אילת השחר/שבת/טז/ב
משום גדר מי חטאת. ופרש"י שתשתכח תורת מי חטאת. צ"ע דהא בני אדם שנטמאו במת אין להם טהרה אחרת כי אם במי חטאת, ועוד דמה לנו שתשתכח הרי כך הדין נותן שהכלי נטהר, וכי מה אם ישתכח, והרי אין חשש שישכחו מה שכתוב בתורה בפרשת הזאת כלים, אלא הכונה שישכחו את ההנהגה למעשה, ומה בכך שישכחו הרי באמת הכלי נטהר.
שהניחם בשעת קישור עבים כו'. הנה גבי כתיבת גט דבעינן לשמה קיי"ל (אהע"ז קמ"ב סעי' ט"ו) דאם התחיל לכתוב במחשבת לשמה ויצא לשוק וחזר אמרי' דעדיין הוא לשמה, ומ"ש הכא דע"י פיזור עבים שבינתיים בטלה מחשבתו הראשונה. ואפשר דע"י פיזור העבים הוי כמחשבה הפכית.
שהניחן בשעת קישור עבים ונתפזרו. והנה ודאי לא מיירי שכשנתפזרו העבים הסיח דעתו בפועל, דא"כ במאי פליגי, אלא כאן מדובר בסתמא, ולכאו' פלוגתייהו הוא מה היה אילו היה זכור שהניח כלים האם יסיח דעתו או לא, ולכאו' זה נוגע לפלוגתא (בב"מ כ"א ב') ביאוש שלא מדעת אי הוי יאוש.
כל המטלטלין מביאין את הטומאה בעובי המרדע. והיינו מדרבנן. והנה רש"י כתב דהלכה למשה מסיני שאין הטומאה עוברת באהל שהוא פחות מטפח. והנה דעת הט"ז (יו"ד קי"ז סק"א) דבדבר המפורש בתורה להיתר אין חכמים יכולים לאסור, וכאן חזינן דמ"מ בדבר שהוא הללמ"מ להיתר אפשר כן לגזור איסור, וכן חזינן בגזירת חז"ל שמיעוט המקפיד חוצץ (יבמות ע"ח א') אף שבהללמ"מ נאמר שרק רובו המקפיד חוצץ. ועיין פמ"ג בפתיחה כוללת (לשו"ע או"ח אות ט"ו) שנסתפק בדבר זה.
ואפי' כלי גללים. ופרש"י שאינם קרויים כלים לענין קבלת טומאה. מבואר דמה שאינו מקבל טומאה אינו משום פסוק, אלא שאין לו דין כלי. וצ"ע אמאי כלי אבנים וכלי גללים אין לו דין כלי. ועו"ק דאם אין לו דין כלי לגבי קבלת טומאה מנלן דיש לו דין כלי לענין שאוב, ובשלמא אם היה דין שאוב פסול מדרבנן, י"ל דרבנן אחשבוהו כלי, אבל אם שאובים דין דאורייתא מנלן דזה יש לו דין כלי. עוד יל"ע במאי דפרש"י כאן דגללים היינו שייש, וא"כ היינו אבנים.
תוד"ה אף. וגזרו עליהן שיהיו נדות שלא יטמעו (כצ"ל) בהן. צ"ע דהא בלא"ה אסורות מדרבנן, ומה מוסיף הא דגזרו טומאה, וכי עי"ז יותר יפרשו. ובפרט שהרי הטומאה היא רק לתרומה, ולחולין אינו טמא, וא"כ ישראל שאינו אוכל בתרומה מה ימנענו.