אילת השחר/גיטין/יד/א
בההיא הנאה דקא משתניא לי' בין מלוה ישנה למלוה חדשה גמר ומשעביד נפשי'. הנה ההתחייבות בההיא הנאה שייך רק אם ההנאה בא מזה שרוצה להתחייב אליו, או אפילו מאחר כדי שיתחייב לשני דאז מהני מדין עבד כנעני, ולפי"ז צ"ל דכשאומר לו תנהו לפלוני כלול בזה דבעד ההנאה שמעבירים אותו למלוה חדש, בזה מתחייב אל השני, וצריך טעם לחלק מהא דודאי אם א' יקדש אשה בההיא הנאה שיהי' לה בזה שתהי' מקודשת אליו, הא ודאי לא מהני, משום דהא כ"ז שלא נתקדשה לא נתן לה שום הנאה, לכן צריך להקדים הנאה חוץ מזה, א"כ ה"נ איך יש לו הנאה רק אם יהי' חייב להמלוה החדש, וכ"ז שלא יתחייב למלוה החדש הא נשאר חייב למלוה הקודם, א"כ איך יתהוה מזה התחייבות, וצריך לחלק דבמקדש אין לה הנאה אלא ממה שתהי' מקודשת אליו, משא"כ כאן אין ההנאה מה שיהי' חייב לשני אלא מה שלא יהי' חייב לראשון, ובהנאה כזאת אפשר להתחייב.
עוד יל"ע דכל מה דאמרינן נעשה כאומר היינו דהלוה כאילו אומר, אבל לא נזכר בגמ' נעשה כאומר לו המלוה, וא"כ כאן דכדי שיועיל ההתחייבות הוא משום דנתינת ההנאה הוא רק בגלל זה שיתחייב הלוה להפלוני בעד ההנאה, וזה לא מצינו בגמ' דעושה זה לטובת הלוה לתת לו ההנאה הזאת, וא"כ אין כאן כסף שניתן בעד השיעבוד לשני, ולמה זה מהני. ולכאורה יהי' מכאן ראי' דלא צריך דוקא שיתן לצורך זה, אלא כל שהמקבל ההנאה רוצה להתחייב מחמת זה לאיזה אדם מהני, ואין להשיב מדברי הרא"ש דכ' לדחות ד' התוס' בסוד"ה גופא שכ' דלטעמא דבההיא הנאה דקמשתניא לי' וכו', משמע דמעמד שלשתן מהני רק בהסכמת הנפקד, ודחה הרא"ש משום דרבנן על סמך זה תיקנו תמיד, אפילו אם הנפקד כבר לא רוצה ובטלה דעתו כיון שמועיל מצד תקנה מהני, א"כ ה"נ לענינינו לא איכפת לן מה שכאן לא הי' יכול להתחייב, דבכ"ז רבנן תיקנו, אבל זה אינו דמ"מ בעי דבכה"ג הי' מועיל אם הי' הלוה רוצה להתחייב, אבל כיון שאף אם הי' רוצה לא הי' יכול להשתעבד כיון שהמלוה אינו אומר שתשתעבד לפלוני בעד ההנאה הזאת שאני משנה אותך למלוה חדשה, ואיך זה יועיל וצ"ע.
אבל מתנה מועטת לא ליבעי בפניו. צ"ע דאיך ס"ד לחדש תקנה מעצמנו, דהא כל דין מעמד ג' הוה תקנה והלכתא בלא טעמא, ואיך הי' ס"ד להמציא שיועיל אפילו שלא בפניו במתנה מועטת, כל זמן שלא שמענו בפירוש שהי' תקנה כזאת, ועי' תפארת יעקב.
ועוד הא קנו מינך. יש לעי' מה יוסיף הקנין מה דמתחייב לשלם למרא ארעא, דודאי הוא לא הקנה את הזוזי בעין, להמרא ארעא, שאין מטבע נקנה בחליפין, ולענין עצם החוב הא כבר זכה ע"י מעמד שלשתן, ובשלמא אי מהני מחילה של המלוה בנותן במעמד ג' שפיר הוסיף דע"כ הקנין סודר לא עשה להקנות חוב דבסודר א"א להקנות חוב, וע"כ דרוצה להתחייב ישר אל המרא ארעא ולא יועיל מחילה דהמלוה, אבל למ"ד דלא מהני מחילה דכבר עבר שיעבוד הגוף להמקבל מה שייך להתחייב על מה שכבר מחוייב ועומד, ואמנם מצאנו דכוותי' בדף נ"א דקנו מיניה על מזון הבנות, ועי' בקצוה"ח סי' ס"ו ס"ק כ'.
קנין בטעות. כ' הרשב"א דאי הגננא השני מודה דהי' טעות בחשבון, ובעל הקרקע אינו מודה, יכול בעל הקרקע לגבות ממנו, אע"פ שיכול ג"כ לגבות מהגינאה הממחה, מ"מ אינו נאמן הממחה, ולא דמי לאומר שטר אמנה הוא זה דבכתובות דף י"ט, דאם יש מה לגבות מהמלוה נאמן המלוה לומר דאמנה הוא, דאז אינו חב לאחריני, משום דכאן אסתליק לי' מריה ארעא מגננא וקם גננא חבריה באדיקיה, והדברים צ"ב, ונראה דהביאור הוא דמלוה שאומר שטר אמנה הוא הא בעיקר הוא חב לעצמו, אלא דאי ליכא לאשתלומי מיניה הוי חב לאחריני, משא"כ באיכא לאשתלומי מיניה נאמן שפיר מדין הודאת בע"ד, משא"כ כאן כיון דקם גננא חבריה במקומו, נמצא דאומר רק על חבריה לכן אין לו נאמנות כלל, ולמסקנא כ' הרשב"א דצריך לשלם אלא דיכול לחזור ולגבות מהגינאה שהמחהו, וצריך טעם למה צריך לשלם הממחה, אולי משום דינא דגרמי דכשהמחהו גרם שיגבו ממנו, ואע"ג דזה הי' בטעות, או משום דלדבריו חבירו פרע חוב בשבילו להמרי' ארעא, ואין לפוטרו ככל פורע חוב של חבירו כיון שגבו ממנו בעל כרחו, ולא שייך לומר דהוי מבריח ארי כמבואר ב"ק דף נ"ח וחייב בעד שההנהו.
עוד כ' הרשב"א [באופן דמרי ארעא מודה דהממחה טעה] ואי לא מודה גננא ואפילו אומר איני זוכר החשבון דהו"ל מרי' ארעא ברי וגננא שמא ופטור, ולא דמי לאיני יודע אם פרעתיך. ובקצות (סי' ע"ה ס"ק ו') הביא להוכיח מכאן כשיטת הט"ז דשילם ונמצא כסף מזוייף והלוה טוען איני יודע אולי זה הי' כסף מזוייף, לא הו"ל כאיני יודע אם פרעתיך אלא כאיני יודע אם אני חייב, דכיון דשילם הוי בחזקת שהחוב פרוע, וכעת שהמלוה טוען שזה הי' מזוייף והלוה אומר איני יודע הוי כאיני יודע אם נתחייבתי, וכן הביא בשם התומים, ואח"ז דחה הראי' משום דכאן אנן סהדי דאינו טועה. וצ"ע דא"כ למה כ' הרשב"א משום דהוי כאיני יודע אם אני חייב, הא כאן הוי הוכחה דאינו חייב כיון דאין אדם טועה, וע"כ צ"ל דנהי דנשאר הודאתו שהודה קודם הגנן דהוא חייב להגינאה השני, מ"מ המרי' ארעא הא טוען אני יודע דאיני חייב לך משום דטעה בחשבון ואתה נשארת חייב לי, ולגבי הגינאה הממחה אינו מועיל מה דהודאת הגינאה דהוא חייב להשני נשאר בתקפו, דמ"מ הא אינו יודע אם זה אמת, ולהצד דאינו חייב לו נמצא דהממחה לא נתן כלום להמרי' ארעא, דהא אף אם הגינאה מודה דחייב ובאמת לא הי' חייב, נמצא דהממחה לא שילם החוב כיון דהגינאה אליבא דאמת לא הי' חייב לו, לכן צריך הרשב"א לומר הטעם דהוי ספק אם אני התחייבתי, והיינו ע"כ כהט"ז כיון דבשעתו הוי בחזקת פרעון, אע"פ שיש ערעור לומר שהפרעון לא הי' נכון, מ"מ לא הוי כאיני יודע אם פרעתיך אלא כאיני יודע אם נתחייבתי.
תוד"ה כהלכתא. מעמד שלשתן תקנו שלא יצטרך לטרוח ולעשות קנינים. צ"ע מה יועיל לו טירחא הא א"א להקנות מלוה, [ומובן יותר דברי הרא"ש דתיקנו לטובת הסוחרים, דהיינו דבלי זה לא הי' לו דרך איך לשלם בעד מה שרוצה לקנות ועכשיו יוכל לשלם ע"י שמוסר להמוכר שלו את חובו], ומשמע משום דס"ל להתוס' דבאגב אפשר להקנות מלוה וכשיטת רש"י בכתובות דף נ"ה, וא"כ יש לו דרך איך לקנות אלא דהקילו שלא יצטרך לטרוח להקנות לו קרקעו ואגבה המלוה.
תוד"ה ולא פש גביה. עי' ברשב"א דהביא שיטת הסוברים דלכן לא נאמן במיגו דאי בעי אמר פרעתי דסתם קנין לכתיבה עומד ואינו נאמן לומר פרעתי, והיינו כמו שכ' הרא"ש בפ"ב דכתובות הטעם דכיון דלכתיבה עומד אם איתא דפרע הו"ל להודיע לעדים שכבר פרע כדי שלא יכתבו שטר, ועי' בחו"מ סי' ל"ט. ובר"ן (פ"ב דכתובות דף כ"ד ד"ה כותב) מבואר דאילו רצה לפורעו קודם לכן כיון דידע דעדים כתבי לי' שטרא כ"ז שירצה איבעי לי' למכתב תברא ואי לא עבד הוא דאפסיד אנפשיה.
ולכאורה איכא נפקותא דלדברי הרא"ש אם העדים כבר אינם לפנינו יוכל לטעון פרוע, דאולי באמת אמר והודיע להם, משא"כ להר"ן איבעי לי' למיכתב תברא, אבל מסתבר דגם הרא"ש יודה לטעם הר"ן, אלא דמיירי שם לגבי מה שהעדים יכולים לכתוב שטר ולא צריכים לחוש מעצמם בלי טענת הלוה שמא פרע דא"כ הי' לו להודיעם, אבל יודה דמה דס"ל להפוסקים דאין נאמן הלוה לטעון פרוע מחמת דהי' לו לבקש שובר כיון דידע דיכולים העדים לכתוב שטר בכל פעם שהלוה יבקש מהם.
בא"ד. ומשמע מדבריהם דמנפשי' אין נאמן לומר טעיתי. יש לעיין הא הודאת בע"ד כמאה עדים דמי ונאמן על עצמו לחובתו אפילו אם עדים מכחישין אותו ואפילו אם יהי' לו מיגו נגד עדים לא יוכל לומר שטעו העדים, א"כ בודאי לא יהי' נאמן לומר שהוא בעצמו טעה אפילו ע"י מיגו דהא לחובתו נאמן יותר מעדים, ולמה האריכו בזה להוכיח שזה כך הא לכאורה זה פשוט, כן הקשה בקובץ שעורים (ב"ב אות קי"ג).
והי' אפשר לחלק בין סתם הודאה או הודאה מחמת חשבון דבזה אפשר יותר לטעות, וכ"כ בחדושי הריטב"א [אשר יש שכתבו שזה מרבינו קרקש], אבל מדהוכיחו התוס' מהא דמנה לי בידך ואמר הן ואח"כ אמר אין לך בידי דאינו נאמן במיגו דאי בעי אמר פרעתיך, הרי דהי' שייך גם בזה שיהא נאמן לומר שטעיתי במיגו, ולמה, הא זה כמו מיגו נגד עדים.
בא"ד. בר"ן הביא דאם מודה הגינאה חבריה דטעה אז לדברי מי שאמר דבמעמד ג' יכול למחול, כי מודה לי' דלא מחייב לי' ולא מידי מהימן, כדמוכח בב"מ דף כ' דאמרינן ש"מ איתא לדשמואל דאשמועינן מינה דכל היכא דיכול למחול מהימן לומר דפרוע הוא עיי"ש, ובס' גנזי הגרעק"א הק' דהא כמו דהלוה עצמו אינו נאמן לומר טעיתי, דאנן סהדי דלא טעה, ה"נ למה יהי' המלוה נאמן לומר שהלוה טעה בחשבון, ונראה דהא דלא מהני טעיתי בחשבון, הא היינו דאינו נאמן לבטל דין הודאת בעל דין משום דאנן סהדי דלא משתעבד איניש נפשיה בלי שיחשוב היטב כמו שכ' הר"ן, ונשאר דין הודאת בעל דין ע"ז, אבל ודאי אם אחד יתבע חבירו ויאמר לו דלפי חשבונו הוא חייב ויאמר לו חבירו טעית בחשבון, ודאי הוה טענה ככל טענות שבודאי יועיל ע"ז מיגו להיות נאמן, וא"כ ה"נ הכא המלוה מודה דלא מגיע לו מהלוה, וא"כ אף אם הלוה מודה שחייב להמלוה, הא המלוה טוען דאינו מגיע לו, ואע"פ שאם הוא חב לאחריני אינו נאמן, מ"מ כיון דיש לו מיגו נאמן לומר שאין מגיע לו, וממילא אין יכול כבר בעל הקרקע לגבות מהלוה, ואע"ג דכיון דהודאת הלוה נשארה וא"כ יש לנו הודאת המלוה דאין מגיע לו מהלוה נגד הודאת הלוה דחייב למלוה, ומשמע מתוס' (לקמן דף מ' ע"ב) דהא דנאמן המקבל נגד הודאת הנותן משום הסברא דהנותן אפשר יותר שטועה, כיון דחשב ליתן, משא"כ המקבל, וכ"ה שיטת הר"ן, ודלא כהרשב"א דהודאה נגד הודאה מעמידין ביד המוחזק מחמת ספק, וא"כ בענינינו דלא שייך זה למה לא יוכל לגבות, ז"א דאף לדבריהם לא יוכל המקבל לגבות אלא יהי' משלשין, כמבואר בריטב"א שם, וא"כ לפי טענתו אף אם נימא דנגדו יש הודאת הלוה, מ"מ הא הוא המכחישו דלא מגיע לו זוזי דהלוה טועה, אע"פ דנימא שנשארה הודאת הלוה קיימת ואינו נאמן לקלקל הודאת הלוה, מ"מ אי אפשר כבר לגבות מהלוה.
תוד"ה חדא. ר"נ ס"ד שהי' חוזר בו. והעירוני להפוסקים דמדין שיעבודא דר"נ אפשר לגבות אע"פ שיש ללוה דידיה ממה לשלם, א"כ עדיין יכול מרא ארעא לגבות ממנו ומה תועיל לו החזרה, ואולי דרוצה להתפשר עם הגינאה חבריה מה דלא יוכל לעשות עם המרא ארעא דאינו מסכים ורוצה דוקא הכל, עוד אפשר דעדיין לא הגיע זמן הפרעון למרא ארעא אלא דהם הקנו לו במעמד שלשתן ובקנין וקנין מעמד ג' מהני לפני שהגיע זמ"פ, ולא דמי לכתובה דיש סברא בתוס' דלא מהני מעמד ג' משום דאין עדיין כלל חיוב לפני מיתה או גירושין, וכיון שחשב שאפשר לחזור בו, לפי דעתו לא יוכל לגבות גם מדינא דר"נ עדיין, וצ"ע ברי"ף (ב"מ דף קי"ב) דהק' להני רבוותא דס"ל דמעמד שלשתן לא תיקנו אלא במתנה, מהא דגינאי דהם היו חייבים למרא ארעא בטסקא [וכן הגיה הב"ח בסוגיין], ובכל זאת קנה במעמד ג' דאפשר לתרץ דס"ל דמיירי ע"כ דעדיין לא הגיע זמן הפרעון למרא ארעא ולכך לענין זה הוי כמתנה.
הולך מנה לפלוני פקדון וכו' ואם בא לחזור אינו חוזר. הנה מהא דלרב אינו יכול לחזור גם בהולך פקדון אע"ג דהתם מה שייך לזכות החפץ להמפקיד דהא בין כך החפץ הוא של המפקיד, ואין לומר דזה משום דהנפקד הוחזק כפרן, דהא דמוקי בהוחזק כפרן היינו שלא יוכל לטעון דאין רצונו של המפקיד למסור לך, אבל אם הבעלים רגילים להפקיד אצלו דאז הא לא יוכל לומר אין רצונו אז לא יוכל הנפקד לחזור, חזינן דשייך ענין זכות שיוכל השליח לעכב משום שעל ידו יגיע הדבר יותר מהר להמפקיד.
ולפי"ז הי' מקום לומר דאם השליח שקיבל כעת הפקדון מהנפקד ירצה להחזיר להנפקד יכול, דהא השליח יכול למסור לשליח אחר אם הבעלים רגילים להפקיד אצלו, וא"כ ה"נ השליח יוכל למסור להנפקד באופן דהנפקד אינו כפרן.
אבל מעובדא דר' אחי ב"ר יאשיהו דשלח להביא הכלי כסף, מבואר בתוד"ה לסוף [ודבריהם שם קאי על עובדא דר' אחי ב"ר יאשי' כמבואר בתוס' הרא"ש ובמרדכי, וכ"ה ג"כ ביש"ש] דעפ"י דין לא היו יכולים לכוף שיחזירו הכלי כסף להם, אמנם מה ששאל לר' דוסתאי למה נתרצה להחזיר להנפקדים, והוצרך לתרץ עצמו משום שיש בזה סכנת נפשות, מבואר דהי' אסור להם להחזיר להנפקדים לולא החשש סכנה, הרי דלא רק דאינם מחויבים להחזיר אלא דגם אסור להחזיר.
וצ"ב למה יהי' אסור ליתן להם כיון דר' אחי ב"ר יאשי' הפקיד אצלם הרי מותר למסור להם, ואם נאמר דכיון שר' אחי רוצה שיביאו לו יותר מהר הדבר הרי אינו רוצה שיתנו להנפקד שעי"ז יתארך הזמן להגיע אליו לכן זה אסור, אמנם גם אם נאמר כן הו"ל לכל היותר כמו כל פעם שאסור להשומר למסור לשומר אחר דאין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר, דמבואר בב"מ (דף ל"ו) דרק ר' יוחנן ס"ל דמשום זה חייב אפילו יאנס אצל השני, ולהלכה באונסין חייב רק משום דלא מהימן לו בשבועה, אבל עצם המסירה להשומר השני אינו כגזילה, ובפרט דכתבו התוס' בב"מ (דף ל"ו ד"ה אין רצוני) דגם לר' יוחנן אינו כגזלן, אלא דהוי כקיבל עליו להתחייב כדין פושע על כל מה שיארע שנוכל לתלות דלא הי' נארע אם לא מסרו להשני, וא"כ למה אסור למסור להנפקדים אם אין סכנת נפשות.
משמע מכאן דכיון שר' אחי רצה שיחזירו לו יותר מהר הפקדון, ועי"ז שנתנו להם הכלי זכו מה שזה לטובת ר' אחי וכשמסרו לא יגיע כ"כ מהר לר' אחי, הוי איסור כעין גזילה.
והנה בגונב ע"מ למיקט (בב"מ דף ס"א ע"ב) יש מפרשים דמיירי בדעתו להחזיר ואין בכונתו לקחת לעצמו או להזיק הדבר אלא שלא יוכלו הבעלים ליהנות בזה קצת זמן, וא"כ כאן מה דיהי' אסור לתת להנפקד אע"ג דאינו רוצה ליהנות מזה ורוצה שיגיע באיחור זמן שהבעלים לא יוכלו איזה זמן ליהנות, יהי' איסורו משום דנתרבה גונב ע"מ למיקט, וכן אמרינן בב"ק דף ס"א דלוקח דבר ע"מ לשלם הוי גזילה, וכ"כ הרא"ש בב"מ דף ו' דלוקח ע"מ להחזיר הוי גזילה, מהא דב"ק דף ס"א דחבול ישיב גזילה ישלם.
וכן מצינו דאם שומר טוען איני יודע היכן הפקדון, אמרינן בב"מ (דף ל"ה) דכל לא ידענא פשיעותא הוא וחייב לשלם, ולא משמע משום דחיישינן שמא נאבד או נגנב עי"ז שפשע ולא יודע היכן הדבר נמצא, וא"כ למה חייב דהא הדבר לא הוזק ולא נגנב, וע"כ שכיון שעי"ז אין להבעלים הדבר להשתמש וליהנות מזה הו"ל כגזילה, דאין לומר דהוי כהזיק את החפץ, דהא בהחפץ לא נעשה שום היזק וע"כ חיובו כמו גזילה, וחייב לשלם ע"ז כשיווי הדבר, ומסתבר לפי"ז דאפילו אם הדבר יאנס חייב כיון דנתחדש דין תשלומין עבור זה, וא"כ יש לעיין במה שנסתפק בקצוה"ח (סי' שמ"ח) להשיטה דגונב ע"מ למיקט דכונתו להחזיר אם חייב באונסין. דלפי"ז משמע דחייב דאם בעודו אצלו חייב על מה שפשע שיבוא למצב כזה של הבעלים לא יהי' זמן מה החפץ חייב, וע"כ אינו משום מזיק אלא כענין גזילה, הרי דזה גזילה שעושה חיוב תשלומין אע"ג דהדבר נמצא, והיינו דממה דנתרבה גונב ע"מ למיקט לאיסורא לא הי' ראי' דע"ז חייב תשלומין אלא רק שחייב להחזיר את הדבר שנמצא, אבל אין ראי' שזה מעשה המחייבו תשלומין, וממילא אם החפץ לא יהי' כגון אם יאנס לא יהי' דינו כגזלן דחייב באונסין, אבל להנתבאר דחייב תשלומין אע"ג דהדבר בעין הרי דזה גזילה המחייבו בתשלומין, א"כ ה"נ אם לא יהי' החפץ יצטרך לשלם.
גם לפי הנתבאר יקשה בכלל לאלה דס"ל דגונב ע"מ למיקט נאסר רק אם בדעתו לא להחזיר אלא דאין כונתו להחזיק לעצמו ליהנות מזה, ולדידהו אם דעתו להחזירו לא נתרבה לאיסורא, איך חייב לדבריהם באומר לא ידענא. ובזה אפשר לומר דכיון דיתכן דלא ימצא הדבר, גרע מגונב ע"מ למיקט ולהחזיר והו"ל כגורם שלא יוחזר כלל החפץ לבעליו. אבל עדיין לדבריהם צ"ע למה הי' אסור להחזיר לר' דוסתאי ולר' יוסי להחזיר להנפקדים הכלי שהופקד כיון דהנפקדים לא הי' בדעתם לגזול, ודרך הבעלים דהיינו ר' אחי ב"ר יאשי' להפקיד אצלם.
רש"י ד"ה נקני מינך. אונסא דאורחא דאי מיתנסי מינך לא ליהדר לתובען. צ"ע למה לא יוכל לתובען וכי משום דר' יוסף בר חמא קיבל אחריות ירד חיוב מאנשי מחוזא שהם חייבים לו על מה שלקחו סחורה מר' ששת, ולכאורה רצה מהם גובה רצה מר' יוסף בר חמא גובה.
תוד"ה לסוף. עי' מהרש"א ומהר"ם, ומדברי המרדכי והתוס' הרא"ש ועוד הרבה ראשונים משמע דכל דבריהם קאי על עובדא דרב דוסתאי ברבי ינאי, וכ"כ ביש"ש דדיבור זה לא שייך כאן, ועי' בריטב"א דשמואל יודה דהיכי דהלוה הוחזק כפרן אינו יכול הלוה לחזור, אע"ג דאם לא הוחזק כפרן חוזר, וצריך טעם כיון דמה דחייב עדיין באחריות מעכב את השליח מלזכות, מאי מהני מאי דהוחזק כפרן, ואולי ס"ל דאז חל עליו חיוב השבת אבידה, ולפי"ז הי' שייך לתפוס מהלוה מהאי טעמא, ובכל אופן אם ישנו בידו אסור להחזירו ללוה משום השבת אבידה לבעליו.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |