אילת השחר/גיטין/כז/א
מצאו בחפיסה או בדלוסקמא כשר. הריטב"א מסופק אם זה שנאבד ממנו מצאו בעצמו ואין לו מיגו, כגון שראינו שנפל מידו אם נאמן בטביעות עין, והתוס' לקמן (כ"ח ד"ה מצאו) פשיטא להו דהיכא דאין לו מיגו אינו נאמן, ולכאורה אם אינו נאמן, מאי עדיף צורבא מדרבנן, דלגבי נאמנות על הדבר שבערוה הא אין נאמנות לצורבא מדרבנן יותר משאר אנשים, ובשלמא לגבי להחזיר אבידה שייך מה שמבארים האחרונים דלגבי דרשהו אם הוא רמאי סגי אם הוא צורבא מדרבנן, אבל אם גם במצאו בעצמו דאז כבר אין שאלה לגבי החזרה שיהי' שייך ע"ז הדרשהו אם הוא רמאי, ואם בכל זאת אינו נאמן הרי דמה שנוגע לכשרות הגט אינו נאמן, ולמה נאמין ע"ז צורבא מרבנן. ובכלל יש לעיין דבאחרונים ביארו לפימש"כ הר"ן בפ' גיד הנשה דבאבידה שאין אדם מוחזק בה אי"צ לדין נאמנות עדות, וכל אחד נאמן, ובעי רק אדם שאינו משקר, משום דכתיב עד דרוש אחיך אותו ולסתם אדם לא קיים דרוש אחיך אותו בלי שיתן סימנין משא"כ בתלמיד חכם, והתינח אם שייך בגט מצות השבת אבידה [והיינו מחמת התועלת שבו ולא מחמת שוויו דעל פי רוב אינו שוה פרוטה], ואם נימא דאין מצות השבה בזה יקשה למה אינו מחזיר לסתם אדם כיון דאין כאן הלכה דדרשהו [ועי' רמב"ן וריטב"א כאן], והקו' בעיקר תהי' לפי הצד בריטב"א דאפשר דבמצאו בעצמו לא חיישינן ונאמן אפילו בלי מיגו, ומ"ש אם מצאו אחר ממצאו בעצמו, אם אין כאן הלכה דדרשהו, וכמו במצאו בעצמו אע"ג דהוא עם הארץ וחשוד לשקר וגם אין לו מיגו מ"מ נאמן, ולמה אם מצאו אחר לא יהי' אותו דבר, וכן צ"ע לפימש"כ הריטב"א דאחר אינו נאמן לומר שמזה נאבד דבעי עדים ממש, ומ"ש הוא עצמו דנאמן אף שאין לו דין נאמנות עדים, וצ"ל דכמו לענין שאלת הממון א"א להחזיר כמש"כ דחשוד לשקר מחמת תאות הממון, ה"נ חשוד לשקר מחמת דרוצה לישאנה כמבואר בריטב"א ב"מ דף י"ח, ובצורבא מדרבנן אין חשש זה, וכן בבעל, אלא דבממון לולא הדרשהו לא הי' לו לעכב לפי"מ שנקטו האחרונים דאם טוען ברי שהוא שלו לא יכולים לעכב מלקחת, אבל באיסורין לא צריך לדין דרשהו, אלא אע"פ דאין לזה החומר שיצטרך עדים גמורים, הא מיהת בעי שלא יהא חשוד מחמת איזה תאוה. (מהדו"ק)
חוששין לשני שוירי. היינו אע"ג דלא הוחזקו מ"מ חיישינן, ויש לעי' לדידי' איך כל שטר חוב אפשר לגבות בו הא יטעון הלוה דיש עוד שוירי ועוד יוסף בן שמעון, וע"כ דאינו נאמן כל שלא הוחזקו ולמה כאן חששו, ואם נימא דיש לחלק בין איסור לממון, א"כ מאי פשיט רבה, ואע"ג דבב"מ דף כ' ע"ב דחי כן באמת בגמ', מ"מ מה היתה סברת רבה, הא ממה נפשך אם ס"ל דאין לחלק בין איסור לממון יקשה לו על רב הונא דאיך אפשר בכלל לגבות עם שטר, וצריך לומר ע"כ כמש"כ התוס' (לעיל דף כ"ד ע"ב) לחלק בין היכא דנפל שחיישינן לשתי שוירי ומ"מ הוי מוכח מתוכו ה"נ לענין זה, אלא דגם התם צ"ב מהו החילוק דהא אין הנפילה סיבה לתלות שיוסף בן שמעון אחר נאבד ממנו.
שם. חוששין לשני שוירי. היינו אע"ג דלא הוחזקו. יש לעי' קצת דלכאורה הוי ספק ספיקא, אולי אין עוד שוירי עם יוסף בן שמעון ואת"ל דיש שמא זה מהיוסף בן שמעון דכאן, ומצינו ספק ספיקא כעין זה לענין ספק דרוסה בספק על ספק לא על ואת"ל על שמא לא דרס, וכ' הש"ך (בסי' ק"י בכללי ספק ספיקא ס"ק ט"ו) דאע"ג דאינו מתהפך מ"מ כיון דא"א להתחיל ולהסתפק שמא דרס בלי שנחליט שהי' כאן ארי לכן מוכרחים לחשוב ולהתחיל בספק זה, וה"נ כאן הא כ"ז שאין עוד שוירי אין להסתפק שמא נפל מאחר, אז קודם עלינו להסתפק אם יש עוד יוסף בן שמעון, ואם יש עוד יוסף בן שמעון עלינו להסתפק אולי זה נפל מהיוסף בן שמעון שבכאן. ולאלה דסברי דלא מהני ספק ספיקא להתיר נגד חזקה אפשר דלכן לא מהני נגד חזקת אשת איש, ואע"ג דעדיין לא נתגרשה ג"כ הוי כבא נגד חזקת אשת איש כדאמרינן לעיל דף ב' ע"ב, אבל לאלה דס"ל דמהני ספק ספיקא להתיר אף היכא דיש נגד זה חזקת איסור צע"ק.
רש"י ד"ה בי דינא. ש"מ משום דלא הוחזקו שני יוסף הוא דלשני שוירי לא חיישינן. מרש"י מבואר דלשני יוסף בן שמעון באותו עיר לא חיישינן משום דלא הוחזקו ועוד קאמר דלשני שוירי לא חיישינן, ולכאורה זה אותו הדבר דלא חיישינן לשני יוסף וכן לא חיישינן לשני שוירי. והתוס' (ד"ה חיישינן) תירצו דמיירי דידעינן דבאותה שוירי לא הי' עוד אחד, אמנם רש"י כנראה סובר דבלא הוחזקו שני יוסף באותה העיר לא רק דאין לחוש אלא דיש להניח כאילו ודאי אין עוד אחד, דאם הי' עוד יוסף הי' ידוע, אבל לשני שוירי אין ודאות שאין, דמי יודע כל העיירות של כל העולם אלא דמ"מ אי"צ לחוש ולזה חילקם רש"י.
רש"י ד"ה לא לזה ולא לזה. וחייבוני לפרוע ונתנו לי את הגט כדי שלא תחזור ותגבה. יש לעי' איך לקחו ממנה הגט דהא היא צריכה אותו לראי', אלא דכפי המבואר בב"מ דף י"ח ע"א או דכותבין שובר או דקורעים הגט וכותבין אגבי' גיטא דנן דקרענוהו כדי לא למגבי בי', אבל שב"ד יחזירו הגט להבעל לא מצאנו ואיך יהא נאמן בטענה כזאת.
תוד"ה הא. הא אי לא הוה חיישינן לנמלך היו מחזירים לה הגט אפילו אינו שלה כיון דאינה צריכה אלא לראי'. והנה התוס' לעיל (דף ד' ע"א ד"ה מודה) כתבו דמה דפסול אם חתמו קרובים אע"ג דאיכא עדי מסירה משום שמא יסמכו ב"ד על העדים לראי' ויתירוה להנשא אע"פ שבאמת היא מותרת דהא יש עדי מסירה בשעת הגירושין, מ"מ אפילו שהדבר אמת אין לעשות אלא בעדות כשרה, וא"כ איך נוכל ליתן לה הגט דהא על סמך הגט הזה יתירוה לינשא אע"ג שאפשר שאינו שלה, דנמצא דיתירוה לא ע"י עדות אמיתית, וצ"ל דכיון דאינו אלא חששא בעלמא שמא של אחר הוא, ולגבי זה לא חיישינן כיון דאליבא דאמת היא מגורשת, ומ"מ למה פשיטא להו כ"כ דמחשש כזה לא נחמיר לגבי להחזיר לה לראי'.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |