אילת השחר/שבת/קכט/א
אפי' אמרה צריכה אני אין מחללין עליה. יל"ע דהא ביומא (דף פ"ג א') מסקינן דאם החולה אומר צריך אני אין מתחשבים בדברי הרופאים כלל, דלב יודע מרת נפשו, ולמה כאן אין מתחשבין בדבריה [ואולי אחרי ל' אין לה דין חולה כלל].
מר זוטרא מתני הכי וכו' ובין אמרה אין צריכה אני מחללין. ופירש"י וחברותיה אומרות צריכה היא. והנה רש"י מתכוין מסתמא לכל הסוגיא היכן שנזכר שאמרה אין צריכה אני, מיירי דחברותיה אומרות שצריכה, [וכן מתבאר משער הציון סי' ש"ל ס"ק י"א], ולפי"ז צ"ע איך יתפרש הדין דלעיל דלפי רב אשי אם נסתם הקבר בין לא אמרה צריכה אני אין מחללין, והא אם חברותיה אומרות שצריכה היא לכך ודאי הוא פיקו"נ, ועיין משנ"ב (סי' ש"ל ס"ק י"ב) שפירש שאומרות שכך עושים ליולדת רגילה, אבל אין אומרות שהיא צריכה לכך, ועיין בשעה"צ שם (סק"ח).
ג' בין אמרה צריכה אני ובין אמרה לא צריכה אני מחללין עליה את השבת. במשנ"ב (סי' ש"ל ס"ק י') מבואר לגבי דין ג' ימים, דנחשבת מסוכנת שמותר לחלל עליה שבת להסוברים דאין צריך ג' ימים מעת לעת אלא אם ילדה יום ד' קודם בין השמשות שוב אסור לחלל השבת. מבואר דבין השמשות מותר משום דהוי ספק סכנת נפשות.
וצ"ע דהא במציאות קשה לומר דמה שילדה לפני השקיעה כמה רגעים כבר גורם שיש פחות סכנה, וע"כ זה גזה"כ דאז כבר אין לה דין מסוכנת, א"כ כשילדה בין השמשות יש ספק בדין ולא ספק בפקו"נ, ולמה יהא מותר לחלל עליה שבת.
ספק נפשות להקל. יש להסתפק אם הוא דין והלכה פסוקה דבספק נפשות יש דין להקל, או מתוך שאין יודעים מוכרחים להקל. ונ"מ בזה אם נחשב עבירה בשוגג לפי הצד שאסור.
ונראה פשוט דשרי ואין זה עבירה בשוגג, ושוב הראו שכן נוקט ג"כ בקובץ שיעורים בב"ב אות רכ"ג ודייק כן מרש"י וממילא דלא יהי' בזה קלבד"מ [וע"ע דברי הקוב"ש המובא להלן].
והנה מי שסובר שאין לחלל שבת גם הוא מודה דספק פקו"נ דוחה שבת, כדתנן ביומא (דף פ"ג א') מי שנפלה עליו מפולת ספק הוא שם ספק אינו שם וכו' מפקחין עליו את הגל, אלא ע"כ דס"ל שמה שאומרת צריכה אני אינו אפי' בגדר "ספק פקוח נפש" והמתיר סובר שהוא כן פקוח נפש, ומחלוקת זו היא כמחלוקת בין שני רופאים שהולכים לקולא.
והנה רש"י בכתובות (דף ט"ו א') כתב דספק נפשות להקל ילפי' מקרא דוהצילו העדה, וכ"כ הרשב"ם בבבא בתרא (דף נ' ב'), ותוס' שם הקשו דאי"צ פסוק, אלא מסברא א"א להרוג, ועיין קובץ שיעורים שם (אות רכ"ג) שמיישב דעת הרשב"ם דלענין הריגה אין כאן מוחזק, וצ"ע דמאי גרע נפשו מממונו. ואם לענין ממון הוי מוחזק וא"א להוציא ממנו ע"י רוב איך יטלו את נפשו ע"י רוב. ומבואר שם דאפי' כשיש רוב ג"כ אמרי' פקו"נ להקל.
אמרי נהרדעי לטבילה. הנה יש מקואות שהמים מחוממים (עי' יומא ל"א ב') ובזה אין שייך חשש זה, והכא איירי באופן שלא חיממו.
נחמן אקלע לגבן וכולהו אערומי אסירי בר מהאי ערמה דשרי. והנה יש כאן קצת שקר, ומ"מ חשיב צורך שמתיר לומר נחמן אקלע לגבן. ומסתבר דבקושטא (עי' סנהדרין דף צ"ז א') אף מזה היו נמנעים, ששם הקפידו גם על מה שמותר מן הדין לשקר.
לישקול זוזא מכא כו'. נראה דהאי זוז אפשר להוציאו בהוצאה ע"י הדחק, רק רוב בני אדם אינם רוצים מטבע זה ואין כדאי להם. ובבבא מציעא (דף נ"ב ב) אמרי' דמי שנמנע מלקבל זוז עם פגם הר"ז נפש רעה. ונפק"מ דהאי צורבא מרבנן שעשה כן אינו גזלן, ואינו בכלל מציל עצמו בממון חבירו, דדעתו לשלם, ואם החנוני יקח המטבע יתן לו, אלא שהוא ערמה דיודע שלא יסכים.
לשב חנותא כו'. משמע דכל חנות נותנת לטעום שביעית רביעית.
על חייו לא חס כו'. שאלו, אם דבר זה הוא רק בהקזה, או בכל מכניס עצמו לסכנה.
האי מאן דעבד מידי. ובכל הסוגיא קרי להקזה עבד מילתא, או עבד מידי, וצ"ע אמאי לא אמר להדיא הקיז דם, ולמה אין ראוי לומר כן.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |