז לא שרינן בשאר איסורין בהכי אלא לענין איסורי הנאה אבל באכילה לא אבל בירושלמי מס' תרומה משמע דאף באכילה שרי וע"כ הכוונה דמיחס גירסא זו לרמב"ם לא דבאכילה לא שרינן כלל דהא להדיא כ' הרמב"ם בחביות להתיר אף באכילה רק לענין דבעי מידי דמינכר בזה מחלקינן לדעת רמב"ם בין איסור הנאה דשרינן אף במידי דלא מינכר ובאיסור אכילה בעי דוקא מידי דמינכר נפילתו ואח"כ הוכיח מירושלמי דתרומה דאף בתאנים שרינן. ומזה הוכיח הרמב"ן שם דאף בפחות מס' אם נתערב ג"כ אם נפלו בטלו ביבש דאמרינן שאני אומר בדרבנן והיינו מדקתני בירושלמי היה לפנינו עשרים תאנים. ולא הבנתי דברי הר"ן שם דמתחלה הביא דדוקא בנתערב בששים כמו תרומה בק' דרק משום דבר שבמנין אינו בטל בזה תלינן אבל בפחות מס' אינו ניתר בנפילה וסיים שם שכן דעת הרמב"ן שאינו בטול בפחות מששים בבלול הא אף אם בעינן ס' מ"מ אחרי שראה הרמב"ן בירושלמי דתלינן להתי' אף באיסורי אכילה כ' להדיא דאפילו נותני טעמים אם נפלו מהן בטלו ביבש. גם לא אבין דברי רמב"ן דכ' ומשמע ודאי דהלכתא כר"ל דהא אמרה להא שמעתתא בגמרא דילן ולא פליג עליה ר' יוחנן הלכך אפילו נותני טעמים אמרינן שאני אומר הא אינו ראיה עכ"פ מגמרא דילן דלא איתמר לדריש לקיש רק בחביות וי"ל דבזה לא פליג ר' יוחנן עליו הואיל דמינכר נפילתו ובירושלמי דקתני לגבי תאנים ע"ז פליג ר' יוחנן ומניין לנו להקל בשאר איסורין אם לא מינכר נפילתו והא דלא הוכיח הרמב"ן מגמרא דילן דעכ"פ בדבר דמינכר נפילתן תלינן אף אם נתערב פחות ממאה ממה דקאמר רבה לא התיר ר"ל אלא חביות אבל תאנים לא והא תאנים ל"ה דבר שבמנין וחשיב ונתבטל בלא"ה במאה וע"כ דקאי אם נתערב פחות ממאה צ"ל דהסוברים דבפחות ממאה היינו כדי ביטולן לא תלינן בנפל אחד מהן סברו דאלו רבה סובר כר"ל כל שדרכו למנות והוי תאנים דבר שבמנין. [ובדברי רמב"ם דכתב בתאנים נתערב בק' ע"כ לאו דוקא דהא הוא פסק את שדרכו למנות א"כ אם נתערב במאה נתבטל וע"כ לא דוקא וסובר דאף בתערובות הפחות מכדי בטולן ג"כ תלינן בנפל אם לא בתאנים הואיל דאינו ניכר] עכ"פ קשה על הרמב"ן מה ראייתו מירושלמי דאולי באמת ר' יוחנן פליג שם הואיל דהוי פחות מכדי ביטולן:

ובאמת יש להבין למה נקט ר"ל שנתערב בק' בשלמא רב נקט טבעת של ע"ז שנתערב בק' לרבותא אף שההיתר רב מאד בכ"ז תלינן לומר דאיסור נפל ול"א דאיסורא ברובא נשאר אבל ר"ל היה לו לומר אם נתערב בצ"ט היינו פחות מכדי ביטולן דשיעור תרומה במאה ואסמכוהו אקרא וחמור ביותר וגם דהוי דבר חשוב חבית סתומה ויש בו תרתי פחות מכדי בטולן ודבר שבמנין דאף בשאר איסורין לא נתבטל בכ"ז תלינן לומר דאיסור נפל וכמו שכ' הרשב"א בתוה"ב (שער ב' בית ד') דחתיכה הראוי להתכבד וכדומה אם נתערב אף חד בתרי ונפלה אחת מהן לים הותרו כולן וכ' והעיקר לכ"ז משום שכבר נתבטל ברוב דבר תורה וכל בדרבנן יכולין אנו לתלות עי"ש ועכ"פ זה רבותא ביותר דאף כשיש פחות מכדי בטולן ודבר חשוב א"כ היה לו לר"ל להשמיענו זאת. וצריך לדחוק דכיון דעכ"פ הוי מדרבנן אין רבותא יותר בתרתי מחדא. גם הא ר"ל סובר תרומה בזה"ז הוא מדרבנן כמבואר יבמות (דף פ"א) וסובר דחביות סתומות לא בטיל אף שהוא מדרבנן אף דסובר דדברים חשובים אחרים ג"כ לא בטיל ומ"מ מה שהוא מדרבנן בטל כמבואר שם בתוס' או דוקא תרתי דרבנן כמו תאנים בזה בטילין אבל תרומה שיש לו עיקר מה"ת לא נתבטל וחביות סתומות איירי בדבר שיש לו עיקר מה"ת ומ"מ ל"ה רק דרבנן א"כ היה להש"ס לומר צריכותא לדר"נ דמדר"ל לא היה ידענו בדבר האסור מה"ת כמו טבעת ואולי טבעת נמי שהוא של ע"ז של נכרי אף דזכו בו ישראל מה"ת יש לו ביטול ומסתמא הישראל ביטלו רק מדרבנן כשיזכה בו ישראל ל"מ ביטולו ועכ"פ ל"ה ג"כ רק מדרבנן:

ויש להעיר ג"כ למ"ש תוס' יבמות לחלק לר"ל אף דסובר כל שדרכו למנות ועיגול בעגולים עולה הואיל דהוי תרי דרבנן א"כ אינו ראיה מירושלמי מס' תרומה דר"ל מתיר אף בפחות ממאה לתלות דאיסו' נפל דלמא דוקא בתרומות תאנים דהוי תרי דרבנן בזה קיל טפי אף בנתערב בפחות מכדי שיעור ביטול דתרומה כשנפל אחד מהם תלינן דהאיסור נפל הואיל דשורש האיסור ל"ה רק מדרבנן משא"כ היכא דנתערב איסור דאורייתא יבש ביבש ונפל א' לים כיון דל"ה שיעור ביטול י"ל דלא תלינן דאיסור נפל. והרמב"ן בעצמו דהביא ראיה מירושלמי ע"כ דסובר לחלק בין עיקר דאורייתא כתירוץ הראשון של תוס' יבמות הנז' דהא הרמב"ן בס' המצות בסוף הספר במצוה ששית ששכח הרמב"ם למנות כפי דעתו כתב דציפור ששחטו אותה לטהר המצורע אסור מה"ת מזה אשר לא תאכלו לרבות את השחוטה ואיסור מה"ת ואוסרת בכ"ש כדאמרינן סוף ע"ז אלו דברים אסורים ואוסרין בכ"ש צפרי מצורע ואם היה איסורן מדבריהם ל"ה אוסרת בכ"ש לפי שאין דבר מדברי סופרים אוסר בכ"ש אלא בדבר שיש לו מתירין כמו שמפורש פ"א דביצה חוץ מאיסורי ע"ז מה שהחמירו בו בכל ענין ויש להם עיקר בתורה עכ"ד הרי דברור לו אף אליבא דידן דבדבר שאין לו עיקר מה"ת דאינו אוסרת בכ"ש אף בדבר חשוב ודבר שבמנין ועיין רמ"א (סי' ק"א) דכ' אפילו אינה אסורה רק מדרבנן אינה בטלה בחתיכה הראוי' להתכבד ובכו"פ שם התעורר דדבר שאינו אסור בהנאה רק באכילה באיסור דרבנן דתליא בשני תירוצים של התוס' יבמות הנז'. וכבר השיגו עליו דזה הכל מוכרח לחלק אליבא דר"ל אבל לר' יוחנן אין לחלק בין דרבנן לדאוריית' וכן משמע שם מדברי הריטב"א. אולם ברמב"ן מבואר דאף לדידן בדבר שהוא עיקר מדרבנן בטל אף בדבר חשוב וכ"כ חהר"ל דמה"ת לנו לחלק בזה ודוחק לומר דכוונת רמב"ן אליבא דר"ל דנקט סתמא דאין דבר מד"ס אוסר בכ"ש מלבד דשיל"מ וזהו אף לדידן. עכ"פ מבואר דסו' דאף דבר חשוב בטיל בעיקרו מד"ס א"כ מה הוכחה יש מדברי ר"ל בירושלמי דאף באין בו כדי שיעור ביטול דמותר בנפל אחד מהן לים בדבר שאיסורו מה"ת ואף בדבר שעיקרו מה"ת ואדרבא מדנקט ר"ל בש"ס דילן בנתערב במאה חביות משמע דצריך שיתערב דוקא בשיעורן דכדי ביטול רק הואיל דהוי דבר חשוב דאינו בטיל בזה תלינן דאיסורא נפל אף דהוא נגד הרוב לומר דהאיסור ברובא איתא ובירושלמי דנקט בפחות מכדי ביטול הוא בתאנים דוקא דאין לו עיקר מה"ת. וצ"ע בכ"ז:

ודבר שיש לו מתירין דכייל המחבר בין כל הדברים שאין בטלין דמותר בנפל אחד מהן לים כ' הש"ך (ס"ק נ"ז) דלמ"ש הרמ"א דדבר שילמ"ת אין להתיר מכח ס"ס הה"ד בנפל א' מהן דאסור. ויש להתעורר דבאמת לא מצינו מבואר לתלות דאיסור נפל בדשילמ"ת רק בדברי רשב"א והטור השמיטו הא מדברי ר"ל בעצמו דנקט הדין בחבית תרומה משמע דאין להקל בדבר שיש לו מתירין דהא קאמר בש"ס דאי מדר"ל הו"א ה"מ ע"ז דאין לו מתירין אבל תרומה דיש לו מתירין לא והיינו דימכרם לכהן ואף דבאכילה לזרים יאסר מ"מ הואיל דמותר לכהנים ומותר בהנאה היה ס"ד דלא תלינן ועיין ריטב"א ב"מ (דף נ"ג) דשם מבואר דתרומה ל"ה דשילמ"ת ובש"ס זבחים הנ"ל קרי לתרומה דשיל"מ וכתב דהתם הכי קאמר יש לו מתירין דראוי לכהן אימא לא בטלה קמ"ל דבטלה כיון דאין לו מתירין לישראל עי"ש ואי תימא דאף בדבר שיש לו מתירין ממש ג"כ תלינן לומר דאיסור נפל יאמר רל"ק הדין להדיא אף בדבר שיש לו מתירין ממש היינו מה דלמחר יהיה מותר בבירור כמו ביצה שנולדה ביו"ט דנתערבה באחרים ונפל אחד מהן לים או חדש וכדומה דגם בזה תלינן דאיסור נפל ומדלא נקט רק תרומה משמע לכאורה דרק מה דאסור באכילה לעולם לישראל תלינן. וביותר קשה למ"ש הרשב"א בתשובה (סי' תס"ג) להרא"ש ז"ל שהביא ראיה לנדונו ממתניתין דסוף (פ"ה) דתרומות נפלה לפחות ממאה וטחנן כו' אם ידוע שהחיטים של תרומה יפה מותר וכתב הרשב"א אלא שיש לי בזה שלפי שהחמירו בתרומה ואסרו עד מאה וסמכוהו אקרא הקלו בה במקומות שלא להחמיר עליה כל כך כו' וכן הקילו בא"מ וגם כאן הקילו לבטל בטוחנן ורואין כאלו של חולין הי' מרובין בשעת נפילה עי"ש א"כ אינו ראיה מר"ל דמתיר בתרומה לומר דשל איסור נפל לאיסור שהוא באמת דשילמ"ת דדילמא רק בתרומה מתיר הואיל שהחמירו ואסרו עד מאה. אבל בדשילמ"ת הנוהג בכל איסורין במב"מ מניין לנו להקל ולתלות דאיסורא נפל נגד הרוב דיש לומר האיסור הוא ברובא:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף