אילת השחר/בבא קמא/קיט/א

אילת השחר בבא קמא קיט א

דף קי"ט ע"א

אפי' מיעוט שלו. צ"ע למה באמת מותר הא רוב ממונו מגזל, ובמאירי ביאר דהכונה דאם ידוע שמוכר כעת במיעוט משלו תלינן דכל מה שמוכר כעת הוא משלו, כיון דודאי חלק מעט שמוכר עתה הוא משלו, אבל לרש"י דמשמע דקאי סתם דידוע שיש לו רוב מגזל ומיעוט לא מגזל, צ"ע למה באמת מותר ליקח ממנו.

ואפשר לומר דכאן הקונה הא חושב להחזיר אם ימצא שזה גנוב, ואינו דומה לאם הי' רוצה להוציא מהבעלים חפץ, דהתם אסור כיון דמה שלוקח מהבעלים הוי הפסד ואסור, אבל כאן הא אדרבה טוב להוציא מהאנשים החשודים כיון שבדעתו שאם יתברר שזה גנוב יחזירו לבעליו ואינו גורם שום הפסד לבעלים, וכן אינו דומה לכל גונב מן הגנב דעובר בלא תגזול להני דחולקים על הקצוה"ח בסי' ל"ד, דהתם אין בדעתו להחזירו לבעליו אפי' יהא נודע, משא"כ כאן, וכיון דאינו יודע שזה גנוב הא אחרי שקנה דינו דמותר להשתמש בהם, דהא אין מוציאים ממון ברוב ולהמוחזק מותר להשתמש ולסמוך על המיעוט, כ"ש כאן שאין תובע דאז גם לרב דס"ל דהולכין בממון אחרי הרוב, מ"מ כיון דאח"ז יש ספק אולי הוא שלו ואין תובע, זה יכול להשאר אצלו ולהשתמש בו, דמסתבר דגם אם קנה צמר וחלב מן הרועים או שירש מאביו שקנה מהרועים אע"ג דעשה עבירה מ"מ מותר ליהנות מזה, וכל הנידון אם מותר לקנות, וכיון דאינו גורם לו הפסד אלא רק שמחזק ידי עוברי עבירה גם זה מגונה כמש"כ התוס' דף קי"ג לענין ליקח מתיבת המוכסין, ולגבי זה סגי מה שיש מיעוט משלו דאז לא אסרו.

ממון מסור ח"א מותר לאבדו ביד וכו' דלמא הוי לי' זרעא מעליא. הנה לעיל דף קי"ז ע"ב ס"ל לרבא דנרדף ששבר כלים של רודף פטור משום דלא יהא ממונו חביב עליו מגופו, ומשמע דזה לכו"ע, דהא פסקו הפוסקים התם כרבא, וכאן פסקו דממון מוסר אסור משום דילמא הו"ל זרעא מעליא, ויש להסתפק [כבר הבאנו זה שם] אם פטור רק על הכלים דהוצרך לשברם להציל עצמו או על כל הכלים, ואם פטור על כל הכלים של הרודף ע"כ צ"ל דלגבי לחייבו בתשלומין אין זה טעם מה דדילמא הו"ל זרעא מעליא שיהי' משום כן חייב לשלם, וכל הנידון לגבי היתר לאבד ביד.

אלא דלפי"ז צ"ע דהנה הרי"ף הביא ראי' דפסקינן דממון מסור אסור לאבד ביד מהא דמיבעיא בדף ס"א אי עשו תקנת נגזל במסור ואסיק בתיקו, וכ"ש דאסור לאבד ביד, דהיינו דס"ל להרי"ף דאם מותר לאבד ביד ע"כ יהא נאמן הנמסר, ומשמע דס"ל להרי"ף דאם מותר לאבד ה"נ מותר לגוזלו ולעשות בו כל צרכו, ואי נימא דאם הזיק ממון הנרדף פטור לכו"ע, א"כ ע"כ אינו אסור ככל מזיק ממון חבירו, אלא דבשביל דשמא יהי' לו זרעא מעליא יש איסור בעלמא אבל לא היזק ממונו ממש, דהא בדיעבד אם הזיקו פטור, וא"כ צ"ע כיון דאף למ"ד דאסור אינו אלא איסור בעלמא ולמה לא יועיל נאמנות הנמסר, דהא ס"ל להרי"ף דמה דהוחלש כח ממונו של המוסר זה טעם שיהי' נאמן הנמסר בשבועה לומר כמה הזיקו, [ולקמן יתבאר בס"ד סברת הרי"ף בזה].

וע"כ צ"ל דלמ"ד דאסור לאבד ביד אע"ג דהטעם משום דילמא הוי לי' זרעא מעליא, מ"מ זה עושה דין שזה ממונו ואסור לגוזלו וא"כ גם בהזיק חייב, [וכבר כתבנו לעיל דף קי"ז ע"ב דצ"ע למה מהני באמת הסברא דלא יהא ממונו חביב מגופו לפוטרו אם הזיק את הכלי שהוצרך לשבור כדי להציל עצמו, דהא המציל עצמו בממון חבירו חייב].

והנה ראית הרי"ף מהא דאיבעיא לעיל אי עשו תקנת נגזל במסור צ"ע, דודאי אף אם מותר לאבדו ביד מ"מ כשגוזל אינו נעשה שלו, דהא אין ממון המוסר הפקר שכל הקודם זכה, ואם ימות המוסר והממון בעין ודאי יהא צריך להחזיר לבניו של המוסר, א"כ אף למ"ד מותר לאבד ביד מ"מ בלי תקנת חכמים להאמין להנמסר ודאי ב"ד לא יוציאו מהמוסר, דהא אם יתנו להנמסר והנמסר לא יוציא בינתיים את המעות וימות המוסר יצטרך להחזיר הממון ליורשין של המוסר, ובודאי לא יעשו ב"ד הוצאה כזאת. [העירוני מחו"מ סי' רפ"ג דמבואר לענין מומר דהוי הפקר בשם המרדכי קידושין פ"ק], ועוד צ"ע דהא משמע דלהרי"ף לא הי' קשה למה צריך שבועה דנימא שיהא נאמן הנמסר בלי שבועה, וע"כ דאע"ג דמותר לאבד ביד מ"מ להוציא ע"י ב"ד לא מוציאים בלי ראי' שאומר אמת, וא"כ גם שבועה לא תועיל דבלי תקנ"ח הא שבועה לא מעלה ולא מוריד.

ואפשר לומר לפימש"כ הקצוה"ח לבאר שיטת ר"ת דס"ל לעיל סו"פ הכונס דאע"ג דלא פשטינן הבעיא אם עשו תקנת נגזל במסור, היינו רק אם המוסר טוען ומכחיש מה שתובע הנמסר, אבל אם אינו מכחיש נשבע ונוטל, וכן משמע שיטת הרמב"ם בפ"ח מה' חובל ומזיק ה"ז כמבואר במ"מ שם, [ועי' בקצוה"ח בסי' שפ"ח סק"ו דביאר דהתקנה שיש תמיד ודאי יש גם במסור, דאם אין המזיק מכחיש נשבע הניזק ונוטל, אלא דהבעיא אם נתנו למוסר דין כגזלן דאפי' אם מכחיש הגזלן נשבע הנגזל ונוטל, ובזה מסיק בתיקו]. וא"כ אם יסבור הרי"ף כשיטתם נמצא דאם מותר לאבד ממון המוסר א"כ הא יכולים לחסר ממונו, ולגבי מה שגורמים הפסד ליורשי המוסר, הא כיון דהם לא יודעים כמה אביהם חייב ולגביהם שאינם מכחישים בודאי הא מהני שבועתו שנשבע הנמסר כמה הפסידוהו, וכל השאלה מחמת המוסר עצמו ולגבי דידי' הא לא איכפת לן כיון דמותר לאבדו, ואין לומר דהא טענינן ליורשים, דהא המוסר לא הי' נאמן בטענתו להכחיש את הנמסר, ואע"ג דזה מחמת דמותר לאבד ממונו, הא מיהת דלא הי' לו לזכות בטענתו, ובכה"ג מסתבר דלא יהי' דין טענינן.

ולהנ"ל מיושב שפיר ג"כ מה דלא הי' קשה לו למה צריך שבועה, דבלי שבועה ודאי לא יוציאו כיון דאין לו נאמנות לגבי היורשים כל זמן שלא נשבע, דהא ב"ד לא מוציאים ליתן להנמסר אם לא יהי' לגמרי שלו.

ואע"ג דלכאורה באופן שהיורש של המוסר טוען שיודע ודאי כמה אביו מסר, כי הי' נוכח כשהראה אביו וזה הפסידו פחות ממה שטוען הנמסר, דאז כבר לא יוכל להועיל שבועתו של הנמסר בלי תקנ"ח, ואז כבר שייך נידון הגמ' אם עשו תקנת נגזל במסור שיועיל אע"פ שהיורש של המסור מכחישו, מ"מ הא אליבא דאמת לא דנים כעת כלל על טענתו של היורש, דהא עכשיו הוי היורש כאיש נכרי וטענתו לא תועיל דהא אינו הבעל דבר על החפץ וביד אביו לכלות את נכסיו ולא להוריש לו, אלא דכיון דרוצים לאסור לאבד נכסים אלו מחמת יורשיו צריך שיהי' לו נאמנות כלפי היורשים, אבל אי"צ שיהי' לו נאמנות נגד טענתו, דלזה הי' צריך רק אם הי' לו דין בעל דבר ממש ששייך לדון על טענתו, וכיון דבלי שיטעון היורש שפיר שייך נאמנות של הנמסר בשבועה מהתקנה שיש להאמין בשבועה היכא שאין טענה נגדו, לכן צריך שיהי' נאמן דמצד המסור דהוא הבעל דבר הא אפשר לאבד ממונו ואי"צ כלל לנאמנות דשבועה, ומצד דיש בזה הפסד להיורשים הא איכא נאמנות דשבועה.

ואין להקשות דמהרא"ש שהביא את דברי הרי"ף ודחה ראית הרי"ף דאיכא לאוקים הבעיא דסו"פ הכונס באם עשה המוסר תשובה, הרי דלולא זאת הי' מסכים הרא"ש לראייתו, ובסו"פ הכונס משמע דהכריע כר' יונה דפליג אר"ת וס"ל דהבעיא היא גם לענין ספק אי מהני שבועת הנמסר להגבותו כפי מה שטוען, ולשיטתו סתם קשה ראיית הרי"ף, דהא אם מותר לאבדו ביד גם שבועה לא יצטרך, דאפשר משום דבזה לא הי' יכול לדחות ראייתו, לכן כתב דבכלל אין ראי' דאפשר דמיירי במוסר שעשה תשובה.

והנה מה דמותר לאבד ביד, צ"ע דהא על הרודף עצמו מה דמותר הוא מפני צורך ההצלה אבל למה יהי' פטור על היזקו וכ"ש שלכתחילה למה יהי' מותר לאבד, הא אי"ז צורך הצלה. וכבר עמד בזה בקובץ שעורים פסחים דף מ"ט.

וצריך לומר דמי שהותר דמו, אפילו שזהו רק מחמת הצלת הנרדף, מ"מ הותר גם ממונו דלא חשוב משום איזה טעם הותר דמו. ומאן דפליג הוא רק משום דילמא נפיק ברא מעליא, אבל לולא זאת הותר דמו הותר ממונו, ואין להקשות דא"כ נמצא דכל מי שמחויב מיתה מותר לאבד ממונו והא כל חייבי מיתות ב"ד ודאי אין להזיק ממונם, דיש לחלק דנראה דכל חייבי מיתות ב"ד החיוב הוא קיום מצות מיתה האמורה בהם, ואיכא גווני דכשמחויב באיזה מיתה וא"א להמיתו במיתה הכתובה בו אין להורגו במיתה אחרת, הרי דלא הותר דמו אלא דמצוה לקיים דינו, ועי' בתוס' ריש מס' מכות, ואפי' אם יכולים להורגו בכל מיתה מ"מ אינו משום דהותר דמו, אלא משום דדינו להמיתו מחמת דזה קיום המצוה שנאמרה בו, משא"כ ברודף או במסור שדינו כרודף דנאמר בהם היתר להורגו לכל אדם, [דאילו רוצח שמותר רק לגואל הדם להורגו לא מקרי הותר דמו], וכל שיש היתר להורגו לכל אדם מותר גם להפסיד ממונו משום דלא יהא ממונו חביב עליו כגופו.

וכ"ת ה"מ היכא דקעביד בידים אבל גרמא לא ת"ש אל שאול ואל בית הדמים על אשר המית את הגבעונים. יש לעי' הא גם בזה שנחשב כאילו המית בניו ובנותיו הא זה ג"כ רק ע"י גרם, דע"י שגזל ממנו נחשב כאלו המית אותם, ולמה בלי הפסוק האחרון לא ידענו על גרמא.

בריך רחמנא דסייען

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א