אילת השחר/שבת/נא/א
כבר הורה זקן. לכאו' רבי בא לגזור איסור עתה, וא"כ מה מועיל הא דר' יוסי התיר, הרי הנידון הוא מכאן ולהבא אם יש לגזור.
ועוד יל"ע דהרי בהמשך הגמ' מבואר דרבי גדול מר' יוסי, ואם הוא סיבה לקבוע הלכה כדברי רבי, מהו דקאמר "כבר הורה זקן" וכי משום שמחבבין את זה פסק שלא כדין. ונראה דבדבר שאינו ברור לאוסר לגמרי לאיסור אפשר לסמוך על הוראת זקן, וכעי"ז מצינו בחזו"א שביעית (סי' כ"ב ס"ק א') שהזורע בשביעית בעציץ שא"נ תוך בית אין למחות בו שכבר הורה זקן הפאת השולחן להיתר.
אדם חשוב שאני. משמע דאקפד אתרווייהו מחמת הך טעמא. ועיין מג"א (סי' רנ"ז ס"ק ט"ו) דלהלכה קיי"ל שגם לאדם חשוב מותר וכר"נ. אבל הש"ך יו"ד (סי' קנ"ב ס"ק ב') כתב דהלכה כר' אמי דלאדם חשוב אסור, וכתב שהוא מילתא דפשיטא עד שלכן לא הוצרכו לכתוב שאדם חשוב יחמיר, והדברים צ"ע דאטו כל דבר מותר צריך אדם חשוב להחמיר, עד שנוכל להבין לבד שגם מה שכתב בשו"ע שמותר צריך להחמיר. ועכ"פ שאר פוסקים לא סברי כהש"ך.
והנה במקום שיש לאדם חשוב להחמיר נראה דזה רק במקום שיש אנשים שיכולים ללמוד ממנו, אבל כשאין חשש זה מותר, ומוכח כן מירו' שביעית (פ"ח ה"ח) דריב"ל הלך מעירו לעיר אחרת כדי להתרחץ במרחץ שהוסק בתבן וקש של שביעית דלאדם חשוב אסור, ובעיר אחרת לא הכירוהו.
אבל פינה ממיחם למיחם מותר. רש"י פירש כיון שמתכוין לצנן, ובתוס' הוסיפו יותר דמוכח שעושה כדי לצנן. והעירו, דלכאו' מוכח דלא כמש"כ החזו"א (סי' ל"ז ס"ק ל"ב) שבטרמוס אין חשש הטמנה לפי שהוא כלי שני, והרי שם אין דעתו לצנן [ויש אכן שנחלקו על דין החזו"א מטעם זה], ואמנם נראה דאינו קושיא, לפי שסו"ס כשמעבירו לטרמוס מצטנן מעט ודעתו על צינון זה, ואף שהוא אינו מעונין בכך מ"מ הוא יודע שמצטנן. ומטעם זה נראה דאם מעביר מכלי שעל האש לכלי אחר וחוזר ומחזירו לכלי הראשון שדפנותיו חמין, אף שכל המטרה שעושה כן הוא בשביל שיוכל להטמין סו"ס הוא יודע שעי"ז מצטנן ושרי להטמין. ואין לומר דכיון שחוזר לכלי שדפנותיו חמין יש לזה דין כלי ראשון, דעינינו הרואות שמי שחפץ לצנן כוס חמין מעבירו לכוס שני וחוזר ומחזירו לכוס הראשון ומצטנן.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |