אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/נדרים/ה

יום ראשון ה' חשון תשפ"ג - מסכת נדרים דף ה

דין הפלאה בנזירות ובידות נזירות

מחלוקת אביי ורבא בדין 'ידים שאינן מוכיחות'

הגמרא במסכת נדרים מביאה מחלוקת בדין 'ידים שאינן מוכיחות' האם הויין ידים או לא הויין ידים. כלומר, כאשר אדם אומר איזה דבר וברצונו להחיל חלות כלשהי, אך דבריו אינם מפורשים ואף שניתן לפרשם באופן אחד הרי שניתן גם לפרשם באופן אחר והן אינם מוכיחות שפירוש הדברים הוא כצד אחד דוקא - נחלקו אמוראים האם בכה"ג 'הויין ידיים' והחלות המבוקשת חלה, או שמא 'לא הוין ידיים' ודבריו לא הועילו.

במחלוקת זו נחלקו אביי ורבא, אביי אמר 'הויין ידים' ורבא אמר 'לא הויין ידים'. הגמרא מוסיפה ומביאה את הסברו של רבא כפי ששמע מפיו של רבי אידי: אמר קרא (במדבר ו ב) "נזיר להזיר לה'" - מקיש ידות נזירות [הנלמדות מכפל הלשון נזיר להזיר] לנזירות, מה נזירות בהפלאה אף ידות נזירות בהפלאה.

דין הפלאה האמור בנזירות ממנו לומדת הגמרא בהיקש להפלאה בידות נזירות, הוא לדעת רבי טרפון המבוארת במסכת נזיר (לב:), לפיה אם ראה אדם את חברו ואמר הריני נזיר אם זה נזיר, ולא הכיר בו באותה שעה אם הוא נזיר או לא, אזי אינו נזיר אפילו אם לאחר זמן נודע שאכן היה חברו נזיר באותה שעה. דין זה נלמד מהכתוב "איש כי יפליא... נזיר להזיר לה'", ממנו אנו לומדים כי אין נזירות חלה אא"כ בשעת קבלת הנזירות היה הדבר מפורש - ומאחר ובאותה שעה לא היה ידוע אם חברו היה נזיר וממילא אף הוא נזיר, או שחברו אינו נזיר ואין בדבריו כלום - לפיכך אף שלבסוף נתברר שאכן היה חברו נזיר, אין בכך כלום ואין נזירותו חלה.

ומדין הפלאה זו, לומדת הגמרא אף לנידון דידן, באופן שנזר אך אינו מפרש את דבריו, שאין נזירותו חלה, כיון שלמדים ידות נזירות מנזירות 'מה נזירות בהפלאה אף ידות נזירות בהפלאה'. ואכן הר"ן (ו.) מדגיש כי שתי הדרשות אינן שוות, וההפלאה הנלמדת לענין 'ידות נזירות' אינה אותה הפלאה הנלמדת לענין 'נזירות' עצמה. אך מבאר הר"ן שלא ניתן היה ללמוד בהיקש זה שדין ההפלאה המפורש בנזירות הוא דין ההפלאה הנלמד לידות נזירות, שכן לא יתכן שהיה צד והוה אמינא שידות נזירות לא יצטרכו את אותה ההפלאה שצריכה נזירות, כי בודאי אין 'ידות נזירות' שהם דיבור שאינו גמור, עדיפות על 'נזירות' עצמה שדיבורו מפורש. ומכח זה למדו חז"ל כי בודאי דין ההפלאה הנלמד ל'ידות נזירות', הינו דין הפלאה אחר - והוא דין הפלאה השייך בידות דוקא, בדין ידים שאין מוכיחות ש'לא הויין ידיים'.

תמיהת הגר"א ארלנגר והגראי"ל שטיינמן בשייכות שבין דיני ההפלאה

על דרשה זו תמה רבי אברהם ארלנגר זצ"ל [נלב"ע ה' חשון ה'תשפ"ב] מראשי ישיבת קול תורה, בספרו ברכת אברהם: לפי המבואר בר"ן אינו דומה דין הפלאה של ידות נזירות לדין הפלאה של נזירות, אלא דכי היכי דאיכא דין הפלאה בנזירות לגבי שיחול נזירות הוא הדין שיש דין הפלאה על ידות. ואם כן, צריך עיון מנא לן לדרוש כן, דהא ליכא שום ייתור. דמהייתור ילפינן עצם דין ידות, ומהיכי תיתי לחדש דין מיוחד של הפלאה בידות.

והוא מוסיף ומקשה עוד, שהרי דין ההפלאה בנזירות ובידות לא זו בלבד שהם שני דינים נפרדים, יתירה מזאת - הם גם שונים במהותם ואינם דומים זה לזה כלל. שהרי דין ההפלאה המבואר בנזירות, שצריך שיהיה ברור למקבל שבדבריו הוא מקבל נזירות, אינו דין בלשון אלא בקבלה, כי הלא ודאי שכל מעשה שנעשה ב'תנאי' אין בו חסרון בלשון, כיון שהלשון מבוררת היטב, ולפיה אם יקרה כך וכך אזי יחול החלות, ואילו לא יקרה כך וכך יתבטל הדבר ולא ייעשה. ואם כן הלשון מצד עצמה מבוררת שפיר, וכל חידוש הדין הוא ב'קבלה', שחידשה תורה שקבלת נזירות מצריכה שתהיה הקבלה מבוררת, וכל שבשעת הקבלה אין הדבר מבורר לנזיר אם קיבל על עצמו נזירות [כיון שאינו יודע אם חברו העובר לפניו נזיר או לא] - שוב אין הנזירות חלה. ואם כן איך למדים דין 'הפלאה' בידות שהוא דין בלשון, שיד שאינה מוכיחה לא הויא יד, מדין 'הפלאה' של נזירות שהוא דין בקבלה וכלל לא בלשון.

כך גם מעיר הגראי"ל שטיינמן זצ"ל בספרו אילת השחר, שהרי בדין הפלאה בנזירות אין החסרון מצד הלשון, אלא רק מצד מה שצריך שידע בודאי שהוא מקבל בזה נזירות, וכיון שאינו ברור לו שהוא נזיר הרי אינו ודאי לו שהוא מקבל נזירות, ודבר זה מיעטה התורה. אבל איך נוכל ללמוד מזה שצריך להיות לשון שהוא מוכיח, שזהו ענין אחר לגמרי מהדין המבואר שם.

ביאור רש"י בדעת רבי טרפון שאינו חל כדין אסמכתא

והנה בעיקר דין הפלאה בנזירות נחלקו רבי טרפון וחכמים, וכך שנינו במשנה בנזיר: היו מהלכין בדרך ואחד בא כנגדן. אמר אחד מהן, הריני נזיר שזה פלוני, ואחד אמר הריני נזיר שאין זה פלוני. הריני נזיר שאחד מכם נזיר, שאין אחד מכם נזיר, ששניכם נזירים, שכולכם נזירים. בית שמאי אומרים, כולן נזירין, וב"ה אומרים אינו נזיר אלא מי שלא נתקיימו דבריו. ורבי טרפון אומר, אין אחד מהם נזיר, ע"כ. והגמרא (לה.) מביאה את דעתו של רבי יהודה בתוספתא בביאור דעת רבי טרפון: אין אחד מהן נזיר, לפי שלא נתנה נזירות אלא להפלאה.

ובביאור דברי רבי יהודה, הנה במשנה בסנהדרין (כד:) שנינו: ואלו הן הפסולין, המשחק בקוביא והמלוה בריבית ומפריחי יונים וסוחרי שביעית וכו'. ומבררת הגמרא: משחק בקוביא מאי קא עביד. ומסקנת הגמרא שיש שני טעמים לפוסלו, הטעם האחד, משום דהוה אסמכתא ואסמכתא לא קניא, והרי זה כעין גזילה בידו. והטעם השני, משום שאינו עוסק ביישובו של עולם. והגמרא מביאה מחלוקת אמוראים בביאור טעם המשנה. ואמנם בברייתא מבואר שאפילו אם יש משחק בקוביא אומנות אחרת כך שאין להגדירו כ'אינו עוסק ביישובו של עולם', מכל מקום הוא פסול - הרי שבברייתא זו נראה מוכח שטעם הפסול הוא משום אסמכתא.

ומיישבת הגמרא שברייתא זו הולכת בשיטת רבי יהודה בשם רבי טרפון, הסובר שיש דין הפלאה בנזירות, ואם אמר הריני נזיר אם חברי נזיר ונמצא שהוא נזיר, אין הנזירות חלה כיון שלא היתה מבוררת בשעת קבלתה. והוא הדין שמשחק בקוביא פסול לעדות כיון שאין זה אלא אסמכתא ולא קניא.

את הקשר והשייכות בין דין הפלאה בנזירות לדין אסמכתא לא קניא, מפרש רש"י על אתר כך: אלמא לרבי טרפון דכי תלי תנאה במידי דלאו בידיה ולא ידע לה אפילו הכי הויא אסמכתא ולא אמרינן מספיקא גמר ואקני. כלומר, שרש"י מפרש שדין הפלאה שנתחדש בפסוק בנזירות הוא משום שבקבלת נזירות על תנאי 'לא גמר ומקבל'. עפ"ז, מעיר הגראי"ל, תתעצם הקושיא הנזכרת, שכן ודאי שהחסרון באסמכתא הוא בעצם הקבלה ואין לו כל שייכות לחסרון 'ידים שאין מוכיחות' שהוא חסרון בלשון.

קושיית התוספות על דימוי הגמרא בין קנין לנזירות

אמנם התוספות שם (ד"ה ההיא) הקשו על רש"י: והקשה הריב"ן, מאי מדמה קנין לנזירות, שאני נזירות דגלי קרא דכתיב 'כי יפליא'. והתוספות מיישבים את קושייתו בשני דרכים: א' מ"מ נילף מיניה בעלמא. והתוספות לא מפרשים כיצד נלמד, ומדוע לא נחלק בין קנין לנזירות. ב' ר"י מפרש שאפשר ללמוד מנזירות לקנין, כי הלא בנזירות לא נאמר בפסוק אלא 'כי יפליא', דהיינו שיש דין 'הפלאה', אך לא מפורש בפסוק מהי ה'הפלאה' הנדרשת. וכיון שרבי טרפון מפרש שההפלאה היא במקרה בו הקבלה אינה מבוררת, ע"כ שהוא סובר בעלמא שאסמכתא לא קניא, וחלות שאינה מבוררת אינה חלות, ולפיכך גם בבואו לפרש את הפסוק 'כי יפליא', הוא נוקט שבא הפסוק לומר שיש לפרש את קבלתו ולבררה ובלאו הכי אין נזירותו חלה.

והנה לפי תירוצי התוספות יש לדון האם למעשה גדר ה'הפלאה' הנדרשת לנזירות הוא אכן כגדר 'אסמכתא', ואם כן יקשה באמת דימוי דין ההפלאה בנזירות לדין ההפלאה בידות נזירות. או שבאמת לדברי התוספות אין שייכות אמיתית בין הפלאה לאסמכתא, ורק הוה ילפותא בעלמא, או גילוי שמסתבר להעמיד את הפסוק על סוג זה של 'הפלאה', אך סו"ס עיקר דין ההפלאה אינו מטעם זה - וא"כ אפשר לקרב אל השכל את הדימוי בין דין 'הפלאה' בנזירות לדין 'הפלאה' בידות נזירות. אמנם עדיין יקשה מסברא, שלכאורה בנזירות ה'לשון' מבוררת היטב רק שהיא תלויה בתנאי, משא"כ בידות נזירות שה'לשון' עצמה אינה מבוררת, וכמו שהעיר הגר"א ארלנגר זצ"ל.

חידוש התוספות שהיה הו"א שכיון שיד מועילה כך גם תועיל אסמכתא

והנה התוספות בסנהדרין שם מוסיפים ומקשים בסוף דבריהם מאחר ואסמכתא לא קניא לשם מה נצרך הפסוק 'כי יפליא', הלא בלאו הכי אם לא יפרש ויפליא את דבריו לא יחול נזרו כדין אסמכתא שאינה קונה. ויישבו התוספות שפסוק זה נצרך משום שאחר שלמדו שדין ידות נזירות כנזירות, ממילא הייתי אומר שאפילו כשאינו מפרש את דבריו, מכל מקום לא גרע דיבורו מידות נזירות ויחול נזרו. ולכך נצרך הפסוק 'כי יפליא' להורות שאינו כן, אלא אין דיבורו חשוב לידות כל זמן שלא הפליא ופירש דבריו.

ועמדו כל רבותינו ראשי הישיבות ושאר אחרונים לבאר דברי התוספות, אשר מפורש מדבריהם שיש שייכות בין דין 'ידות' לדין 'אסמכתא', עד שלולי שהיה מפורש שצריך הפלאה היינו לומדים שאין דין הפלאה כיון שדיבורו יועיל מדין 'ידות'. והדברים תמוהים, וכמו שנתבאר, שהרי דין 'ידות' הוא חסרון בלשון, ואילו 'אסמכתא' הוא חסרון בקבלה ובגמירות דעת - ולא קרב זה אלא זה.

ביאור הגרי"ג אדלשטיין עפ"ד הריטב"א שהחסרון בידות הוא משום דברים שבלב

אמנם, ביאר בזה רה"י הגרי"ג אדלשטיין שליט"א, על פי דברי הריטב"א בקידושין (נ.) שם כתב שבדין ידות נתחדש שאף שדבריו הם בגדר 'דברים שבלב', והלא 'דברים שבלב אינם דברים', מכל מקום כיון שאמר מקצת הנדר די בכך כדי להוציא את דבריו מכלל דברים שבלב. והנה בתוספות מבואר שהחסרון בדברים שבלב אינו חסרון ידיעתנו כי אם חסרון בגמירות דעת, ונמצא שהחידוש שנתחדש בדין ידות הוא - שאין צריך גמירות דעת גמורה, אלא סגי במה שאמר מקצת הנדר כדי שלא יהיה זה בכלל דברים שבלב ולא יהיה בזה חסרון גמירות דעת.

ומעתה מבוארים דברי התוספות, שכן אחר שנתחדש דין ידות ובו נתבאר שבאמירת חצי דיבור אין חסרון של גמירות דעת, ע"כ שאין צריך גמירות דעת שלמה וממילא הו"א שאף אסמכתא תועיל, וקמ"ל שאינו כן, אלא חסרון גמירות דעת באסמכתא הוא חסרון עדיף על חסרון גמירת דעת שבידות. אך עכ"פ נמצא שבאמת גם ידות וגם אסמכתא שניהם חסרון בגמירות דעת ובחלות הנזירות ולא רק בלשון.

מעתה תתיישב גם סוגייתנו - שהרי הגמרא לומדת דין הפלאה ב'ידות נזירות' ש'ידים שאינן מוכיחות לא הויין ידיים', מדין הפלאה ב'נזירות' שצריך שתהיה הנזירות ברורה בשעת קבלתה. והקשו האחרונים מה שייכים דיני הפלאה אלו זה לזה, הלא דין הפלאה בנזירות הוא ב'קבלה' משא"כ דין הפלאה ב'ידות' הוא ב'לשון'. אמנם לפי מה שנתבאר עתה, הרי בכל דין 'ידות נזירות' נתחדש גם דין בגמירות דעת שבקבלה, ואם כן שפיר יש ללמוד שני דיני הפלאה אלו זה מזה, ששניהם גדרם בירור גמירות דעת של המקבל, כאן מצד בירור חלות הנזירות וכאן מצד בירור לשונו.