אילת השחר/קידושין/פא/א
כי היכי דניהוו עליה סהדי. אין לתמוה למה צריך לזה שנים דהא לגבי להעיד אם בא עליה דאז לא יכול להשקותה הוי כאיסורין דע"א נאמן בזה, די"ל דחיישינן שמא הבעל או היא שניהם יכחישוהו וע"א בהכחשה לאו כלום הוא, ואע"ג דלכאורה למה לנו לחשוש דיכחיש, דהא כיון דרוצה לברר ואם בא עליה אינו מברר ולמה לו לשקר, מ"מ חיישינן.
ויש לעיין עדיין דהא נהי דהוי ע"א בהכחשה, מ"מ הא כיון שבעלה נסע עמה בדרך אז בלי שיהי' עדים לכאורה לא נשקנה מחשש שמא בא עליה, א"כ כשהעד יעיד כן, נהי דהבעל יכחיש הא צריך להיות כמו אילו לא היו עדים כלל דאז הוי בחזקת שהתייחד, ואי דנימא דכאן יש סברא דכשיש עד לא יבוא עליה, ממילא לא הוי כאילו שהתייחד ואין לנו לחשוש, א"כ יש לעיין בהא דמביא ראי' דבפרוצין לא מהני שנים מהא דצריך שני ת"ח, דהנה לגבי האנשים הנוסעים אתו, הא כיון שבעלה עמה אין חשש, וכל החשש הוא שמא יבוא עליה, וכיון שהוא שומרם מה איכפת לי פריצותם, והא כל הטעם הוא דלא מתביישים זה מפני זה דכולם יזנו וכאן הא זה לא שייך, ואי נימא דמ"מ יש חשש דלמא יזנו דחיישינן דהבעל לא ישמרנה וכולם יזנו, א"כ למה באמת מהני שנים הא הוא בדרך, ונהי דלגבי דידי' יש שני צנועים, הא לגבי דידהו יש לכ"א רק צנוע א', וע"כ דזה צריך שנים אינו אלא משום התראה.
והא מר הוא דאמר בכשרים שפיר דמי. מבואר דהוי סגי בתרי אע"ג דהוא בדרך. וכתב המהרש"א דאיירי דהי' עוד אנשים, אבל אפשר דהחשש דשמא יצטרך להשתין הוא בקובעין עצמן ללכת יחד וכהאי דסוטה ושייך שמא יצטרך, אבל אם שנים הולכין ואשה הולכת דאין כאן שום התיחדות ללכת עמה, כיון שלא נקבעו יחד ללכת לא שייך לחשוש שמא ישתין ואז יהי' יחוד דסוף סוף כעת אין יחוד.