אילת השחר/בבא קמא/קד/א

אילת השחר בבא קמא קד א

דף ק"ד ע"א

הלכך נשבע וכו' כיון דבעי כפרה לא סגי עד דמטי לידיה הא לא אישתבע הוי גבי' פקדון. אינו מבואר מה דחלוק כשנשבע, ובפשוטו דהוא משום הפסוק דלאשר הוא לו יתננו כמו דאמרינן בתחילת הסוגיא. ובחזו"א סי' כ' סק"ח הביא דס"ל להש"ך דלמסקנא אינו מהפסוק, והסמ"ע ס"ל דידעינן לה מקרא, אלא שרוצה לומר שם שגם הסמ"ע לא ס"ל דמדרשא ילפינן לה אלא שזהו פשוטו דצריך שיגיע לבעליו. ולכל הפירושים צ"ב אם הא דצריך שיגיע לידו משום דבלי זה לא נתקיים מצות השבה, אבל מצד הגזילה סגי בהודאה כמו בלא נשבע, וא"כ צ"ע איך נדע מסברא, דהא גם גזלן בעי שיתוקן איסור גזילה ובכ"ז בהודאה סגי ולמה לא תסגי גם בנשבע. ואפי' מקרא ג"כ צ"ע, דבשלמא אם נימא דנתחדשה הלכה דבעי מצות השבה כדי שיתכפר, היינו יכולים לומר דבקרא דאשר הוא לו נתחדש דבעי שיקיים מצות השבה וכ"ז שלא קיים אין לו כפרה בנשבע, אבל כיון שכתבו התוס' דף ק"ה ע"א בד"ה מצות, דלמסקנת הגמ' מצות השבה לא מעכב לענין הקרבת הקרבן וכל שאין גזילה הוי כבר השבה המספיקה לענין הבאת האשם, א"כ כיון דמצד ענין הגזילה אין כבר גזילה בהודה בלבד, א"כ מה חסר עוד, הא מצות השבה אין מעכב דלכן בגזל פרוטה והחזיר חצי פרוטה כיון דאין כבר הגזילה אע"פ שלא קיים מצות השבה אינו מעכב, וצ"ל דהתם הא בהחצי פרוטה שהחזיר עשה כל מה ששייך לעשות, אלא דזה אינו קיום מצות השבה מחמת החצי השני שלא החזיר, וע"ז אמרינן דאינו מעכב, משא"כ באם לא החזיר ואין כאן קיום מצוה בזה עצמו, אז לא מהני ומעכב מחמת דחסר בזה עצמו מצות השבה.

וכן צ"ל בהא דלקמן דף ק"ט באם מת הנגזל והוא יורשו בעי שיוציא גזילה לבנו או לאחיו ואפי' לארנקי של צדקה, וכבר נסתפקו אם זה מה"ת, ולכאורה כיון דאין כאן גזילה מה צריך יותר, ומ"ש מהא דדף ק"ה בהחזיר חצי פרוטה דכיון דאין כאן גזילה סגי, וע"כ דהיכא דבזה מצד עצמו עשה הכל והי' צריך להיות נקרא דנתקיים המצוה, א"כ אע"פ שלא קיים מצוה מחמת שחסר עוד מה שלא החזיר, זה אינו מעכב, אבל ודאי יש דין שבגזילה שרוצה שיצא בה ידי חזרה שיתקיים בה מצות השבה. (מהדו"ק)

הא לא אישתבע הוי גביה פקדון. ועי' בשו"ע סי' שס"ז סעיף א' דבלא נשבע יהא בידו עד שיבוא הנגזל, והסמ"ע ס"ל דאי"צ להודיע להנגזל אם איננו בעיר, והש"ך ס"ל דמחוייב להודיעו בכל גווני. הא מיהת דלכו"ע אי"צ יותר מלהודיע להנגזל, וצריך לחלק מהא דלעיל דף צ"ח בזורק במים צלולים דאי משקל שקלי' גזלן הוא והשבה בעי למיעבד, ולמה לא סגי בהודעה ששם נמצא, וע"כ משום דאינו במקום שמור ולא שייך דהוי כפקדון בידו, ועדיפא מיני' מצינו דהגוזל בישוב לא מצי להחזיר לו במדבר, והתוס' לעיל בדף ק"א כתבו דאפי' לס"ד דאי יש שבח סמנין ע"ג צמר וס"ד דמצי מיהדר לי' כשזה על הצמר, מ"מ יצטרך ליתן לו דמים למשקל להו, וביש"ש סי' ט"ז דייק דגם התם במים צלולים סגי במה שנותן לו דמי בר אמוראה ואינו מחויב להביא לו המטבע, ובש"ך סי' שפ"ו סק"ח כתב דאיה"נ דמחויב להביא את המטבע וכן צריך להביא לו את הסממנין ולהוריד אותם מן הצמר, וצריך לחלק דלא סגי בהודעה בעלמא וכמו דלא סגי בלי דמים, כיון דא"א שיהי' לתשמיש בלי שישלם שכר להורידם מן הצמר וכן הטורח להוריד הסממנין ולהביא לו הוא מחויב כיון דבלי זה אינו ראוי להשתמש בהם, אע"ג דראוי למוכרם כמו שהם והלוקח יחשוב כפי מה שינכה שכר פועל להוריד אותם מן הצמר. וכן צ"ל בהא דבלי תקנת מריש הי' מוציאו מן הגג ובודאי יהי' לו הפסד מ"מ הי' מחויב.

שם. הא לא אישתבע הוי גבי' פקדון. לפי"ז מיירי דוקא כשהגזילה עדיין בעין, ויש לעיין אם יאנס אם חייב עדיין באונסין, והא דבשומר ששלח יד בפקדון ס"ל לר"ע לקמן דף קי"ח דכלתה שמירתו ולא מהני מה שבדעתו להחזיר, התם לא הודיעו משא"כ כאן, ובפלוגתת הבעל המאור והרמב"ן בפ' דו"ה בהודה ורוצה להחזיר דלהרמב"ן לא מצי הנגזל להקדיש, משמע דפשוט דעדיין יש עליו דינים של גזלן ובודאי חייב באונסין, וא"כ מאי זה דקאמר דהוי כפקדון, ע"כ היינו דוקא דאינו מחוייב יותר מצד חיוב השבה, וצ"ע.

תוד"ה אמר. אלא ודאי מיירי כשהודה שלא בפניו אלא בפני עדים והשתא א"ש דלא מתוקמא מתני' כר"ע דלא מהדר ממונא למרי' כיון שלא נתן ביד ב"ד. צ"ע דהא אין נפק"מ בין ר"ע לר"ט, אלא מה דחייב לר"ט בבא לצאת יד"ש חייב לר"ע מדינא מחמת קנסא, א"כ דכמו דלר"ט סגי בהודה שלא בפניו במקום דאפשר לבוא ליד הנגזל אפילו בבא לצאת יד"ש, ה"נ לר"ע מדינא, ומאי א"ש בהודה שלא בפניו, דגם כאן נימא דיועיל בידו כמו לר"ט.

ואפשר לומר דהא דחידש ר"ע קנסא בגזל א' מחמשה אפי' בלי שנשבע, כלול בזה שיוציא מתחת ידו, ובזה לא סגי אלא צריך גם שיגיע לידי הנגזל, ולכל הפחות יש לחייבו לעשות דבר שקרוב שיגיע ליד הנגזל. וא"כ לא קשה להו למה בהודה שלא בפניו קנסינן לר"ע לכל הפחות שיתן ליד ב"ד, והיינו כדי שיהי' יותר קרוב שיגיע ליד נגזל, משא"כ לר"ט דהחיוב הוא לצאת יד"ש ולצאת ידי שמים שייך רק שיגיע להנגזל, ולכן גם ב"ד לא צריך להועיל, דבלצאת ידי שמים שייך רק אם יגיע אליו ממש, וכיון דבהודה שלא בפניו דיש אפשרות שיגיע ליד בעליו מ"מ לא צריך שיגיע אליו ממש אין לחייבו ליתן ליד ב"ד, כיון דגם בב"ד הא אינו ממש כמו לידו, ולצאת יד"ש בדבר שיותר קרוב שיגיע לנגזל לא מסתבר לחייב ולכן יהא בידו, אבל לר"ע דהוא מדין קנס א"א להקשות למה חייבוהו ליתן ליד ב"ד, דלקונסו בדיני אדם שייך גם על חלק, דהיינו שכיון שע"י ב"ד יותר קרוב להגיע לידו מחייבינן לי' ליתן ליד ב"ד.

והנה על מש"כ התוס' בסברתם הקודמת דמיירי בהודה בפניו, והקשו למה לא יועיל בהודה בפניו בלי שיצטרך להחזיר למרי' משום דמה לי בידו מה לי ביד ב"ד, תמה המהרש"א דהא איירינן דאין חילוק בין נשבע ללא נשבע דבכולהו קניס ר"ע, א"כ כמו בנשבע לא מהני ב"ד ה"נ בלא נשבע, ולמה פסיקא להו דיועיל בלא נשבע כשיחזיר לב"ד, ולהנ"ל אפשר דזה פשוט להו בסברתם הקודמת דבלא נשבע והודה בפניו כיון דאפשר לאהדורי למרי' לא צריך ליתן לידו ממש וכמו לר"ט לענין לצאת ידי שמים, דאילו לר"ע היכא דאפשר לבוא לידי בעליו מחויב ליתן ליד הבעלים ממש, א"כ גם לר"ט לצאת ידי שמים בודאי יהי' מחוייב ליתן ליד הבעלים ממש, דשייך ליתן להבעלים ממש כדי לצאת ידי שמים, ומדלא חייב לר"ט לצאת יד"ש, ע"כ דבאפשר לאהדורי אין לחייבו לתת ממש לידו, אלא דלר"ט לצאת יד"ש לא שייך חיוב לב"ד כיון שאינו ממש לידו ולכן סגי בידו, אבל לר"ע שייך חיוב לב"ד הא בגזל מא' מחמשה כלול בזה גם חיוב שיוציא מתחת ידו, אלא דהתם דאינו יודע מי הוא ולא אפשר לאהדורי למרי' מחוייב לתת ליד הנגזל, משא"כ היכא דאפשר לאהדורי לכל הפחות שייך לחייבו לתת לב"ד, משא"כ לר"ט אם אינו חייב לצאת יד"ש לידי הבעלים ממש אינו חייב כלל, אלא דקשה להם בהודה בפניו דשם הו"ל כמו לב"ד, דהא יותר יהי' קרוב להגיע לידו של הנגזל כיון דהנגזל יודע מזה, והיכא דמועיל ב"ד צריך להועיל בפניו אפי' בידו, וכל זה בלא נשבע, אבל בנשבע דחייב מגזה"כ גם ב"ד לא יועיל דבעי ליד הנגזל ממש לכן לא יועיל ב"ד בין לר"ע ובין לר"ט. (מהדו"ק)

שליח שעשאו בעדים. יש לעי' בכל האופנים דמהני דכשקיבל כבר נפטר הגזלן או הנפקד מהאחריות, אם זה רק משום דהנגזל מסכים דבזה יפטר אבל אין בזה קבלת הגזילה או הפקדון, ויהי' נפק"מ כגון בגזל ולא נתייאשו הבעלים ובא אחר ואכלו דלר' חסדא לקמן דף קי"א ע"ב רצה מזה גובה רצה מזה גובה, והנה בודאי אם גבה מא' לא יוכל לגבות גם מהשני, אבל אם מחל לא' יוכל עדיין לגבות מהשני, וא"כ בנידון דידן כששלח באופן דהוי שליח לגבות מא' מהם, או כגון דאמר לו בע"פ שלח על ידו דאז לכו"ע מהני ואם יאנס בדרך כבר פטור הגזלן, אם הטעם משום דהוי קבלה ממש, נמצא דלא יוכל לתבוע גם את השני דהא כבר קיבל הגזילה, אבל אם הטעם דהוי כמוחל, באופן זה נמצא דיכול עדיין לגבות מהשני.

ויותר נראה דבאופן דהוי שליח הוי קבלת הדבר ממש ועדיף מאומר תנם ע"ג קרקע והפטר, וכן משמע בר"ן ב"מ דף צ"ח ע"ב, וצ"ע מהא דב"ב דאיך התינוק יהי' שליח, וצ"ל דלר' חסדא תרתי אית בי' כאומר הפטר, ולרבה גם זה לא הוי, ועי' שו"ע סי' קכ"א סעיף א'.

שליח ב"ד ל"ש עשאו נגזל ול"ש עשאו גזלן הוי שליח. משמע דגם בנגזל שייך ענין התקנה דשליח ב"ד, דאם לא תיקנו בזה מה שייך לקוראו שליח ב"ד, דאם הנגזל שולח מעצמו שליח אין זה שליח ב"ד, וצ"ל דבמתני' דכתיב נותן לשליח ב"ד מבואר בזה שיש תקנה דשליח ב"ד, בין עשאו גזלן בין עשאו נגזל. ולכאורה למ"ד דשליח שעשאו בעדים הוי שליח הא לא תוסיף התקנה כלום, דגם בלי התקנה הי' מהני השליחות לפוטרו מאונסין רק באופן דלא ימנה השליח בפני עדים אלא שב"ד ימנו בשבילו. ומ"מ צ"ע למה הוצרכו לתקן תקנה מיוחדת, הא יש אפשרות שימנה הנגזל מעצמו שליח, או להצד דמהני כשכותב שלח על ידו הא יכול לכתוב שלח על ידו. ואולי כיון דתיקנו דמהני שליח ב"ד בגזלן לא חילקו, מ"מ צ"ע.

רבי שמעון בן אלעזר אומר וכו' או עשאו גזלן ושלח הלה ונטל את שלו. לכאורה לא משמע דמיירי כאן דשלח הנגזל שליח ב"ד לקבל מיד שליח הגזלן, וא"כ הרי דשליח שעשאו בעדים הוי שליח, דאל"כ למה נפטר בקבלתו של שליח של הנגזל, וברש"י כתוב טעמא דנטל הנגזל הא נאנסו מהשליח הראשון חייב, ובודאי אין כוונתו דמיירי דוקא בנטל הנגזל עצמו ולא שלוחו, דהא בברייתא איתא שלח הלה ונטל את שלו, אלא דגם כשנטל שלוחו הוי כאילו נטל בעצמו, וזה רק למ"ד דשליח שעשאו בעדים הוי שליח. ובתורי"ד כתב דכשלקח משליח של הגזלן אינו יכול לומר הזמנתי לך שליח דהא לאו כל כמיני' דשלוחו של הגזלן לעשות שליח אלא ודאי דשלחו שיטול שלו ויפטר, וצ"ע בכוונתו דהא כיון דמהימן לנגזל למה אין רשות לשליח של הגזלן לעשות שליח אלא דלא יפטר הגזלן מאחריות וזה גם כשהגזלן עצמו ממנה שליח ומאי נפק"מ. (מהדו"ק)

תוד"ה שליח. ומיהו לקמן לא משמע הכי דבעי לשמואל מאי תקנתיה. והוכיחו מזה התוס' דלא מהני שליח שלא בפניו אף באומר לו שישלח על ידו, [או בכותב כן כמבואר בעמוד ב' תוד"ה אין], א"כ אף באומר או כותב בפירוש שלח על ידו והפטר לא מהני דאל"כ שוב מאי פריך מאי תקנתי', וצריך טעם למה לא יועיל בכותב או שולח מפורש שלח על ידו והפטר, ועי' תוס' ר' פרץ. (מהדו"ק)

בא"ד. וכן מוכח מתוך הקונטרס. אמרו לי שכונתם למש"כ רש"י ד"ה פטור וכו' עד שיאמר לו מפיו.

תוד"ה הכי קא"ל. מבואר בפנ"י דהקשו מחמת דפשוט להם דבפקדון ג"כ מיירי רבה ור' חסדא, ולכן הוקשה להם דכיון דאיש מהימנא הוא ולא שייך אין רצוני שיהא פקדוני ויפטר המשלח, ותירצו דהוי פשיעה שמוליכו בדרך במקום סכנה, והנה צ"ל דמיירי שיש לו דרך אחרת שאינו מסוכן שם ולכן חייב, וכן הוא בשו"ע חו"מ סי' קכ"א, וביאור קושית התוס' דהא תמיד פשיעה הוא דאין הבעלים רוצה שיעשה כן, אבל כאן דאמר לי' הביא, נהי דלא אמר לנפקד שישלח, מ"מ הא חזינן דעצם הדבר שיוליך במקום הסכנה לא איכפת לי', ואע"פ שיתכן שהדבר יופסד א"כ אין זה נגד רצונו, והיינו דתמיד חיוב שמירה הוא על הדבר ואם לא שמר חייב דמיה, אבל כאן דמצד שמירת הדבר לא איכפת לו אלא דרוצה תשלומים, א"כ אינו צריך לשמור על החפץ בכגון זה ולמה יתחייב, והנה אם א' יאמר לחבירו דאינו מקבל עליו לשמור אלא דאם יפשע ישלם, אין זה שייך לדין שומר האמור בתורה, אלא אפשר לעשות קנין מיוחד שמקבל עליו אחריות, וא"כ כאן דלשמור מזה אינו מחויב דהא מסכים שיוליך בדרך הזה, א"כ אינו אלא סתם קבלת אחריות, ואיך יהי' זה כלול בדין שמירה בקבלת הפקדון סתם.

וכן יש לדייק דהנה בהא דאמרינן לקמן דף ק"ו ע"ב אבידה אתיא מכח בן דעת, ובשטמ"ק ביאר בשם הראב"ד דקטן דבעצמו אינו יודע לשמור לכן לא יתחייב אדם בפקדונו, משא"כ באבידה דבא מכח בן דעת שיודע לשמור ממונו, חזינן מדבריו דלא שייך חיוב תשלומין עבור שלא שמר בלי שיתחייב לשמור, דאל"ה נהי דס"ל דאינו חייב לשמור מה שהקטן לא הי' שומר, [ובסברתו נראה דהוא מפרש דחיוב שומרים שחידשה תורה הוא מכיון דהבעלים מסרוהו לשומר ולולא שהי' מקבל עליו לשמור היו הבעלים שומרים, נמצא דבקבלתו לשמור גרם שלא ישמרוהו הבעלים ולכן הוא חייב לשמור, וכיון דהקטן בין כך לא הי' יכול לשמור לא שייך שיתחייב שמירה אליו]. אבל לגבי חיוב תשלומין דשמירה מאי איכפת לן מה דהקטן לא הי' שומר, וכי בשביל זה לא יוכל להתחייב בתשלומין עבור שלא ישמור, וע"כ דס"ל דלא שייך חיוב תשלומין אם אין דין שמירה ממש.

והנה האחרונים נקטו דדין זה תליא בפלוגתא, דהנה הרשב"א בקידושין דף י"ג ע"א הביא בשם הראב"ד דבקיבל לשמור לזמן אינו יכול לחזור בתוך הזמן להפטר מחיובו, והוא תמה למה אינו יכול לחזור, ומי גרע מפועל דיכול לחזור בחצי היום. ובקובץ שעורים קידושין אות צ"ב וכן בקהלות יעקב ב"מ סי' ל"ח ביארו דלהראב"ד וסייעתו החיוב דתשלומין אינו תלוי בחיוב שמירה דפועל, ולכן נהי דיוכל לחזור בו מהחיוב שמירה, אבל מהחיוב דתשלומין אינו יכול לחזור, משא"כ הרשב"א מפרש דחיובי תשלומין הוא מכח חיובו לשמור, וכיון דמחיובו לשמור יכול לחזור ממילא אין גם חיוב תשלומין.

והנה שומר דמחויב לשמור מסתבר דאסור לו לפשוע ולא לשמור ע"מ שאם יופסד ישלם, דכמו דאסור להזיק אע"פ שבדעתו לשלם, ה"נ שומר אסור לו לפשוע שיאבד החפץ אף אם בדעתו לשלם, ולדבריהם בשיטת הראב"ד באופן דחוזר ישאר עליו חיוב התשלומין, אבל חיוב השמירה אינו מחויב ויוכל להשאיר זה בלא שמירה אלא שאם יופסד יצטרך לשלם, ותמוה לומר כן. וכן יש לתמוה בעצם הסברא דהיכן מצינו חיוב אחריות בלא שמירה וכמו שהקשינו, ועוד יש להעיר דלפי הביאור הנ"ל נמצא דהראב"ד סותר דברי עצמו, דהא כאן חזינן דס"ל דלא שייך חיוב תשלומין בלי דיני שמירה, דאל"ה למה לא שייך להיות חיוב שמירה לקטן.

ואפשר לומר דהנה פועל שהשכיר עצמו לעבוד אין עליו כלל חיוב ממון לעבוד, ואם לא יעבוד יש אופנים שנוכל לחייב מדין גרמי וכדו', אבל אין עיקר חיובו ממון, אלא לעבוד, וע"ז יש דין שיכול לחזור, משא"כ בשומרין דחיובם מצד דיני התורה עם חיובי תשלומין, נמצא דגם חיובם לשמור דין ממון ע"ז, אע"ג דרמי עליה לשמור מ"מ דין ממון יש על הכל, ולכן ס"ל להראב"ד דחיובם כיון דדין חיוב ממון ע"ז לא שייך לחזור גם מעצם השמירה, דאין זה ב' דברים אלא דין א' לשמור ולהתחייב אם יפשע, ורק בפועל דאין כלל חיוב ממון אלא חיוב לעבוד, הוא דשייך לחזור. [ובקהלות יעקב הנ"ל בפירוש השני שם מחלק בין שיעבוד הגוף לחיוב הגוף דאז מחויב לראות שיהי' שמור, וכן הביא בשם הריטב"א דמתחייב בקנין לעשות מלאכתו של בעה"ב דאינו יכול לחזור בו, אבל לפי ביאורינו היות דכלול בחיוב השמירה חיוב ממון אז להכל יש דין ממון ומחויב לשמור מכח דין ממון שהטילה עליו התורה, וגם להשמירה שעליו לשמור דין ממון], והרשב"א סובר דכיון דמעורב בזה ענין שמירה ממש ובזה הא דינו כפועל ממילא להכל יש דין כפועל שיכול לחזור.

ולפי"ז לכו"ע לא שייך לחלק שיהי' חיוב תשלומין בלי חיוב שמירה. וא"כ קמה ונצבה הקושיא דבאופן דמסכים שילך עם הפקדון למקום המסוכן אינו שייך שיהי' עליו חיוב אחריות בתור שומר, דעיקר דין שומר לכו"ע הוא לשמור את הדבר אבל אם אינו מחויב לשמור על התוספת סכנה שעלול להיות ע"י המקום ההוא לא שייך חיובי תשלומין עליו מדין שומר שחידשה תורה רק ע"י קנין התחייבות מיוחד, וצ"ע. ועי' מש"כ לעיל דף י"א ע"ב בתוד"ה דעלויי בסופ"ב, ובקצוה"ח סי' רצ"ג סק"ג. וע"ע אילה"ש ב"מ ל"ו ע"ב.

בא"ד. דאפילו הוא עצמו הביאו בדרך ונאנס חייב דפשיעה הוא עושה שמוליכו בדרך במקום פלוני שיש בו סכנה ובע"כ חייב לשמור עד שיחזירנו לו בישוב במקום שהפקידו אצלו. בפנ"י הוכיח דכוונתם פקדון, דאילו בהלואה ודאי חייב הלוה באונסין אפילו לא פשע הלוה, אמנם אכתי צ"ע דבשלח שיביא לו הכסף, ואי מיירי דלא הי' דרך אחרת א"כ איזה פשיעה היא זו כיון דמרשה לו לשלוח במקום זה, וע"כ מיירי דהי' לו דרך אחרת וכן מבואר בשו"ע ס' קכ"א, א"כ אפילו אם הוי שליח והוי כאילו קיבל כבר, מ"מ הרי להשליח דין שומר עליו לגבי המפקיד וחייב בפשיעה.

ויש לומר דהמפקיד הסכים שיביא לו הפקדון אפילו ע"י הליכה בדרך הזה, גם איכא נפקותא בדבר, דבאם לא הוי שליח אז כששלח לו בדרך מסוכן יכול המפקיד לתבוע להנפקד דפשע בזה ששלחו דרך זה, משא"כ אם הוי שליח אז נהי דהשליח פשע וחייב כלפי המפקיד, אבל הנפקד כבר פטור דהחזיר הפקדון בזה שנתנו להשליח.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א