אילת השחר/נדרים/כג/א

אילת השחר נדרים כג א

דף כ"ג ע"א

אין פותחין לו בנולד. ופירש הרא"ש דלא מסיק אדעתי' שיארע דבר זה לכן לא הוי חרטה לעקור הנדר מעיקרו. ולפי"ז בדבר המצוי דפותחין הכונה ע"כ דחושב ע"ז, ואין לומר דחושב ובכ"ז נודר, דא"כ איך יוכל לומר אדעתא דהכי לא נדרתי, וע"כ דחושב שלא יארע כן, ואם יארע כן באמת אינו נודר, ומ"מ צריך התרת חכם, משא"כ בדבר שאינו מצוי אינו חושב כלל ע"ז, ולא שייך לומר דלא הי' נודר כיון דלא חשב ע"ז כלל, ולכאורה כ"ש דלא מונח במחשבתו נדר על הצד הזה, מ"מ כל שלא מונח במחשבתו דלא הי' נודר, הוי לגבי זה נדר, ואע"ג דצריך פיו ולבו שוין, ולגבי המקרה של לא שכיח אין לבו שוה לנדור כיון דלא חושב ע"ז, צ"ל דאי"צ פיו ולבו שוין אלא על הנדר בכללות, ולא על פרטים האלה.

וצע"ק דבסברא הי' נראה להיפך, דמה דלא אסיק אדעתי' דהיינו בדבר שלא שכיח, הרי אין בשום אופן הסכמה לידור על צד שיקרה דבר כזה, משא"כ בדבר הרגיל, הרי דיודע דיכול להיות שיהי' כן ובכ"ז נודר, הרי מסכים בכל גווני לידור. וכן מבואר בתוס' כתובות (דף ב' ע"ב ד"ה דלמא) דאע"ג דעל הצד שימות ניחא לי' שיהי' גט שלא תפול קמי יבם, מ"מ על אכלו ארי דלא עולה על דעתו משום דלא שכיח כלל, לא אסיק אדעתי' שיהי' גט, ואינה מגורשת אם אכלו ארי, וה"נ הי' לנו לומר דעל הצד שיארע דבר דלא שכיח אינו נודר כלל.

ר"ן ד"ה אין והתניא. מבואר בדבריו דכיון דהוא רוצה שלא יעבור על דבריו הוי נדר וצריך היתר חכם ע"י פתח אלא דזהו פתח דאם יודע שתעבור על תנאו לא היה מדירה. וצע"ק דכשאומר דאילו הי' יודע שתעבור לא הי' מדירה, נמצא דלפי דעתו אז לא יצוייר שתיאסר, דהא אם לא תעבור על רצונו אינו אוסר וכשתעבור שוב אינו אוסר, א"כ על איזה אופן אוסר, ונצטרך לומר דכיון דבשעת הנדר אינו ברור לנו כונתו, דאפשר שרוצה באמת שאם תעבור על דעתו תיאסר, לכן צריך היתר חכם.

ומכאן יש להוכיח לכאורה דלא כסברת מהרי"ט (סי' י"ט) דחילק בין פתח של עכשיו למה שהי' בשעת הנדר, דבראה אוכלין תאנים והי' אביו או אחיו א' מהם או שגנבה כיסו דאז טעה דאילו ידע שאביו א' מהן או שלא גנבה כיסו לא הי' נודר, אבל מה שנתחדש כגון הא דלקמן (דף ס"ד ע"ב) דאמר ליה הקב"ה למשה כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך, דהיינו שהענו, וזה לא הי' קודם, ולא הי' טעות מעיקרא, כי לא הי' לו לדעת מה שיהי' במשך הזמן, ולכן צריך היתר חכם, דזה שייך תמיד, אבל כאן הא הוא לעצמו יודע בשעה שנודר דממ"נ לא יהא נדר בין שלא תעבור על דעתו בין שתעבור על דעתו, ולדבריו לא הי' צריך כה"ג היתר חכם, ואולי יפרש כיון דלא צריך לחשוב על מה שיהי' בעתיד, אע"פ שממ"נ לא יהי' לו נדר, כה"ג כבר לא הוי טעות בשעת הנדר וצריך היתר חכם, וצע"ק.

בא"ד. י"ל דלא דמי. הר"ן מחלק בין זה לנדרי זירוזין אלא דפתח מיהא הוי, העירוני דהא הא דאין פותחין בנולד הוא משום דאף משהי' יודע שיכול להיות שיוולד הדבר הזה בכ"ז הי' נודר, כמבואר ברא"ש לקמן ריש פ' תשיעי, וא"כ כאן ג"כ שידע שיכול להיות שתעבור על נדרו ובכ"ז נדר, למה יהני פתח כזה, דהא גם שם הא לא רצה אם יולד, כגון אם יעשה מהבית שנדר עליו ביהכנ"ס, ומ"מ כיון דהי' כדאי לו להכנס לספק ולידור ולא הי' חושש על האפשרות שיהי' ביהכנ"ס לכן הוי נדר ואין זה פתח, וה"נ כאן.

אבל אפשר דכאן הא כל תכלית נדרו שלא תעבור על נדרו, ונהי דידע דאפשר שתעבור, אבל ע"כ הוא לא רצה שיהי' נדר אלא כדי שלא תעבור, לכן באומר אם היתה במציאות עוברת לא הייתי נודר הוי פתח, משא"כ התם דהא לא הי' תכלית נדרו משום שאין זה ביהכנ"ס או שהוא לא סופר, אלא דיש לו איזה סיבה שרצה לאסור, אלא דאם הי' יודע שיהי' סופר או שיעשה ביהכנ"ס לא הי' רוצה לידור, אבל כיון שאין זה תכלית נדרו, שייך שפיר לומר דכיון דרוצה לעשות נדר כזה הוי שפיר נדר.

בא"ד. אלא דאפשר שאף במעמידין פותחין פתח לומר אילו היית יודע שהלוקח לא יתן בו סלע כלום היית נודר אם אמר לאו מתירין אותו וכדפתחינן הכא. והנה כתב אפשר, משמע דיש מקום לחלק דשם לא יועיל פתח כזה, וצריך טעם מה הצד לחלק דהתם לא יועיל אע"פ שכאן מועיל.

ויש לומר דכאן הא אין בידו לעכב שלא תשיא אותה לקרוביה, לכן שייך לומר שאילו ידע שתשיא לקרוביה לא נדר, אבל בקונם שאיני פוחת מסלע, הא ע"כ הוא הסכים לפחות מסלע, דבידו הי' לא ליתן לו, ויש סברא דלא שייך אילו ידעת דיתן פחות מסלע, דהא הלוקח לא יוכל ליתן לו פחות מסלע בלי שהמוכר יסכים, ואע"פ שהמוכר רצה למכור, וכיון דהלוקח התעקש הוכרח למכור בפחות, מ"מ הא זה לא ביד הלוקח לגמרי בלי שהוא יסכים, ע"ז מספק"ל אם גם כה"ג הוי פתח אילו ידעת שהלוקח יתעקש ולא ירצה ליתן סלע מי נדרת או לא.

בא"ד. אבל בהאי עובדא דדביתהו דאביי דאיכא קפידא טפי וכו'. יש לעיין למה כל האריכות, הא הר"ן לעיל (דף כ"א א') הביא מהירושלמי דאסור לידור נדרים אלו כדי לבטלן שנאמר לא יחל נדרו, וא"כ אביי ע"כ רצה להדירה ממש, ואע"ג דגם זה קשה הא כשרים לא נודרים, אפשר דלדעתו הי' צורך שתנשא דוקא לקרוביו ואיים בזה ע"י הנדר, מ"מ לידור כדי לבטלן הא יש איסור גמור, וע"כ דהתכוין לנדור ממש, לכך פריך איך מהני התרה כזאת שאילו ידע שתעבור על נדרו לא הי' נודר.

ולפי תירוץ הגמ' דמהני התרה, צ"ל דאע"ג דעל הצד דתעבור על דבריו לא התכוין דלכן הוי פתח, מ"מ לא מקרי נדר לבטלן, דכיון דאין אנו יודעים כונתו והוי דין נדר על דיבורו, אין זה נודר כדי לבטל כיון דהנדר חל ובלי שיתירנו ע"י חכם דין נדר עליו.

וכיון דאמר כל נדר וכו'. הקשה הר"ן דיתרץ דאומר בלחש, והרא"ש בשם ר"א ממיץ תירץ דמה שאמר בלחש לא מהני רק לבטל הנדר כשאומר בפרהסיא, והב"ח (בסי' רי"א) כתב דרק כשאינו משמיע לאזניו לא מהני לבטל מה שנדר לפי שיטת הר"א ממיץ, אבל במשמיע לאזניו מהני שפיר, והש"ך שם חולק וס"ל דצריך דוקא בקול רם, דאז הוי בשעת הנדר דברים שבלב דמוכחי לכן זה מבטל הנדר, ועיין ברעק"א שם דביאר מה דצריך עדיין להסברא דהוי דברים שבלב דמוכחי דאע"פ דנודר מ"מ אין כונתו לנדור באמת, וזה רק באומר בפרהסיא דאז הוי כמוכיח מה שבלבו לא לנדור. ולכאורה הא להתנות אי"צ שיהיו נוכחים אנשים בשעה שמתנה, דסגי מה שמתנה בינו לבין עצמו, וכן בשעה שנודר, א"כ מאי שנא בקול רם או לא בקול רם, דבאין נוכחים אנשים אז מה נפק"מ בקול רם או לא, ולשיטת הב"ח הי' אפשר לומר דכדי שיהי' לזה דין דברים שבלב שמוכיח, צריך שיהי' דיבור הזה של תנאי בכזה אופן שאם היו נוכחים אנשים היו שומעים, דאז מה שנודר אח"כ הי' ידוע להם דאין כונתו לנדר דלכן הנדר בטל, אבל בלא השמיע לאזניו דאין שום אפשרות לשמוע אפי' אם היו אנשים נוכחים בשעה שהתנה, אז א"א לומר דהוי כדברים שבלב שמוכח בשעת הנדר, ולא הוי דברים לבטל הנדר, אבל לשיטת הש"ך צ"ע, ואפשר דכיון דאפי' אם משמיע לאזניו מ"מ בדרך כלל לא הי' אחר שומע זה, ולא הי' שייך שיהי' מוכח לגבי שאר האנשים שאין כונתו לנדר, אז מה שאמר בלחש כשנודר דלא יהא נדר לא הוי דברים לבטל את הנדר.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א