אמרי בינה/דיני בשר בחלב ותערובות/טו

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

אמרי בינה דיני בשר בחלב ותערובות טו

סימן טו

כלי הבלוע מן איסור אסור לשמש בה אף אחר מעל"ע דהוי נ"ט לפגם מ"מ לכתחילה אסור כמבואר בדברי ראשונים מדאמרינן פ' כה"ב האי פינכא דאימלח בה בישרא איתברא רב אמי הרי אע"ג דצריך לשברן ואין תקנה בהגעלה מ"מ לאו כדיעבד דמי ועי"ש בר"ן ופסחים (דף ל') בר"ן שם. ומבואר מזה דאף דם שמלחו לרוב הפוסקים הוא רק דרבנן ובכ"ז אסרו חז"ל הקדירה ועיין נו"ב תנינא יו"ד (סי' נ"א) שחוכך לומר דהבלוע מאיסור דרבנן רשאי להשתמש בה אחר מעל"ע כיון דכל הטעם דאסור הוא משום גזירה אינו בן יומו אטו ב"י ובאיסור דרבנן הוי גזירה לגזירה וכן באם בלוע הכלי מספק איסור דאפילו ביומו אינו אלא ספק איסור י"ל דמותר להשתמש באב"י וכ' דלא מצא מבואר בפוסקים שום חילוק והנח לישראל ואולי הכל חדא גזירה עי"ש ותמהני הא מהאי פינכא דהוכיחו הר"ן והרשב"א בתוה"ב לאסור מוכח דאף באיסד"ר כמו דם שמלחו גזרו ואף דמבואר ברשב"א לענין ספיקא מחמרינן בדם שמלחו מ"מ דוחק לחלק בגזירה זו בין עיקרו דרבנן לעיקרו מה"ת ועיין תשובת רלב"ח (דף ק"פ) בזה:

וראיתי ברדב"ז (ח"ג סי' תרי"ז) שכ' וז"ל ומסתברא לי דאסור להשהותן להשתמש בהם ביבש או בצונן דלמא אתו בהו לידי תקלה כו' ואם בישל בה במזיד קנסינן להו ואסרינן ליה לתבשיל עד דמחבר בה לקדירה ונו"ט לפגם יש לו עיקר מה"ת עי"ש ולא כן מבואר מדברי הפוסקים ותוס' ע"ז (דף ל"ב) משם ר"ת דאף הבלועות מבב"ח האסור בהנחה מותר לתת לתוכן דבר יבש וכמבואר ש"ע ואחרוני' (סי' צ"ד) ועיין רמ"א (סי' קכ"א)דיש מחמירים להשתמש בקבע בצונן בלא הגעלה גזירה שמא ישתמש בו חמין והיינו בקבע חיישינן לתקלה כמו בכ"מ אבל אם אינו משתמש בו בקבע או שישתמש בו דבר האסור לא מצינו שיהיה צריך לשבור הכלי בשביל זה כיון דמחזיק אותו לדבר האסור וכן נוהגין. ואף דמצינו דקיי"ל לזמן מרובה חיישינן לתקלה כמבואר (סי' נ"ז) ועיין תוס' ב"ק (דף קי"ו) דלחד תירוץ דוקא בליכא פסידא חיישינן לתקלה משא"כ באיכא הפסד ועיין רמב"ם (פי"ב הי"ב) מתרומה דתרומה שנטמאת אף אם היא ביד כהן צריך לתת בכלי מאוס שלא יהי' תקלה לאכול ועיי"ש בכ"מ דאשכחן בכמה דוכתי דחיישינן לתקלה וגבי ח"י דבר עי"ש ולמ"ש תוס' ב"ק בלא"ה בליכא פסידא חיישינן ועיין תיו"ט (פ' יו"ד) דסנהדרין בהא דכ' שם במתניתין תרומות ירקבו מעשר שני וכתבי קודש יגנזו ולא סגי שיניחם שירקבו כמו בתרומה משום דמע"ש וכן כתבי קודש הכל מותרין בה ונהנין בהן חששו שאם יניחם שיהנו מהם משא"כ תרומה דליתא אלא לכהנים וכהנים זריזין הן ולא יהנו ממנו. ודבריו תמוהין דהא להדיא מבואר ברמב"ם הנ"ל דאף בתרומה טמאה הבא ליד כהן מדכ' נותנו בכלי מאוס עד שידליק כדי שלא יהיה תקלה לאחרים ויאכלוהו וחיטים ג"כ שילקו ומניחו בכלי מאוס כדי שלא יהי' ראוי לאכילה ואח"כ יסיק בו תנור וכירים ע"כ איירי שהוא ביד כהן דלישראל אסור בהנאה של כלוי הרי דאף במה שהי' ביד כהנים חיישינן לתקלה ואף לזמן מועט ואף דתרומה בזה"ז הוא דרבנן מ"מ מחמרינן הואיל שעיקרו מה"ת. והיינו כיון דאם יהנה יאכל גוף האיסור אבל להשתמש בכלי דאף אם ישתמש בהו ואתי לידי תקלה בשוגג לא יתעבד איסור דהוי נ"ט לפגם ע"י תערובות לא חיישינן לתקלה כזו והא דתברה רב אמי ע"כ דהחמיר ע"ע ואינו מן הדין לענין שבירה ועיין רשב"א בתשובה (סי' תקע"ה) וכן צריך לומר לדעת יש מפורשים בחידושי רמב"ן פסחים (דף למד) בהא דפריך וליעבד בהו שלא במינן משום דנו"ט לפגם מותר ובשל ישראל כדיעבד דמי עי"ש והיינו דבשל גוי מחמרינן לגזור אינו ב"י אטו ב"י דהוי כלכתחלה אבל בכלי של ישראל הוי כדיעבד ומתרץ גזירה דלמא אתו למיעבד בהו במינן דמשהו אף לפגם אוסר עי"ש ויקשה א"כ אמאי תברה רב אמי דהא הוא תלמיד ר' יוחנן וסובר דמין במינו בטיל ג"כ א"ו דרק לחומרא עביד הא דתברה וכ"כ לכל הסוברים להוכיח מזה דעפ"י דין גזרינן גם בשל ישראל אינו ב"י אטו ב"י היינו לאסור להשתמש היתר בהכלי אבל לתברה היה רק מצד חומרא בעלמא:

ואף דמצינו לפעמים חששו חז"ל לקלות האיסור להחמיר יותר מאשר בדברי תורה ע"ד דאורייתא ל"צ חיזוק ודרבנן צריך חיזוק מ"מ אין לדמות גזירות דרבנן זה לזה. ועיין יו"ד (סי' קמ"ה סי"ד) מצוה על כל המוציא אלילים שיבערנה ויאבדנה וכיצד מבערה שוחק וזורה לרוח. ובתוס' ע"ז (דף ס"ב ע"ב) ד"ה אתי לזבולי דכ' אף דקיי"ל כר"י דזה וזה גורם מותר דהוי זבל דאיסור וקרקע דהיתר מ"מ יש לחוש לכתחילה לדברי רבנן שחולקין על ר"י ואמרו אף הוא נעשה זבל עי"ש. אולם הש"ע דהעתיק רק דברי הרמב"ם דשוחק וזורה לרוח אף לכתחילה ולא חשו לאף היא נעשה זבל (ובסי' קל"ג) בשכר יין נסך אם נתן לו פירות יוליכם לים המלח או ישרפם ויקבור העפר וכבר עמד ע"ז בדברי הרמב"ם הלח"מ. אולם כנראה דעת הרמב"ם והש"ע כמו שכתב הריטב"א ע"ז שם דקושית הגמרא וליקלינהו וליבדרינהו הוא אף לרבנן דאמרו אף היא נעשית זבל דהיינו בע"ז האסור מה"ת משא"כ בשכר ע"ז ויי"נ דאינו אסור אלא מדרבנן סגי בזה ומתרץ הש"ס דאף לר' יוסי דשרי אסרינן בזה כיון דל"ה איסור רק מקנסא חיישינן דלא אתי לזלזולי בהו עי"ש וזה ג"כ שיטת רמב"ם וש"ע ומה"ט בע"ז אף דאחר הביטול אינו אסור רק מדרבנן כשבא ליד ישראל מ"מ כיון דעיקרו מה"ת סגי בשוחק וזורה לרוח ול"ח לאף היא נעשית זבל או לתקלה ודלא כשיטת תוס' הנז' דכתבו דלכתחיל' צריך לחוש לדברי רבנן. רק בשכר ע"ז ויי"נ דעיקר האיסור רק מדרבנן מטעם קנסא לא סגי בזורה האפר לרוח רק צריך העפר קבורה הואיל דחיישינן דלא ליתי לזלזולי בהו. ומ"מ זה היכא דמצינו אבל אין לדמות איסורי דרבנן זה לזה ויש להאריך בזה מכמה מקומות ולא באתי בזה רק דרך אגב בדברי רדב"ז הנז':

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף