אילת השחר/שבת/קלז/א

אילת השחר שבת קלז א

דף קל"ז ע"א

ושכח ומל את של אחר השבת בשבת. [צע"ק בכל הסוגיא למה נקט "שכח" ולא טעה]. והנה אין זה נוגע למתעסק דפטור, דהכא הו"ל טעה במלאכה שהיה סבור שמלאכה זו מותרת ונמצאת אסורה, עיין רש"י לעיל (דף ע"ב ב') ד"ה וחתך.

חייב. הנה דעת הרא"ש (סי' ה') וכ"ה ברמ"א יו"ד (סי' רס"ב ס"א) דהמל תוך שמונה אי"צ לחזור ולהטיף דם ברית, והא דלא חשיב את המל של אחר השבת בשבת שקיים מצוה, משום דודאי אין כוונת הרמ"א שקיים מצות מילה, רק דכיון שהוא מהול שוב א"א למול, דאין לו ערלה ואין מה למול, וכמש"כ בקרבן נתנאל (סי' ח' אות ד'), ומיהו זה לא א"ש לגבי מצות הטפת דם ברית דכיון דחזינן שא"צ לחזור ולהטיף משמע שנחשב שכבר קיים מצות הטפת דם ברית בזה שהטיף תוך ח', וצ"ע דא"כ יש כאן קיום מצוה ולמה לא חשיב הכא שקיים מצוה.

חייב. [עי' משנ"ת לעיל קל"ב א' למה חייב במל כשלא מקיים מצות מילה, והא שיעור החובל הוא כגרוגרת דם]. הנה התוס' לעיל (דף ק"ה ב') פירשו דהא דמילה לא חשיב קלקול משום דכיון דמקיים מצוה אינו קלקול. ולכאו' הכא שמל קודם הזמן ולא קיים מצות מילה אמאי אינו חשיב קלקול. וי"ל דעצם הדבר שעשה לצורך מצוה שוב לא חשיב קלקול. [היינו דתיקן שכבר אי"צ למול עי' משנ"ת לעיל דף קל"ב א' ד"ה אבל מילה] וצ"ע.

ומל את של אחר השבת בשבת כו'. אב שאמר שבנו הוא בן ח' ימים והגיע זמנו למולו נאמן מדין ע"א באיסורין, ואע"פ שהוא קרוב נאמן כדין ע"א נאמן באיסורין, ואם התברר שמלו בשבת שלא בזמנו חייב חטאת, אע"פ שהיה רשאי לסמוך עליו מדין ע"א נאמן באיסורין.

והנה דעת התוס' (ב"ק ע"ט א') שאם השליח הוא שוגג יש שליח לדבר עבירה, וא"כ באופן שאבי הבן טעה ונתן למוהל למול את בנו בשבת והי' זמנו לאחר השבת, נתחייב האב המשלח חטאת ע"י חטאו של המוהל, דהמוהל יכול לסמוך עליו שזה זמנו בשבת, דע"א נאמן באיסורין. אמנם יל"ע אם במוהל שאינו האב שייך לומר שטעה בדבר מצוה, דהא אין מוטל עליו החובה למול, ואפי' אם האב שלחו כיון שאין המצוה מוטלת עליו אינו נחשב טרוד במצוה.

והנה התוס' ביבמות (דף ל"ה ב') כתבו דהיכא דיש לסמוך על רוב הוי אונס ואין חייבים חטאת דמאי הו"ל למעבד, ובשו"ת נוב"ת (יו"ד סי' צ"ו) תמה מ"ש מהא דאם באו עדים והעידו שבעלה מת ונתברר שבעלה חי חייבת חטאת, הא מה אית לה למעבד, ובאילת השחר ר"פ החולץ הארכנו בזה. והנו"ב חילק דבעדים נתברר שסמך עלייהו בטעות, משא"כ ברוב דלעולם נשאר הרוב. והעירו, דהרי גם בעדים יש רוב שאינם משקרים. ונראה דאינו כן, אלא שגזה"כ הוא להאמין לשני עדים, ואין בו רוב המוכיח כלל. ועיין באילה"ש שם. והנה בתוס' הרא"ש גיטין (דף י' ב') כתב דע"א אינו חשוד לשקר אלא שגזה"כ הוא דאינו נאמן, וכן הביא בקובץ שיעורים בבא בתרא (דף קס"ד א') בשם הרשב"א (שו"ת המיוחסות סימן צד), ולפ"ז כ"ש ששני עדים הוי דבר ברור שאומרים אמת, ומ"מ חייב חטאת.

ר' אליעזר מחייב חטאת כו'. הנה פלוגתייהו היא בסברא אי אהך שגגה חייביה רחמנא או לא, ועיין בגמ'. ומבואר בהמשך סוגיין דאם היה לו רק תינוק אחד למול, והיה סבור שזמנו בשבת, לכו"ע חייב, דאינו נחשב טועה בדבר מצוה שלא היה לו לטעות. ונראה דגם מי שאמר למוהל שימול בנו בשבת, ובסוף התברר שלא היה זמנו היום, דחייב חטאת [כמש"כ לעיל], דמה לי טעות שחשב שמותר לעשות מלאכה זו, או שחשב שזמנו בשבת.

ושניהם לא למדוה אלא מע"ז. צ"ע למה הוצרכו ללומדו מע"ז, והרי כך הו"מ לפרש שלמדוהו מחטאת של שבת ושבכל התורה שאינו חייב כי אם כשאינו טועה בדבר מצוה [והעירו די"ל דבשאר חטאות אין הכרח דמיירי שלא טעה בדבר מצוה אבל בעבודה זרה יותר מסתבר שעושה כן לשם עבירה ולא נתעסק בדבר מצוה].

התם לא טריד מצוה. הנה בפשיטות יסוד המחלוקת אליבא דהך מ"ד, האם הך שגגה של טירדה דמצוה הוא בכלל שוגג האמור בתורה או לא, ולפ"ז אין מבואר היטב מדוע פליגי רק בטרדה דמצוה, הרי כך לי טרוד בשאר דברים כמו טרדה דמצוה. ויש אנשים שכסף מטרידם יותר מאשר המצוה, ולא מצינו שטרדה אחרת פוטרת מחטאת.

כגון שקדם ומל של שבת בע"ש. יל"ע מה מוסיף הא דהיה תינוק אחד שזמנו למול בשבת, הרי אחר שמלו ונשאר רק התינוק שזמנו בע"ש, הו"ל תינוק אחד שזמנו בע"ש, וכך לי התינוק שכבר נימול כמו אלף תינוקות אחרים שכבר נימולו.

רישא נמי ניתנה שבת לידחות לגבי תינוקות דעלמא. צ"ב הסד"א, דמה בכך שיש בסוף העולם תינוק שניתן לידחות בשבילו שבת, סו"ס הוא אינו טועה בדבר מצוה.

קטן החולה אין מוהלין אותו עד שיבריא. לכאו' מיירי בגונא דהוי פקו"נ, דאם אינו פקו"נ למה ממתינים מלמולו, אלא דא"כ צע"ק מה החידוש, פשיטא דפקו"נ אינו דוחה. וע"כ צ"ל דמיירי בגונא שאינו פקו"נ, ונתחדש דחולה אע"פ שאינו פקו"נ אין מלין אותו. אמנם ברמב"ם (פ"א ממילה הי"ז) מבואר דמיירי במקום פקו"נ עי"ש.

חלצתו חמה. ופירש"י נשלף ממנו החולי. יל"ע אמאי חולי נקרא בשם "חמה", ולא משמע דהוא לשון חום, ועיין לשון רש"י בברכות (דף ל"ד ב').

נותנין לו כל ז' להברותו. הנה בשאר דיני התורה לא מצינו שגמר הריפוי הוא אחר שבעה ימים, ובחולה שנתרפא שמברך הגומל לא מצינו שצריך להמתין עוד שבעה ימים אלא הוא דין במילה. ויל"ע אם שמואל חידש דבר זה מדנפשיה, או שהיה ידוע כן לשמואל עפ"י חכמת הרפואה.

מה יום הולדו לא בעינן מעת לעת. צ"ע ביום הולדו גופיה מנלן דלא בעינן מעל"ע, ולכאו' הוא משום דאל"ה לא משכח"ל מילה בשמיני דשמונה מעת לעת מלידתו יוצא כמעט תמיד ביום תשיעי.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א