אילת השחר/קידושין/לד/א

אילת השחר קידושין לד א

דף ל"ד ע"א

תוד"ה ותפלין. ותימה היכי חשיב ציצית מצות עשה שהזמן גרמא למ"ד ציצית חובת טלית היא כיון דכלי קופסא חייבין בציצית והתם ליכא זמן גרמא כלל דבין ביום ובין בלילה חייבין. והק' הגרעק"א דלמה זה מוכרח דגם בלילה צריך להיות בו ציצית. ואפשר לומר בסברתם דבכסות המונח בקופסא הא בודאי מצד היותו מונח בקופסא אינו סיבה להתחייב אפי' ביום, אלא דכיון דהוא בגד שנעשה ללובשו חייב אפי' אם כעת אין הסיבה, דהא כעת אינו משתמש בו בתור בגד, לכן פשיטא דגם בלילה אע"ג דכעת אין סיבה לחייבו, הא גם כשמונח בקופסא ביום ג"כ אין כעת סיבה המחייבתו, וע"כ דס"ל להך מ"ד דסיבת היותו עומד ללובשו ביום גורם חיוב אפי' כשאין כבר כעת הסיבה, לכן מה נפק"מ ביום או בלילה, אבל למ"ד דחייב רק כשלובשו הי' סברא לומר דחייב רק כשיש עכשיו סיבה המחייבתו, ולכן בלילה לא יהא חייב, ולכך הוסיפו דמ"מ גם למ"ד חובת גברא תלוי בזה שעשוי ללובשו בזמן החיוב.

בא"ד. ואומר ר"י כיון שחיובו תלי במה שהזמן גרם לבישתה ביום יש לה ליחשב זמן גרמא שזמן לבישתה גורם החיוב. צ"ע דבשלמא אם הי' כתוב בתורה דזמן גרמא פטור, הי' אפשר לפרש כן דאינו תלוי במה שיש זמן שאינו מחויב אלא שהזמן גורם החיוב ונוכל ללמוד על ציצית שנשים פטורות, אבל הא ילפינן זה מתפילין שנתמעטו בו נשים ותפילין היא מצוה שבשבתות ויו"ט פטורין, הרי נוכל ללמוד רק מצוה שיש זמנים שפטורין ממנה, אבל מנא לן מצוה שגורם החיוב תלוי בזמן שנשים פטורות כיון דאינן דומות לתפילין.

תוד"ה מעקה. תימה לרבי בכל הני כתיב לאו וכו'. דהיינו דתיפוק לי' דהוי גם ל"ת, והריטב"א תירץ בשם הרמב"ן דהל"ת הוא כדי לחזק העשה ועל מי שאין החיוב דעשה ממילא אין גם הל"ת. ובקהלות יעקב (סי' ל"ב אות ד') רצה לתרץ בזה קושית הבית יעקב כתובות דף מ"ט על הא דמיפטר בזמן שעוסק במצוה לתת ריפתא לעניא דהא יש גם לאוין, ותירץ כהנ"ל. ולדבריו לפי התוס' דלא ס"ל במעקה דהל"ת בא לחזק העשה לא יפטר מעשיית מעקה כשעוסק במצוה אחרת.

ויש עוד נפק"מ בין התוס' והרמב"ן, דלפ"ד התוס' דהלאו אינו קשור בהעשה אצל מעקה והשבת אבידה ושילוח הקן, א"כ צריך להיות דבעד מעקה יהי' מחויב להוציא יותר מחומש כיון דיש לאו, ולפי הריטב"א יהי' חייב רק חומש.

ויש לעיין באם יצוייר דעל המצוה יש בו פטור דאנוס ולא על הלאו, אם כה"ג ג"כ יסבור הריטב"א דפטור מהלאו, דבסברא יש לחלק דבאשה דפטורה לגמרי מהמצוה ממילא פטורה גם מהלאו דבא לחזק אותו, אבל באנוס יש לעיין, ולכאורה עוסק במצוה פטורו אינו פטור יותר מהפטור דאנוס דלא נפקע ממנו לגמרי המצוה, ואם נימא דעדיין הלאו נשאר יקשה שוב קושית הבית יעקב דהא עובר משום לא תקפוץ ולא תאמץ.

ובמאי דפשיטא לי' להבית יעקב דמל"ת לא נפטר עוסק במצוה, יש לעיין דאולי נלמוד דפטור מעשיית מצוה אחרת ע"י קום ועשה בין שהוא בציווי של עשה או באופן של ל"ת, ולפי"ז גם להתוס' דס"ל דבמעקה הלאו אינו בא לחזק העשה מ"מ פטור כשעוסק במצוה.

וכן יש לעיין בזמן שהוא אונן דפטור מכל המצות מ"מ יתחייב לעשות מעקה להתוס', ולדברינו לכו"ע יפטר גם מלאו.

והנה התוס' בחולין (דף קמ"א ד"ה לא צריכא) הקשו על הריב"א דס"ל דלאו נדחה תמיד גם כשיש עשה עמו, דא"כ בשילוח הקן למה אמרינן דכל זמן שלא עבר ושקלי' איכא עשה ולא תעשה דגם קודם יש ג"כ רק עשה נגד עשה לדבריו. ולפי דברי הרמב"ן אפשר לומר כיון דאין הלאו חלוק בפנ"ע אלא לחזק העשה הו"ל כגוף העשה, וכמו שאינו דוחה את העשה ה"נ אינו דוחה את הלאו שעמו כיון דהלאו אינו אלא לחזק העשה, משא"כ ביו"ט דהעשה לחוד והלאו לחוד דהלאו אינו לחזק העשה אז כלפיו נדחה הלאו ואין לוקין עליו.

והנה פשוט דעוסק במצוה לא יפטור מאיסור עשה, כגון אם ע"י עיסוק במצוה יצטרך לגרום שיעקור העשה דשביתת יו"ט ע"י מעשה או העשה דלעולם בהם תעבודו וכדי שיהא מותר אנו צריכים לדין דחי', וכיון דאין העשה דוחה אותה לא נוכל לומר מצד עוסק במצוה, והכלל דעוסק במצוה פוטרו מעשיית מצוה ולא מאיסור שע"י עשי', וה"נ יש לומר להיפך עוסק במצוה אפשר דפוטרו אפילו מלאו אם עי"ז שהלאו מחייבו בעשייתו דבר אחר, לכן אה"נ דנפטר מהלאוין של צדקה מחמת דעוסק במצוה וכן מלא תשים דמים בביתך לכו"ע, וכן כשעוסק במצוה יפטר מהשבת אבידה אע"ג דיש עמה ג"כ לאו.

ובמאי דכתב בריטב"א דגם בשילוח הקן הל"ת בא לחזק את הלאו, יש לעיין הא העשה דשלח תשלח לא חלה כ"ז שאינו לוקח את האם, דהאיסור לא תקח ע"מ לא לשלח, ואז עוד לא הי' העשה אלא תיכף עם זה יש מצוה שתשלח, ובהשבת אבידה איכא פלוגתא, דהר"ן (ב"מ דף ל') ס"ל דעשה דהשב תשיבם באה רק אחרי שכבר לקח את האבידה והלאו דלא תוכל להתעלם עבר קודם, וכן בעשיית המעקה ס"ל להר"ן דחל רק אחרי שעשה הבית והלאו עוקר קודם, בזה שבונה בית ע"מ שלא לעשות מעקה, אמנם בשיטת התוס' בחולין דף קמ"א דהקשו על הריב"א, אפשר דג"כ יודו באבידה דהשב תשיבם יש גם קודם והו"ל הלאו לחזק את העשה, ובאופן זה לא שייך דחי' להלאו כיון דכל ענין הלאו הוא לחזק העשה, וכיון דאין עשה דוחה עשה אין מה שיבטל את הלאו, דגם הלאו אינו נדחה אף לפי סברתם בשיטת הריב"א, ורק בעשה ול"ת דיו"ט דאין הל"ת לחזק העשה אלא לחוד אז הוא דס"ל להריב"א דהל"ת באמת נדחה אע"פ שהעשה אינו נדחה, אבל בהשבת אבידה דהל"ת בא לחזק העשה, וכיון שסוף סוף העשה לא נדחה ממילא גם הל"ת לא נדחה, ורק בשילוח הקן ס"ל דהל"ת אינו בא לחזק העשה כיון דהל"ת חל לפני העשה.

ולפי"ז יש לתרץ מה דהקשה באמרי משה סי' י"ד על הא דאמרינן בב"מ דף ל"א דלמה צריך קרא שלא ישמע לאביו לא להחזיר האבידה, דהא אין עשה דוחה ל"ת ועשה, והקשה דהא תמיד להריב"א הא העיקר דאין דוחה להעשה וממילא שב ואל תעשה, אבל כאן בין לעשות כבוד אביו ובין להחזיר האבידה יהי' אותו המצב ולא יעקור בקום ועשה לא' נגד השני, א"כ הי' בידו הברירה לבחור במה שירצה. ולהנ"ל אפשר דבאבידה לא שייך שהעשה ידחה את הל"ת, כיון דכל התכלית העשה, ולהעשה אינו דוחה, ממילא הל"ת ג"כ לא ידחה, וזה לכו"ע אפילו להריב"א, לכן הי' פשיטא דמחויב להחזיר האבידה.

בא"ד. ובמעקה אין שייך לא תשים דמים אלא בבונה בית מתחילה ע"מ שלא לעשות מעקה. הקשה בחזו"א דהא בב"ק (דף ט"ו ע"ב ודף מ"ו ע"א) מבואר דגם בשור המועד ובכלב רע יש איסור ולא תשים דמים בביתך אע"ג דאין כאן שום עשייה, וכן הקשה דמרבינן בספרי בורות דחייבין במעקה מולא תשים דמים, א"כ כשנפל המעקה מהבור לא יתחייב יותר [וכן צריך להיות דבעשה בור ע"מ לעשות מעקה אם אח"כ לא יעשה, לא יעבור כלום, כיון דבשעה שעשה הבור הי' דעתו לעשות מעקה].

ואפשר לומר דאין כונתם דאיסור לא תשים דמים אינו אלא במעשה, אלא דבבית הא אין איסור לא תשים דמים עצם מה שיש לו בית, אלא דכיון דבלי מעקה יכול להיות היזק חייבתו תורה בעשיית מעקה, לכן כשעושה ע"מ לעשות מעקה אם אח"כ אינו עושה אינו עובר בהלאו, אבל דבר שהוא מזיק בזה תמיד הוא מוזהר מלהחזיקו מחמת לא תשים דמים, ולכן כלב רע או סולם רעוע ושור המועד דעצם קיומם גורם להיזק, שפיר מוזהר בולא תשים דמים ע"י שיש לו דבר המזיק, ויהי' ככל לאו שעובר גם בלי מעשה.

והנה נראה דאם יש לו בית ואין לו אפשרות לעשות מעקה מ"מ אינו מחויב לסתור את הבית, כיון דהבית מצד עצמו אינו מזיק אלא דיש עליו מצוה לעשות שלא יהי' היזק, ואם אין לו אפשרות לעשות מעקה הרי הוא אנוס, אבל אין הבית נקרא מזיק שיצטרך לסותרו, משא"כ בסולם וכלב רע ושור המועד דהם מזיקים אז החיוב לסלקם לגמרי, ובזה אין חילוק דגם בלי עשיה עובר ויהי' ככל לאו שאין בו מעשה, וכן בור הוא בעצם מזיק, אלא דמרבינן מולא תשים דמים דגם בבור יש מצוה לעשות מעקה, ומסתמא דאם אין בידו לעשות מעקה יצטרך למלאות הבור כיון דהוא מזיק.

בא"ד. כגון שלקח האם ע"מ לשלח וכו' כי אם עשה. משמע דלא כהחכ"צ שהובא בחזו"א (יו"ד סי' קע"ה) דמצוה לשלח את האם אפי' כשאינו צריך את הבנים, דאם כדבריו למה הוצרכו לטרוח למצוא אופן דיש רק עשה, הא נפק"מ בפשוטו אם ראתה אם על הבנים ואינה צריכה להבנים, דאם זה הי' מצות עשה שהז"ג היתה מניחה והולכת ולא עושה כלום, משא"כ השתא כשאינה צריכה להבנים מ"מ מצוה עליה לשלח את האם ולקחת את הבנים.

ונקיש תפלין למזוזה וכו'. וברש"י ד"ה גמירי מתלמוד תורה דאיתקוש להדדי. ובכל הסוגיא מבואר דמה דנילף תפלין ממזוזה או מזוזה מת"ת מקרי הקישא, וביבמות דף ד' מבואר [עי"ש בתוס' ד"ה דכתיב] דרק אם כתובים בפסוק אחד מקרי היקש, אבל בשני פסוקים מקרי רק סמוכין, וכן כתבו התוס' סוכה דף ל"א ד"ה ור"י, וצע"ק מה דקורין זה כאן היקש, משמע דבאופנים דדורשין סמוכין הוי כמו היקש.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א