אילת השחר/גיטין/לה/א
דאישתרשי לה מקום דינר. הרשב"א כתב דאע"ג דזה פחות משוה פרוטה מ"מ שבועה חלה על פחות משוה פרוטה, והוכיח מהא דתנן יש אוכל אכילה א' וחייב ד' חטאות ואשם א', ופריך וליחשב כגון שאמר שבועה שלא אוכל תמרים וחלב מיגו דחייל שבועה אתמרים חייל נמי אחלב, ופרקינן כי חשיב מידי דחייל אכשיעור שבועה דחייל אפחות מכשיעור לא קא חשיב, ופריך והא הקדש ואמרי' בעי שוה פרוטה, הרי דשבועה חייל אפחות משוה פרוטה. וצ"ע דהתם הא הכונה דאם אמר בפירוש שלא יהנה מדבר שאינו שוה פרוטה או שאמר בפירוש שלא יהנה בפחות משוה פרוטה, וזה ודאי חל, דהא מ"ש מאם נשבע שלא יעשה דבר זה דהא אי"צ שבועה דוקא אהנאה, אבל לא דמי לכאן שאמרה אם נהניתי דאולי הכונה דוקא שאם נהנית בפרוטה.
דבההיא הנאה דקא טרחא קמי יתמי אתיא לאורויי היתרא. הנה הכונה ע"כ דטורחת אחרי מיתת בעלה, וכן משמע בתוס' ב"ב נ"ב ע"ב [ולכאורה כשתובעת הכתובה תיכף אחרי מיתת בעלה למה לא ישביעוה, וכן כשלא נשארו יתומים קטנים למה לא ישביעוה, ודוחק לומר דלא פלוג], ולכאורה למה לא מגיע לה באמת בעד טירחתה, ולא מסתבר לומר שכשטורחת לא מכוונת כדי לגבות, ואח"כ מתחרטת, וא"כ למה לא מגיע לה כנגד טירחתה, והא היורד לנכסי חבירו מקבל יציאה, ומחמת זה מגיע לשדכן דמי טירחא כמבואר בביאור הגר"א סוף סי' פ"ז, וגם לא משמע משום דאפשר דלוקחת יותר ממה שמגיע לפי טירחתה.
והעירוני דהא מבואר כתובות דף צ"ה ע"ב דאלמנה הניזונת מנכסי יתומין מעשה ידיה שלהן, וא"כ לא מגיע לה שכר עבור טרחתה.
כבי תרי עבדא לי. עי' במאירי דכיון דאין להגבותה לא נקרא תובעת כתובתה ולא הפסידה מזונות, ולפי"ז באופן דלא נשבעת דאינה יכולה לגבות כתובה אינה מפסידה מזונות, והביא שם בשם יש פוסקים דלא משביעים חוץ לב"ד כיון דרבה בר רב הונא עבד עובדא וגם לא מדרינן דקילי נדרי ואינו גובה כלל, והוא דוחה דרק רב הונא עשה כן משום כבוד רבו, וכן רבה משום כבוד אביו, ואין ראי' מהמעשה שכן היא ההלכה, ויש לעי' באופן דבב"ד אחר הי' מגיע לה כתובתה דיתכן דזה נקרא תובעת בב"ד, דהא סתם ב"ד הי' מגבה לה, או דילמא כיון דב"ד זה אינו יכול להגבותה מחמת כבוד אביו, נמצא דלא הויא תובעת כתובתה ועשה שלא כדין דמגיע לה מזונות.
אדרה בב"ד. יש לעיין אם זה דוקא בב"ד כמו שבועה דהיכא דצריך שתשבע בב"ד צריך דוקא בב"ד, או רק בשבועה דאיכא נפקותא דבב"ד נשבע בנקיטת חפץ ובשם כמוש"כ רש"י וחוץ לב"ד ארור בעלמא אבל בנדר אין שום נפק"מ, ועוד נראה דאפילו להני דס"ל דבקפצה ונשבעה משביעים אותה עוד פעם, מ"מ אם קפצה ונדרה לא שייך להדירה עוד פעם, דהנה בדו"ח הגרעק"א [דף צ"ג מדפי הספר] הק' על הרי"ף דאם נשבע שבועת היסת ואח"כ בא ע"א חייב להשבע עוד פעם דמה תוסיף השבועה השניה, דממה נפשך אם השבועה הקודמת היתה לשקר א"כ הא לא תועיל השבועה דחשוד על השבועה אינו נשבע, ואם נשבע לאמת מה צריך להשביעו שוב עוד פעם, וביאר דבאמת אפשר דכעת לא ירצה להשבע לשקר, אלא היכא דהוחזק בעינינו לחשוד על השבועה פסול להשבע מדינא, אבל היכא דלא ידוע לן שנשבע לשקר תהני שפיר השבועה, דשמא עכשיו אינו רוצה להשבע לשקר ועושה תשובה, וכן צ"ל לר"ח המובא בראשונים כאן דבקפצה ישביעוה עוד פעם, אמנם כ"ז בשבועה, אבל נדר שכבר נאסרה בפירות, מה תוסיף אם תאמר עוד פעם, שאם נהנית מכתובתה תיאסר בפירות.
ועי' בהגהות הגרעק"א (ביו"ד סוף סי' רי"א) דהק' על מה שכתבו התוס' לקמן (ע"ב ד"ה אבל) דלכך א"א להדירה בניסת ושהבעל יקיים תיכף בפנינו משום שמא יפר בלחש קודם שיקיים, והק' דא"כ ניחוש גם בה עצמה שמא תבטל הנדר תוך כדי דיבור, ורוצה לחדש דכשנודרת ע"פ ב"ד אולי לא מהני חזרה תוך כדי דיבור, ואם נימא הכי בודאי לא יהני הנדר חוץ לב"ד, דהא הנדר דנדרה מחוץ לב"ד ע"י שקפצה אפשר שחזרה תוך כדי דיבור וביטלה בלחש, ולכך נדירה כעת ע"פ ב"ד כדי שלא יועיל ביטול תוך כדי דיבור. ועי' מש"כ להלן על קושיא זו.
רש"י ד"ה אתי לאורויי היתירא. בדבר מועט. יש לעי' אם כל החשש הוא רק על דבר מועט, נשביענה ותקבל הכתובה חוץ מהדבר מועט שיש לשטר שמוריא היתירא.
תוד"ה לא היו ימים מועטים. וליכא למימר דלא ממעט קרא התם אלא למיפטר מקרבן אבל עונש איכא וכו'. לכאורה בכל איסורין שיש עליהן קרבן עיקר חיובן בשוגג, כגון בשבת שלא ידע שזה שבת או שלא ידע שאסורין, ולכן צריך קרא דבנשבע אינו כן אלא דבשוגג אין חייב קרבן, אבל על עונש הא בכל חייבי כריתות ומיתות ב"ד לא מצינו עונשן בשוגג, ולמה כאן נצטרך פסוק למעט דלא נענש בשוגג עונש חמור, וכן תמוה דבתוס' הרא"ש יש תירוץ א' דבאמת נתמעט רק מקרבן אבל עונש יש ולכן מת בנה, וצ"ל דכאן כיון דמבואר בשבועות דף ל"ט דעונש שבועת שקר חמור יותר מכל העבירות לגבי כמה דברים, ה"נ יש סברא דגם לגבי שוגג נענשין בעונש חמור מאד וצע"ק.
בא"ד. דהכא גבי פקדון הוה לה להזהר יותר לשמרו היטב והוה לה לאסוקי אדעתה שתבוא לידי שבועה. יש לעי' אם הכוונה משום שתהי' מחוייבת שבועת היסת, ואע"ג דלכאורה כאן נשבע שלא בב"ד, מ"מ הי' לו לחשוב שתתחייב שבועה בב"ד והי' לה לאסוקי אדעתה ולכך נענשה, ולפי"ז יקשה קצת להני דס"ל דשבועת היסת נתקנה רק בימי רבן גמליאל והמעשה הרי הי' בימי רב ואמאי נענשה, דהא שבועה שלא פשעה לא נשבעה כאן וכמו שכתבו המפרשים, ונמצא דשבועה כזו לא מחוייבת מדינא דאורייתא להני דסברי דשבועה שלא שלחתי בה יד אינו אלא שבועת גלגול, וכאן דלא טענה דלא פשעה הרי לא תהי' מחוייבת שבועה מדאורייתא, או דהביאור הוא דרגילות הוא דכה"ג עלול הוא שתשבע מעצמה ולכן נענשה.
ועדיין צ"ע דנהי דקודם הי' לה לאסוקי אדעתה, מ"מ בשעת שבועה אנוסה היא, ויש לעי' אם מהתוס' יהי' ראי' להשיטה שכשאחד מכניס עצמו למקום אונס דאין לו דין אונס, וה"נ כאן דפשעה והי' לה להזהר דשמא תבוא לידי אונס אין לה דין אונס אלא פושע ולכן נענשה.
תוד"ה דמוריא היתרא. אלא בהדרה. היינו דאין לפרש שחשודה שתשבע מחמת זה לשקר דא"כ כ"ש שלא יועיל נדרה, וע"כ דהאי טעמא לא משויא לה לחשודה אלא דמשום חשש עונש ע"י דמוריא היתירא אין משביעין אלא בהדרה דאין חמור כל כך, ועי' במאירי דיש מקשים דבשבועת השותפין מחמת דמוריא היתירא חייב שבועה, וכאן זה טעם למה לא לקבל שבועה, ותי' דשם ע"י דמוריא היתירא זהו מחייבו משא"כ כאן, פירוש דודאי אם חייב שבועה מחמת זה לא שייך לומר דלא נאמין, דא"כ ייצא דלא תיקנו שבועה אלא חיוב ממון, וזה הא אי אפשר ובהכרח מוכרחים לקבל השבועה, משא"כ כאן דסברת מוריא היתירא אינו כל כך שמחמת זה גופא תתחייב שבועה, אלא זה רק סיבה לחשוש על עונש שתיענש ולכך א"א להשביעה.
עוד אפשר לבאר דאפילו אם כאן חשש גמור של מוריא היתירא, מ"מ זה לא יחייב אותה להשבע כיון שהיא כבר בין כך מחוייבת שבועה מחמת הבא להפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה, ואין טעם לחייבה משום זה ג"כ שבועה, וכיון שכן אדרבה זה מגרע משא"כ שם, וצע"ק.
תוד"ה ונודרת. מבואר דס"ל דגם בנדר לוקה משום שוא, וכ"כ בתוס' הרא"ש, [וצע"ק דהרא"ש במס' נדרים הא ס"ל דאין בנדר איסור שוא], וכן הקשה באפיקי ים סתירה מהר"ן כאן דכתב דלא גרסי' כל פירות משום דא"א לעמוד בזה, ובשבועות דף כ"ה (והובא בכסף משנה פ"ה מה' שבועות הל' כ') כתב דבשבועה שלא אוכל ז' ימים לא הוי דבר שא"א לקיימו, אלא דלא חל משום דהוי נשבע לעבור על דברי תורה, ולפי"ז בנדר צריך לחול.
ויש לעי' אם נמצא בבית הקברות ונדר שלא יהי' בבית הקברות אם מקרי דבר שא"א לקיימו.
בא"ד. ושרקיה טינא. פי' המהרש"ל שלא יהנה מהבגדים וזה כפי' התוס' והרא"ש בנדרים דף צ', ויש לעי' דלפי"ז הי' לו לישרקיה טינא לפני שישא, דמיד שנושא עובר שנהנה מהבגדים, וזה גם לא יתורץ בתירוצם שעובר אחרי שנושא, דהא מ"מ איך מותר לישא אשה הא תיכף שישא נהנה מהבגדים.
בא"ד. ושבשי' ואנסבי' איתתא. מבואר ברא"ש ור"ן בנדרים דף פ"ט ע"ב דשבשי' היינו דהטעהו ואמר לו שלא יאסר הנאות העולם אף אם ישא אשה. ויש לעיין למה לא הוי קידושי טעות, אם משום דאח"כ ידע ולא ערער על הקידושין דבזה איגלאי מילתא למפרע דלא הי' כל כך קפידא בזה, או דסתם אנו נוקטים דאין זה קפידא כ"כ שיבטלו הקידושין דיהי' כקידושי טעות, אע"ג דלא רצה לישא אשה משום הנדר הזה, מ"מ זה לא עד כדי כך שיעשה קידושי טעות.
בא"ד. וי"ל דדוקא בשעה שנודר אם א"א לו לקיים עובר לאלתר וכו' אינו עובר לאלתר עד שיהנה. יש לעי' אם משום זה חלות הנדר מקרי דחל עכשיו, דאילו חל בשעה שנשאה מאי מהני מה דבשעת אמירתו הי' יכול שלא לישא, ובכ"ז אף שכבר חל מיד לפני שנשאה אינו יכול להשאל לחכם אף דכשישאנה יחול למפרע על אחרי הנישואין משום דבכל זאת כל זמן שאינו נאסר במציאות אינו יכול להתיר ע"י חכם. ולהרמב"ם דפוסק דגם באומר שיחול לאחר ל' אין מתירין קודם ל', וכמו שנפסק ביו"ד סי' רכ"ח סעי' י"ז, א"ש בכל גווני, וספיקתנו אם התוס' יסברו כהר"ן בנדרים דף צ' דפוסק דבאומר שיחול לאחר ל' יכולים כבר להתיר, ורק בתולה באיזה דבר א"א להתיר לפני שעשו את הדבר שעל ידו נאסר, דאפשר דהוא משום דחלות הנדר חל בשעה שעושה הדבר לכך אינו יכול להתיר קודם, אבל אם חלות הנדר כבר חל תיכף על אחרי שיעשה את הדבר, כגון כאן דכבר חל איסור על אחרי שישא יוכל להתיר גם קודם כמו בלאחר ל', או דמ"מ שאני כיון דתלוי במעשה.
בא"ד. מבואר דאין יכולים להתיר לפני שנשא אשה משום שלא חל עדיין הנדר, ויש להסתפק אם עשה נדר ועי"ז כבר מעוכב ונאסר מחמת זה מספק אם יוכלו כבר להתיר, והנה הביאו בשם שו"ת הר"ן (סי' נ"א) דנדר שלא יהי' שבת בעיר, למאן דס"ל ספיקא דאורייתא לחומרא ואסור לו להיות בין השמשות בעיר מספק, מקרי שכבר חל הנדר בין השמשות ויכול להתירו, אע"ג דלהצד שאינו לילה הא לא חל הנדר, מ"מ כיון דבסיבת הנדר נאסר כבר מן התורה מקרי כבר שחל הנדר, ולפי"ז יש לדון במש"כ בכו"ח דרעק"א (בסי' מ"ג) על מש"כ בב"י (סי' רכ"ח) דאם נדרה דכל כסף שתקבל מחמת קידושין אסור עליה בהנאה, וכתב הרעק"א שלא יוכלו להתיר זה דשמא כבר נאסרה וממילא לא חלו הקידושין ואם לא חלו הא לא נאסרה עדיין וא"א להתירו, ולהנ"ל הא מ"מ להני דס"ל ספיקא דאורייתא מדאורייתא לחומרא כיון דעי"ז אינה יכולה להתקדש הא כבר נגרם עליה דינים מחמת הנדר וחשיב שכבר חל הנדר, ואין לחלק דבנידון דהר"ן כבר יש איסור, דמ"מ על הצד שאינו לילה עדיין אינו אסור מחמת דהוי כבר נדר אלא שלמעשה נאסר מחמת הנדר, ומה לי אם נאסר בסיבת הנדר או דין אחר נפעל בסיבת הנדר, דהיינו דאינה יכולה להתקדש מחמת זה, ויש מקום לומר שמקרי שכבר חל הנדר ויכול להתיר.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |