אילת השחר/יבמות/יד/א
לא עשו ב"ש כדבריהם. ולפי"ז הא דקתני במתני' דלא נמנעו אלו מליקח נשים מאלו, הטעם הוא משום דב"ש עצמן לא עשו כדבריהן.
ור' יוחנן אמר עשו ועשו. כפילות הלשון עשו ועשו, פי' הראשונים דהיינו שעשו בעצמן וגם הורו כן לאחרים.
הכא בית שמאי מחדדי טפי. ומ"מ קי"ל כב"ה דהוו רובא. יל"ע דהא ע"כ כשיש ת"ח גדול דמחדד טובא ונחלקו עליו כמה צורבי שאינם מגיעים להבנתו כלל, וכי יהיה זה בכלל יחיד ורבים, וע"כ צריך להיות איזה גדר בזה מתי נמנין כרוב כנגד אחרים דחריפי.
והא ב"ש וב"ה כשתי בתי דינים בעיר אחת דמי. עי' ריטב"א מש"כ למה אמרו דהם רק כשתי בתי דינים הרי היו שתי בתי דינים ממש.
בעיר אחת פלג מורין כדברי ב"ש. אינו מובן איך זה יצוייר, דהא כשב"ד שקול מוסיפין, ותמיד הולכין כולם לפי הרוב, עוד יש לעיין דלכאורה להכריע דינים על כל ישראל יכולים רק סנהדרין של שבעים ואחד, וע"ז בודאי צריך להכריע רוב.
סד"א משום חומרא דשבת כמקום אחד דמי. אין כונת הגמ' דליהוי כחד מקום, אלא דהו"א שנחמיר באיסורי שבת כמו שצריך להחמיר בעיר אחת. וסברא זו דאיסורי שבת חמירי חזינן נמי לעיל דף ו' א' ע"ש.
ויל"ע מאי טעמא חמיר יותר שבת מאיסור עריות, הרי עריות הם ביהרג ואל יעבור. ולעיל (דף ו' א') פרש"י דשבת חמיר משום דהוי כעובד עכו"ם, וכעי"ז פי' בתוס' שם. ובאמת לא כל השומר שבת מכיר שבמנוחתו הרי הוא מודה בבריאת שמים וארץ, וכן להיפך ח"ו מי שאינו שומר שבת אינו מכיר שהוא מכחיש בזה בריאת שמים וארץ, ומ"מ התורה מתחשבת בדין כמו שצריך להיות, אליבא דאמת.
ת"ש דרבי אבהו כי איקלע לאתריה דריב"ל הוה מטלטל שרגא וכי איקלע לאתריה דר' יוחנן לא הוה מטלטל שרגא. עי' בקרן אורה מש"כ לבאר מאי שייכא קושיא זו לענין לאו דלא תתגודדו, דלמה יהא אסור לאדם אחד לנהוג פעם כך ופעם כך, ויש לפרש דבזה שעושה במקום זה כך ובמקום זה כך, ניכר שיש חילוק במנהגי המקומות והוה לא תתגודדו, ועל זה השיב לו ולאו אמינא דמקומות מקומות שאני, וקיבל תירוצו. ומה דהדר פריך אנן הכי קאמרינן, היא קושיא סתם על ר' אבהו האיך נוהג פעם איסור ופעם היתר, ומפרש דמשום כבודו של ר' יוחנן החמיר.
ועוד יש לפרש דהקושיא היא על מה דאמר לעיל דהאיסור הוא כשיש ב"ד אחד שחציו מורין כן וחציו מורין כן, ופריך דכשאדם אחד עושה פעם כך ופעם כך, לא עדיף מב"ד אחד ויהא בזה לא תתגודדו. ואמר ליה דהא ב' מקומות נינהו, ומפרש ליה אנן הכי קאמרינן ר' אבהו היכי עביד הכי וכו', דכשאדם אחד עושה פעם כך ופעם כך לא יועיל מה שזה ב' מקומות, דלא עדיף מב"ד אחד שחלוקין ביניהן, ואע"פ שר' אבהו אינו ב"ד, אבל כיון שהגיע להוראה ועושין על פי מה שעושה הוי כהוראה הסותרת, דפעם נראה הדין להיתר ופעם לאיסור, ומשני דהוא עצמו סובר להיתר, רק משום כבודו של ר' יוחנן עשה כן ואין בזה משום לא תתגודדו.
ובהא דפריך והאיכא שמעא ומשני דמודע ליה לשמעא, עי' ברש"י והראשונים דפליגי אם קושית הגמ' שהשמש יבוא להקל, או משום דנראה לו דר' אבהו מיקל באיסורין, ועי' תוס' ישנים. ולפי משנ"ת י"ל דפריך דלשמש אין ידוע שעושה משום כבודו של ר' יוחנן ויחשוב השמעא דהוה ליה כאגודות אגודות, ומשני דמודע לי' לשמעא, שעושה רק משום כבודו של ר' יוחנן.
בשלמא ב"ש מב"ה לא נמנעו דבני חייבי לאוין נינהו. משמע דבזה הוה ניחא להו ולא היו צריכין להודיעם, אפי' שהם בנים שנולדו ע"י עבירה.
תוד"ה במקומו של ר' אליעזר. במתכוין היו מביאים. יש לעיין מנ"ל, דאולי רק כשלא הספיקו להכין, דמשמע מדבריהם דאם הי' מוכן איזמל לא הי' מותר לעשות פחמין לעשות ברזל, א"כ מנ"ל דמותר בכונה לעשות שיהיו צריכים לעשות את זה בשבת.
יש לעיין בפיקו"נ ג"כ נימא כן שיוכל לכוין לחלל שבת בשביל פקו"נ, וביומא (פ' יום הכיפורים) איכא למ"ד דיליף פיקו"נ ממילה וצ"ע.
ובערוך לנר הקשה דבתוס' שבת (דף ק"ל בד"ה שלא ברצון) הקשו איך התיר ר"א להביא דרך ר"ה היכא שיכול להביא דרך גגות, וכאן משמע דלכתחילה הניחו שיצטרכו לחלל שבת, ובאמת כאן ג"כ משמע דאם הי' איזמל מוכן הי' אסור לעשות בשבת, רק דבע"ש אינן מחויבים להכין שיהי' איזמל ולכן בשבת מותר לעשות איזמל.
תוד"ה בשלמא ב"ש. וא"ת ואמאי לא נמנעו משום צרה עצמה וכו' וי"ל דצרה עצמה לא שכיחא כולי האי. משמע דבמילתא דלא שכיחא אפילו יתכן שיש בזה איסור דאורייתא אינם צריכים לשאול, דלא חיישינן למילתא דלא שכיחא, אמנם עצם הדבר קצת תמוה האיך נושא אלמנה ואינו מברר אם היתה זקוקה ליבום או לא.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |