אילת השחר/נדרים/ה/ב

אילת השחר נדרים ה ב

דף ה' ע"ב

מקיש ידות נזירות לנזירות. מבואר בר"ן בין לר"ט בין חכמים צריך או קרא דהפלאה לומר דבעי יד מוכיח או דבעי היקש לניזרות גופי' דהוי בהפלאה. ויש לעיין הא כל דין ידות הוא חידוש, וא"כ די אם נלמוד היכא דמוכיח, אבל מהיכי תיתי הי' עולה על הדעת דיועיל אפי' אינו מוכיח, דיצטרך בשביל זה קרא או היקש למעט, וכמו"כ צ"ע סברת המ"ד דס"ל דמהני אפילו יד שאינו מוכיח, דמנ"ל לרבות גם זה.

והנה לקמן (דף ו' ע"ב) בעי ר' פפא אי יש יד לקידושין, והק' הר"ן דהא כאן משמע דמהני יד בגט, וכל המחלוקת הוא רק ביד שאינו מוכיח, ומ"ש קידושין מגירושין, ותירץ דבגירושין דאיכא נתינת גט לידה הוי עיקר מוכיח, ולפי"ז להצד דלא מהני יד בקידושין, רק בגט מהני משום דהוי עיקר, נמצא דפלוגתת ר' יהודה ורבנן הוא אם עיקר שאינו מוכיח מהני או לא, ומ"מ מדמינן הא דפליגי אביי ורבא, משום דמאן דס"ל דמהני עיקר שאינו מוכיח, ה"נ היכא דנתחדש דין יד יועיל גם יד שאינו מוכיח כמו דמהני עיקר שאינו מוכיח, דדין יד ועיקר שוין, דהיכא דמהני יד דינו כמו עיקר, ואם עיקר מהני אע"פ שאינו מוכיח ה"נ יד, ולפי"ז הא דר' אידי מקיש ידות נזירות לנזירות דכמו נזירות בעי הפלאה ה"נ יד, בעצם הי' צריך לימוד על נזירות גופי' אם בעי מוכיח, ולפי"מ שביאר הר"ן דלר"ט מתפרש דכמו דהפלאה דספק לא מהני ה"נ יד צריך מוכיח, ולרבנן דפליגי עליה דר' טרפון יהי' דרשא דהפלאה רק על יד, דחידוש דיד הוי רק בהפלאה דהיינו כשהוא מוכיח, בעצם הי' צריך גם דרשא על עיקר, אלא דבנזירות לא יצוייר שיהי' שאלה על עיקר שאינו מוכיח אלא בהפלאה דספק כגון הריני נזיר אם זה נזיר, וכיון דהפלאה זו לא ס"ל לרבנן, נמצא דכל הדרשא רק על יד, אבל איה"נ דגם באופן דיש עיקר מוכיח ג"כ תלוי בהך דרשה.

ולפי כל הנ"ל נמצא דאין הנידון בהחידוש דיד, דהוא הדין בעיקר, דהנידון אם מה שאינו מוכיח דינו כמוכיח.

ודברי הר"ן דלר' טרפון ההיקש הוא מהא דבעי הפלאה שידע אם השני נזיר או לא, ה"נ כאן בעינן הפלאה שיהי' יד מוכיח, צ"ע דהא התם אין חסרון מצד הלשון אלא מצד דצריך שידע בודאי שהוא מקבל בזה נזירות, וכיון שאינו ברור לו דהוא נזיר, הרי אינו ודאי לו שהוא מקבל נזירות, לכן מיעטה התורה זה, אבל איך נוכל ללמוד דצריך להיות לשון שהוא מוכיח, דזה ענין אחר לגמרי מהתם, ועיין בסנהדרין (דף כ"ה) דלרש"י דמפרש דזה דנתמעט לר' טרפון באומר אם פלוני נזיר הוא משום דהוי כאסמכתא דלא גמר לשעבד נפשי', ולדידי' בודאי לא דמי יד שאינו מוכיח להא דאם פלוני נזיר, ולשיטת התוס' שם צ"ע.

ר"ן ד"ה ר' יהודה. הקשה למה בגיטין (דף כ"ו) אמר שמואל דצריך להניח מקום הרי את מותרת לכל אדם ולא הזכיר נמי להניח מקום ודין, וכן הקשו שאר הראשונים, מבואר דפשיטא להו דאם צריך לכתוב ודין, ודאי גם זה צריך להיות לשמה, וצ"ל לפי"ז דכל מה שצריך להיכתב ומעכב בגט בעי לשמה, וטופס דאי"צ לשמה הוא תיבות שאינם מעכבים בגט. ולכאורה גם בלי טופס אינו מובן כלל, ועי' בתוס' ב"מ (דף ז' ע"ב) דמבואר דכמו דשטר בלי תורף פסול ה"נ בלי טופס, אלא דהתם מיירי דהוי כנמחק החלק שזה אחז, מ"מ משמע דצריך גם הטופס ומ"מ לא צריך לשמה מן התורה. ועי' בקובץ שיעורים (קידושין אות ל"א) דהביא תשו' הרא"ש בשם ר"א ממיץ דדחה מה"ט ראי' זו, דאפילו שזה מעכב כיון דאין זה אלא הוכחה דמגרש בגט זה לא צריך לכותבו לשמה.

והנה מבואר בקובץ שיעורים הנ"ל (קידושין אות ל"א) בשם תשו' הרא"ש (כלל ל"ה סי' ה') דכתב בשם הר"א ממיץ דכיון דמה דצריך ודין הוא רק להיות מוכיח ולגבי זה ל"צ כתיבה לשמה, אבל איה"נ דצריך לכתוב ודין דבל"ז הוי יד שאינו מוכיח ולא מהני. וצע"ק דלכאורה זה שייך על ודין, דכל החשש הוא אולי מכוין לגרש בדיבורא, ובזה יתכן דא"צ הסופר לשייר זה משום דלא בעינן בזה שיהי' לשמה, אבל הא לא משאיר גם לכתוב מינאי, וכיון דבל"ז אינו מוכיח דהוא מגרש אשתו, והא כמו שצריך לכתוב שם האיש לשמה, ה"נ צריך לכתוב מינאי, לידע מי האיש המגרש שמכוונים עליו שהוא מגרש, ואם ידים שאין מוכיחות לא הוויין ידים למה אי"צ לשייר זה כדי שיכתבו זה אח"כ לשמה, דהא בלי זה הוי כלא כתב שם הבעל, דמה לי לא כתב כלל שם הבעל, או דכתב שם ואינו מבואר שזה שם הבעל. משמע דאפי' ידים שאין מוכיחות, מ"מ יש יותר לתלות דהוא המגרש, ולגבי לשמה סגי במה שכתב שמו אפי' שאינו מוכיח ממש דהוא המגרש, וצ"ע.

ר"ן ד"ה אמר רבא. אפ"ה שאני אוכל בלי לך ידים שאינן מוכיחות נינהו דאיכא למימר ה"ק מודרני ממך דלא משתעינא בהדך אי אכילנא היום או עד יום פלוני ומשו"ה תנא במתני' לך לאשמעינן דטעמא דאמר לך הא אמר מודרני ממך שאני אוכל לא חייל נדרא כלל דהויין להו ידים שאינן מוכיחות ולא הויין ידים. הנה לכאורה גם אי אמר מודרני שאוכל לך ג"כ נימא מודרני ממך דלא משתעינא בהדך אי אכילנא לך היום או עד יום פלוני, וצ"ל משום דאכילנא לך גם בלי מודרני ממך אסור לאכול ממנו, ולא יגרע מה שאמר קודם מודרני ממך לפרשו דלא משתעינא אם אוכל לך, משא"כ מודרני ממך שאני אוכל, דבלי מודרני ממך אינו נדר כלל, וכיון דכדי שיהא נדר הוא צריך להמודרני ממך, אז יתפרש מודרני לא משתעינא בהדך אם אוכל היום או עד יום פלוני.

רא"ש ד"ה אלא גבי גט דבעי כריתות וליכא. דכיון דהיתה כבר אשתו אינה כרותה ומופרשת הימנו אם לא בהוכחה גמורה. משמע דענין כריתות דמשמע ברור זה שייך רק בגט, ועי' תוס' קידושין (דף ס' ד"ה כל גיטא) דעל רש"י דפירש קושיית הגמ' כל גיטא דמשייר לאו כלום משום דחסר בכריתות, הקשו התוס' דא"כ גם בקידושין נימא כן דהא איתקש הויה ליציאה, ובתוס' הרא"ש ג"כ הקשה כן, וכתב כדאמרינן בריש המגרש גבי חוץ לפלוני בין לר"א ובין לרבנן ויצאה והיתה. הרי דענין שנלמד מדין כריתות שייך גם בקידושין, איברא דמה שנוגע להבדילם כגון ע"מ שלא תשתי יין כל ימי חייכי, לא שייך שיפסול בקידושין, דהתם הכריתות הוא ענין הבדלה, וזה ודאי לא בעינן בקידושין, וכן מה דאמרינן בגיטין (דף ע"ח ע"ב) דגט בידה ומשיחה בידו לא מהני אם יכול לנתקו ולהביאו אצלו, זה לא שייך בקידושין, אבל לגבי שיור וה"נ לענין לשון ברור, צריך להיות גם בקידושין, וצ"ע מש"כ הרא"ש מחמת דהיתה כבר אשתו ובא להפרישה ממנו לכן צריך לשון ברור, משמע דזה שייך רק בגירושין, וזה אינו דגם בקידושין יצטרך כריתות שיהא לשון מבורר.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א