אילת השחר/שבת/קז/ב
ושניהם לא למדוה אלא מאילים וכו' מה אילים דפרים ורבים. יש לעיין דהא לא כל דבר שהוצרכו למשכן זה מלאכה, אלא כל מלאכה שהוצרכה למשכן זה אב, ולפי"ז למה נתמעט מה שאינו פרה ורבה דאם זה מלאכה אולי יתחייב אע"פ שאינו דומה למה שהוצרכו למשכן.
ההורג כינה וכו'. בשיטה להר"ן פירש הא דבכינה אין איסור דרבנן על צידתו בשבת ומותר לצודו לכתחילה, דכל האיסור דרבנן על צידה בדבר שאין במינו ניצוד הוא משום גזירה שמא יהרגנו, וכינה שאין איסור על הריגתה אין איסור על צידתה. ומה שלא גזרו על אין במינו ניצוד אטו במינו ניצוד, דחזינן שכאן לא גזרו במין אטו מין אחר, דהא כינים מותר להרוג ולא גזרו אטו שאר בעלי חיים.
כיון שיבש בו כסלע חייב. ופירש"י דתו לא חיי, משמע דאחרי שיבש כסלע אפי' אם יחזירוהו למים כבר לא יחי'. ועי' בפי' ר"ח. אמנם יש לעי' למה חייב על נטילת נשמה דהא בשעה שהוציאו מהמים עדיין לא יבש כסלע ולא נגמר חיותו, דהא יכול להחזירו ויחי', ואין כאן נטילת נשמה, וברציחה כה"ג הי' פטור, כמו בהניח גחלת על לבו ומת פטור שהיה לו לסלקה (בב"ק דף כ"ז א').
והא דמבשל או אופה חייב כשהניח הקדירה ע"ג האש אע"פ שיכול לסלקו מהאש, היינו דבשבת חייבה רחמנא מלאכה זו, אבל מלאכה אחרת אם יהי' כמו בישול אין ראי' דיהי' חייב, וכה"ג מצינו שכ' הרא"ש בב"ק (דף ס') דאם הרוח מסייעתו בליבוי האש פטור, ולא דמי לזורה ורוח מסייעתו דנחשב כאילו עשה המלאכה לבדו, דבהכי חייבה תורה בשבת מלאכה זו שעיקר עשייתה ע"י הרוח. ובשאר מלאכות בשבת כה"ג לא חייב, וא"כ הכי נמי במלאכת אפי' ובישול נתחדש דבכה"ג חייב, ואין ראי' דחייב בשאר מלאכות דומיא דבישול ואפי'.
ויש לומר דלגבי חיוב על רציחה א"א לדון מיתה על הרוצח כל זמן שלא מת, וכן בשור שנגח אדם אע"פ שאמדוהו למיתה אין לחייבו סקילה עד שימות הנהרג כמבואר בב"ק דף מ"ב ע"ב, אבל בשבת אי"צ שימות דהא חייב משום נטילת נשמה גם כשמוציא טיפת דם, וה"נ בלוקח דג מן הים חייב כבר עכשיו על נטילת נשמה ואע"ג דלא מת הדג עדיין. כיון שהוציאו ממקום חיותו [דכבר מתחיל קצת נטילת נשמה, וכמ"ש בע"ז דף ג' ב' דדגים שבים כיון שפורשים מן הים מיד מתים, אלא דיש שיעור למיתה שמתחייב רק כשיבש כסלע בין סנפיריו], ועי' שפת אמת.
ויש לעיין בהביאו בשבת למקום שסופו ליחנק [כגון לבור י'], אם חייב כבר משום נטילת נשמה, וכן בעשאו טריפה אם חייב כבר משום נטילת נשמה כמו בדג שהוציאו מהמים,[וכן נקט במנ"ח מצוה ל"ב מלאכת השוחט] ואולי בעשאו טריפה יש עדיין מיעוט פעמים שחי, ולא דמי לדג. [אשר לכן מי שעשה את השני גוסס פטור כמו שביארו תוס' סנהדרין ע"ח א' ד"ה בגוסס. וכן בהכהו ועשאו טריפה אין הורגין את המכה כל זמן שהטריפה חי, משום שיש פעמים שטריפה חי כמש"כ בתשו' הרשב"א ח"א סי' צ"ח], ואין כאן בנתיים שום נטילת נשמה.
ובין סנפיריו. יל"ע בשאר מקומות הגוף מה שיעור היבשות, [או שאין שיעור יבשות ודוקא אם ימות חייב].
משום עוקר דבר מגידולו. פשטות לשון הגמ' נראה דחיובו משום קוצר כעוקר דבר מגדולו, אבל הריטב"א הביא בשם בעלי התוס' דחיובו משום נטילת נשמה, ומה שדימהו לתולש כשותא מהיזמי והיגי היינו לדמיון בעלמא עיי"ש. והנה לכאו' א"א לעקור ולד בלא שיצא דם, ולמה אינו חייב משום נטילת נשמה של הוצאת דם.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |