אילת השחר/בבא קמא/צט/א

אילת השחר בבא קמא צט א

דף צ"ט ע"א

לאו שהקדיחו לאחר נפילה דאיכא שבחא וש"מ אומן קונה בשבח כלי. הנה הפעולה שעשה הי' לפני שנעשה השבח, והנזק הי' לאחר שנעשה השבח, ומ"מ אי אומן קונה בשבח כלי הי' חייב על מה שניזוק אח"כ, אע"ג דבשעת פעולתו עדיין לא הי' שבח בעולם, חזינן דאם יזרוק חץ ויזיק דבר שעדיין בשעת זריקת החץ לא הי' בעולם, מ"מ חייב, ולא דמי להיכא דכלו לו חציו דהחץ לא הי' מגיע למקום זה, אבל היכא דבכח החץ להגיע אלא דהניזק לא נולד עדיין שפיר יתחייב.

ולא דמי לזורק כלי והי' כרים וכסתות ודעתו לסלק דלכאורה גם שם הא ידע דהכלי יוזק כיון שיסלקו הכרים והכסתות, דשאני זריקת הצמר להצבע שהיא בעצמה עושה את השבח, ומ"מ מכאן אין ראי' כ"כ דבנידון זה יתחייב, דאולי אפשר דכאן חיובו על מה שלא הוציאו בזמנו דהו"ל פשיעה ולא מטעם אדם המזיק על עצם הזריקה.

כגון דצמר וסמנין דבעה"ב. מבואר דאם הסמנין של האומן קונה משא"כ אם הם של הבעה"ב, ועי' בראב"ד הובא בשטמ"ק דהסמנין עושים כל השבח, ויש לעיין א"כ בסימנין של צבע דקונה אם מחמת עבודתו או מחמת הסמנין, דלכאורה אם עבודתו מזכהו בשבח מ"ש בלי הסממנין, ואם הסימנין לבד מזכין לו השבח א"כ צ"ע בדף ק"א דצ"ל שצבע הצמר דאי אין שבח סימנין ע"ג הצמר אינו מחויב לשלם, ולמה הא אי אומן קונה בשבח כלי נמצא דהסימנין קונין שבח וה"נ צריך להיות שבח לבעל הסימנין, וצריך לומר דבפועל כל הוצאותיו נקראין בהפעולה שלו ויעבור בבל תלין גם על דמי הסימנין ולכן צבע קונה בשבח אף אי הסימנין משביחין, משא"כ צבע קוף דהסימנין לבד אין קונין.

וצבע אגר ידיה הוא דשקיל. וברשב"א הקשה מ"ש מעצים דקונה בשבח כלי, ותירץ הראב"ד דלגבי צמר סממנים הוא דעבדי לשבח ואומן לא קנה בהו ולא מידי, אבל עצים כיון דלא צריכי לסממנים אלא לאומנותו של אומן אומנותיה הוא סממניו. ולכאורה הא גם בצבע צריך קצת אומנותו דהא חזינן דמסרו לצבע, משמע דהחילוק הוא דכאן צריך אומנות שהסממנים יעשו את השבח, משא"כ באומן דפעולתו עושה השבח, והיינו צמר שעשה שהסממנים ישביחו אין לו במה לזכות כיון דאת השבח הוא לא עשה, משא"כ בעצים דהידים שלו עשו את השבח, אלא דיש לעיין אם מ"מ זוכה במה שהושבחו הסממנים שיכולים לפעול בהצמר וכנגד זה הוא באמת פטור, או שזה לא מקרי שבח.

דאגריה לביטשי ביטשא ביטשא במעתא דהיינו שכירות. מבואר בסוגיא דבשכירות אין אומן קונה בשבח כלי וצריך טעם, ונראה דאם מקבל שכר עבור הטירחא אף שלא ישביח, א"כ ע"כ אין כוונתו לזכות בהשבח, דאז אם לא יהי' לו שבח לא יהא לו שכירות, וע"כ כוונתו השכירות בעד הטורח, משא"כ בקבלנות דכוונתו לזכות בהשבח, והנה זה מה שהקשו התוס' כאן בד"ה דאגרי' על רש"י דכיון דסוף סוף שכרו להשביח ומסתמא כלול בזה דיותר מהשבח לא ישלם לו, נמצא דהו"ל שכירות לשבח ושייך שפיר לקנות בשבח כלי.

והנה כ"ז להמבואר ברשב"א דתלוי במה שדעת האומן לזכות בהשבח, והא דשייך לזכות בכלל, יש להסתפק אם זהו שהבעה"ב מסתמא נותן לו זכות לזכות בהשבח, או דהוא סתם דין דכל מה שרוצה לזכות זוכה כיון דהוא השביח, וצ"ע בחזו"א סי' כ"ב סק"ז, וברשב"א לעיל דף צ"ה משמע כהגר"א עי"ש, ועי' באור שמח פ"י מהל' שכירות הל"ד, והנה בהתנה עמו לשכר ולפני שהתחיל לעשות הוזל צמר שצבוע באופן דהשבח אינו שוה כפי דמי שכירותו שקצב לו, יש לעיין אם יתחייב לשלם אף לפי שיטת הרמב"ן והריטב"א המובא בחזו"א שם סק"ח דאם נאנס הצמר חייב הבעה"ב לשלם היינו דהוי כאילו קיבלו הבעלים, אבל כאן כיון דאינו להאומן אלא השבח וכל דהשבח אינו שוה כדי שכירותו יועיל לסלק אותו לכאורה בדמי השבח.

[והנה מלשון רש"י ד"ה אמאי מבואר דאומן קונה הוי ממש שלו, וכן משמע ברש"י בקידושין דף מ"ח, וצ"ע למה באמת הוא מחויב לתת לו את השבח בכסף שקצב ולמה לא יוכל לחזור, ואף אם נימא דבמשיכת הצמר התחייב לתת בשכר שקצב, מ"מ למה לא יוכל לחזור דהא זה כמקנה דבר שלב"ל דהא אומן עדיין אינו בעלים על השבח, ואע"ג דלהתחייב אפשר אף על דבר שלא בא לעולם, מ"מ יש לעיין בהא דכ' הקצוה"ח סי' של"ב סק"ה בשם התה"ד דמבואר מע"ז דף ס"ג דלהתחייב להקנות דבר המסויים שלא בא לעולם לא מהני ודלא כהש"ך עיי"ש. ועי' בחזו"א דמאי סי' י"ד סק"א וסק"ד].

והנה בתוס' ד"ה דאגריה מבואר שיטת הי"מ דביטוש ראשון אין בו שבח ויהי' בל תלין, וצ"ל דהיינו דאינו ניכר השבח ואם ירצה למוכרו לא יקבל כלום עבור זה השבח, וכיון שאין בו שבח ע"כ כוונתו להתחייב אף שלא יעלה מחירו על ידי השבח ובזה הוא כמו שכירות.

ויש לעיין אם נתן לקבלן חפץ לתקן ומסרו לאחר איך יזכה האחר בהשבח ע"י שישלם להאומן שכרו, ולמה לא יוכל לומר לו לך לא נתחייבתי לתת שבחי והבעה"ב אין יכול למכור דבר זה דהוי כדשלב"ל, ונהי דיש לו התחייבות מהאומן אבל איך יכול למכור התחייבות, וצ"ל דזה נכנס בזכותי החפץ במה מכר ראשון לשני, וכמו שהוא יכול לסלקו מחמת ההתחייבות של האומן, ה"נ הלוקח אע"פ שלא שייך למכור ההתחייבות, דהתחייבות כזאת נותנת לו דין זכות בהחפץ ומכר החפץ עם כל הזכויות.

ברשב"א מבואר דאינו רוצה לקנות אלא את השבח אם יזיק וכנגד השכר אף אם לא יזיק, ומשמע דכשאינו רוצה לזכות הוא ממילא דבעה"ב, וצריך טעם למה, דאם מצד הדין השבח של המשביח א"כ במה יקנה הבעה"ב אם אין הפועל רוצה לזכות, וצ"ל דהנה בשבחא דאתי ממילא מגיע להבעה"ב, וכשאין האומן מתכוין לזכות הו"ל כשבחא דממילא.

קבלנות עובר עליו משום בל תלין או אינו עובר. הנה בשו"ע סי' רכ"ז סעיף ל"ג נפסק דבשכירות פועל אין דין אונאה משום דהוי כקונה עבד, ועבדים נתמעטו מאונאה, ומקור הדין הוא ברמב"ם, ויש לעיין למ"ד אומן קונה בשבח כלי אם בקבלנות יהי' דין אונאה כיון דאינו משלם עבור העבודה דזה כעבדות אלא שמוכר השבח מה שיש לו בהחפץ, ועי' בש"ך חו"מ סי' ש"ו דהביא הרבה ראשונים דס"ל להלכה דאומן קונה בשבח כלי, וא"כ לדידהו לכאורה יש לדון כנ"ל דיהי' דין אונאה בקבלנות לפי טעם הרמב"ם דכל מה דאין אונאה בשכירות דהוי כקונה עבדות.

ר"מ סבר אין לשכירות אלא לבסוף. ולדידי' לא הי' כלל מלוה ולכן מקודשת. יש לעיין דהא מה דלא יכולים לקדש במלוה משום דאינו נותן לה כסף בעין, א"כ נהי דכאן אין מלוה דלא התחייב כלל עד עכשיו, מ"מ הא אינו נותן לה, כיון דבעצם הכלי אין כלום להמקדש וא"כ מה נותן לה, ועמש"כ בקובץ שעורים אות קמ"ד.

ונראה מזה דאם א' נותן לשם קידושין דבר שאינו שלו, אלא דהוא יכול לתבוע הכסף עבור מה שנותן לה, הוי שפיר נתינת כסף ויכולה להתקדש, ולפי"ז אם יתן לה דבר הפקר באופן שהי' יכול לתבוע עבור טירחתו מקודשת, והא דלא מקודשת במלוה דכיון דאינו כסף בעין נמצא דהא לא קיבלה כסף, משא"כ בנתינת הכלי שעשה אומן דהיא מקבלת כלי מתוקן, ואע"פ שאין להאומן בו כלום, מ"מ הא נתן לה חפץ שהיא צריכה לשלם עבור זה כסף, ועפ"י דין יש לו לעכב החפץ באם היא לא תתחייב תשלומין, נמצא דהיא קיבלה דבר בעין אפילו שאצלו אין שייך לו דבר בעין. ומ"מ צ"ע כיון דהכלי הוא שלה נמצא דלא ניתן לה חפץ. ואולי יש לו בהחפץ זכות כמו משכון, וזה רק אם למ"ד אומן קונה בשבח כלי יש לו בה יותר מבמשכון בעלמא, לכן גם למ"ד אינו קונה בשבח כלי יש לו בה קנין כמשכון.

ולשיטת הרמב"ם פ"ה מאישות הי"ג, דביארו [אבנ"מ כ"ח ט"ז], דבמלוה אינה מקודשת משום דלא קיבלה דבר שתוכל ליהנות מזה, צ"ל כאן דמקרי דקיבלה כלי ליהנות, כיון דהי' יכול לעכב לא לתת לה ונותן לה בחינם מקרי דמי מחילת המלוה דנותן לה דבר שתהנה.

תוד"ה דאגרי'. וי"מ דכי אגרי' לבטשי עובר משום בל תלין אביטשא קמייתא דבההיא ליכא שבחא. צ"ל דס"ל דכיון דאז בשעתו אינו ניכר שום שבח אחרי הביטשא ההיא, אע"ג דאח"כ מה דנשבח הא זה בצירוף הביטשא קמייתא, מ"מ אינו זוכה כלום אז בהביטשא קמייתא, ושייך ע"ז בל תלין.

תוד"ה בשליחא. ה"מ לאוקמי דאגרי' לביטשא. משמע מהתוס' דאגרי' לביטשא נקרא קבלן, ובפשוטו כוונתם לפי הי"מ שבתוד"ה דאגריה, ועי' במהדורא בתרא דרצה לפרש לפי רש"י בהמקבל דגם זה נקרא קבלן, והעירוני דהא בגמ' משמע דרק אי לא מוקמינן לביטשי אז מסייע לרב ששת, הרי דלביטשי אין זה קבלנות לפי סוגית הגמ' דרב ששת לא ס"ל מחמת אין אומן קנה בשבח כלי, וכל הבעיא היתה דאולי בל תלין נאמר רק בשכירות ולא בקבלנות, וא"כ מאי קאמרי דהי' יכול להעמיד באגרי' לביטשי, ונראה דכוונתם דהא אי לא היינו מעמידים לביטשי הרי ע"כ דאין אומן קונה בשבח כלי ואז יהי' ראי' לרב ששת מחמת אין אומן קונה, אבל כשאנחנו רוצים לדחות דרב ששת מיירי בשליחא דאגרתא ואומן קונה, ממילא נצטרך כבר להעמיד הא דהנותן טליתו לאומן באגרי' לביטשי, ובאמת יהי' גם עכשיו ראי' דקבלן עובר, אלא דקודם חשבנו דטעם רב ששת משום אין אומן קונה ולכן זה ראי' רק למאי דלא איירי באגרי' לביטשי, משא"כ עכשיו באמת יהי' ראי' לרב ששת אע"ג דאיירי באגרי' לביטשי כיון דטעמו של רב ששת אינו בגלל אין אומן קונה.

תוד"ה אלא. אור"י וכו'. פירוש דהא חזינן מקושית הגמ' דאלא במאי מקדשא דאפילו אי המקדש במלוה מקודשת וישנה לשכירות מתוע"ס ואין אומן קונה בשבח כלי, וע"ז הי' קשה להם אי ישנה לשכירות מתוע"ס יש כבר חוב ואין אומן קונה ויש כבר מלוה ששייך ע"ז מחילה מ"מ אינה רוצה להתקדש עד שיגיע לידה, ואע"ג דבמלוה שיש עליה משכון ס"ל לקצת ראשונים וגם התוס' בקידושין דף י"ט דמקודשת אלא דהם הצריכו הנאת מחילת מלוה, אבל בשו"ע אהע"ז סי' כ"ח סעיף י"ב מובא שיטות הראשונים דסברי דמקודשת אע"פ שלא החזיר המשכון, מ"מ יכול להיות דכאן גרע דגילתה דעתה דרצונה בהנזמים, והא דכתבו אפילו אי אין אומן ומשמע דאי אומן קונה פשיטא יותר דלא תתקדש, ולכאורה לפי הריטב"א דסובר דאומן קונה הו"ל רק כמשכון, והמקדש במלוה שיש עליה משכון הא ס"ל לקצת ראשונים דמקודשת, א"כ לכאורה למה כתבו אפילו לא יהא אומן קונה, דלכאורה אותו הטעם צריך גם אי אומן קונה, וצריך לומר נהי דהוי משכון אבל אין מלוה לפני שהחזיר ולא שייך לקדשה בהמלוה, ויש לעיין להני דסברי דאפשר לקדש באם יתחייב עצמו לתת לה כסף, עי' בתוס' בקידושין דף ח' ע"ב ד"ה מנה וברא"ש שם ובפנ"י, א"כ כאן כשמוחל הרי ממילא מתחייב לתת לה השיראין בחנם, ולמה כתבו בועוד אור"י דכיון דעוד אין לו זכות לתובעה אין כאן מלוה ולא נתן לה כלום, דהא נתן לה התחייבות למ"ד אין אומן קונה בשבח כלי, דיש חוב והוא יכול לעכב מלתת לה בלי כסף ועכשיו יש התחייבות, וכן יש להקשות במלוה שיש עליה משכון להני דסברי דלא מהני לפני שהחזיר לה המשכון, וצריך לומר דזה לא נקרא התחייבות ממש כיון דעצם החפץ הי' בין כך מחויב לתת לה ע"י שהיתה משלמת לו וכן במשכון.

ומש"כ התוס' לפי הועוד אור"י דכיון שאין יכול לתובעה אין כאן נתינת כסף, ג"כ נראה דבסתם הלואה שעוד לא הגיע זמן הפרעון שפיר נקרא שנותן לה כיון דזמן הפרעון ממילא אתיא, משא"כ כאן דכ"ז שלא יתן לה לא יהי' שום תביעה וצע"ק, ועי' בבית שמואל סי' כ"ח ס"ק ל"ח ובאבני מילואים ס"ק מ'.

בא"ד. ועוד אור"י וכו' כיון שאין יכול לתובעה בדין שכרו עד שיגיע הממון לידה ואין חשוב כנותן לה כלום. ובקצוה"ח סי' קכ"ו ס"ק י"ג ביאר דכ"ז שלא החזיר אין שום מלוה, לא רק דאין לגבות עדיין, דאם הוי רק כלא הגיע זמן פרעון, אז למאן דס"ל דמקדש במלוה מקודשת היתה מקודשת אע"פ שלא הגיע עדיין זמן פרעון כיון ששניהם רוצים, אלא דכעת אין שום חיוב רק כשמחזיר הכלי חל חיוב למפרע. וברמ"ה בשטמ"ק כתב דלמ"ד ישנה לשכירות מתחילה עד סוף אז עד שגומר הוי רק כאילו לא הגיע זמן פרעון, ולפי"ז משמע דדבר שגמר כבר ועדיין מחוסר החזרת החפץ אינו מחויב כלל וכסברת הקצוה"ח.

והנה גם לתירוצם זה משמע דהמחילה מועילה אלא דלא יעשה קידושין, וכ"ש בתירוצם הקודם דאם היתה מסכימה היתה מתקדשת הרי דכבר חלה מחילתו, ונצטרך לומר להקצוה"ח דכיון דאח"כ כשמחזיר נעשה התחייבות למפרע לכן מועיל מחילתו, מ"מ לתירוץ הראשון דמשמע דאם היא תסכים להתקדש לפני שיגיע לידה היתה כבר מקודשת, וצריך טעם למה, הא עדיין לא קיבלה כלום, ודוחק לומר דכוונתם רק אם אח"כ כשתקבל הנזמים דאיגלאי מלתא למפרע דהיתה חייבת וממילא חלה אז המחילה למפרע לכן הקידושין חלים למפרע וזה לא משמע כלל.

והנה עיקר תמיהתו היא דכיון דכבר מחויבת אע"פ שלא הגיע זמן הפרעון מ"מ הרי נתן לה כבר מלוה ושפיר יכולה להתקדש למאן דס"ל דהמקדש במלוה מקודשת, אמנם אין כל כך ברור סברא הנ"ל, דהנה אם א' יקנה לאשה חפץ שתקנהו לאחר ל' יום ורוצה שכעת תתקדש בזה, לכאורה בודאי לא הוי קידושין אפי' אם יהי' ברור שתזכה בהחפץ לאחר ל' יום, וא"כ גם כאן אפשר דמיקרי נותן לה מלוה לאחר ל' יום ואינה מקודשת, בפרט לפי"מ שביארו בשיטת הרמב"ם דצריך ליתן דבר שתוכל ליהנות בו, וכאן לא תהנה מזה רק אחרי זמן פרעון, ולתירוץ קמא אם היתה מסכימה היתה מתקדשת שפיר בזה דלא צריך שתיהנה תיכף מהדבר, אבל לכו"ע יש כבר חיוב ששייך מחילה.

בא"ד. ועוד אור"י וכו'. עי' בקצוה"ח סי' קכ"ו סקי"ג דביאר לפי שיטת רש"י וה"ג דאחרי שהחזירו לה זוכה למפרע כל משהו מלוה אי ישנה מתחילה ועד סוף, ונראה דהנה באמת אי ישנה מתחילה ועד סוף נקרא שנותן לו העבודה כל משהו שעשה, אלא דאין חיוב כ"ז שלא החזיר לו החפץ בידו, נמצא דכבר קיבל העבודה אלא דאת הכלי לא קיבל, וכדי להתחייב צריך שיקבל גם את כל הכלי, ולכן הו"ל כאוכלת ראשונה בהא דקידושין דף מ"ו דכאן כל משהו הוא נותן וכאילו אוכלתו, משא"כ אי אינה אלא לבסוף מקבלתו את העבודה ביחד עם ההחזרה לידה.

והנה נראה דלמ"ד ישנה מתחילה ועד סוף לא יועיל אם יתנה שיהי' רק לבסוף, כיון דאין החיוב בין כך רק לבסוף אלא דנקרא דנותן לה הפעולה על משהו, א"כ ע"ז לא שייך תנאי, דהפעולה המחייבת יש כבר רק חסר ההחזרה, א"כ אף אם יתנה כגון באדבר עליך לשלטון שיהי' החיוב לבסוף, לא יועיל דלמעשה קיבלה כל דיבור ודיבור אלא דהתנה דלא יתחייב רק לבסוף מ"מ הא כבר קיבלה ואכלתו, ומה איכפת לי אם יתנה שלא יתחייב דהו"ל כאילו קבעה הזמן, אבל קבלת הפעולה יש כבר והדין כבר מחייבתו אלא דהתנה שלא תצטרך לשלם.

אמנם למ"ד אינה אלא לבסוף אפשר ששייך להתנות שיתחייב בכל משהו, ואז כאילו יש הרבה פעמים לבסוף, דכל משהו כאילו בסוף וצ"ע. (מהדו"ק)

תוד"ה ואיבעית אימא. דאי אינה אלא בסוף וכו'. יש לעיין דנהי דהחיוב נעשה בשעת החזרת הנזמין ואין כאן מלוה, הא מ"מ אין כאן כסף בעין, אלא דכל החסרון דמלוה היינו כיון שכבר אכלה הכסף ואין כאן הנאת כסף דכבר בין כך אכלה, משא"כ כאן דעכשיו מקבלת הנאה במה שלא מתחייבת לשלם ואת הכסף הזה שמקבלת כעת עוד לא אכלה, ולפי"ז יש סברא דארווח לה זימנא יועיל יותר ממה שהמקדש במלוה, דהמקדש במלוה היינו בעצם הכסף וזה כבר שלה, משא"כ בארווח לה זימנא הוא מקדש אותה במה שהיתה צריכה לתת כעת וזה עוד לא הי' לה, וצ"ע ברמב"ם פ"ה מאישות, ועי' בברכת שמואל קידושין סי' ד'.

והנה כאן כ"ז שעושה הוא עושה לשם קידושין, ויש לעיין דהנה תוס' בקידושין דף מ"ו ע"א ד"ה ואפילו הקשו דכיון דנותן שם את התמרים לשם קידושין למה הוי מלוה אפילו אם אוכלת ראשונה ראשונה, ותירצו דכיון דעוד לא גמר נתינת הקידושין עד התמרה האחרונה ובינתיים נאכלה ראשונה הו"ל מלוה, אבל כאן הא לא התנה כסף רק קידושין, אלא דכיון דישנה מתוע"ס מיקרי כאילו אכלה כל פרוטה ופרוטה, ואמאי דהא כיון דלא התנו על כסף אלא על קידושין ולא הי' כאן כלל התחייבות לשלם כסף א"כ לא הי' כאן עדיין אכלה, דהא כאן ההתחייבות עושה שאין כאן כבר הפרוטה הראשונה והיא כבר מלוה וכאן הא לא הי' התחייבות, ונראה לומר דאי ישנה מתחלה ועד סוף אפילו אם יתנה שלא יתחייב אלא בסוף אולי לא יועיל אלא דיהי' כאילו התנה שזמן הפרעון יהי' בסוף, דלא שייך תנאי שלא יהי' התחייבות רק למחול לגמרי, אבל שיתחייב אח"ז על העבודה שעשה כעת לא שייך דסוף סוף נמצא שיתחייב על עבודה של עכשיו בזמן יותר מאוחר, וא"כ גם בהתנה שיעשה לשם קידושין מ"מ כיון שעשה פרוטה יש כאן התחייבות, וא"כ כשמתנה שתתקדש בסוף כל העשי' הרי אינו מוחל לגמרי שלא יהי' התחייבות מעשייתו, אלא דבעד ההתחייבות רוצה לקדש והתחייבות של כל פרוטה ופרוטה בזמן עשייתה מחייבת אלא שתפרע לו בסוף במה שהיא מתקדשת ושוב הו"ל מלוה, משא"כ למ"ד אינה אלא לבסוף דעיקר החיוב נעשה בשעה שמחזירה וזהו עושה לשם קידושין והו"ל כאילו עושה לה הכל ברגע ההיא, ולפי"ז כבר אין ראי' למש"כ לדמות לארווח לה זימנא.

בא"ד. אבל יש להביא ראי' וכו'. תוס' הוכיחו מהא דמותר לקחת דמי הכיפה משום דישנה לשכירות מתחלה ועד סוף, ולכאורה שם הא לא מהני מה שפסק לעבוד הכיפה דהא אסור, א"כ הו"ל כאילו תמיד הוא הסוף ואח"ז שוב ממשיך לעבוד ולכן מותר לכו"ע, וחזינן מתוס' דאע"פ דאסור להמשיך לעבוד מ"מ לענין דיני השכירות הו"ל קבלנות על כל הכיפה ושייך להתחייב כן לבסוף.

בא"ד. אימת מיתסרא במכוש אחרון מכוש אחרון לית בה שוה פרוטה. בתוס' בע"ז דף י"ט ב' הקשו דמ"מ הא אסור ליהנות מדמי עבודת כוכבים אפילו בפחות משו"פ ונמצא מעורב איסור בהשכר, ותירצו דהעכו"ם לא הי' מוריד לו הפחות משו"פ אפי' אם לא הי' עושה המכוש האחרון, ואע"ג דעכו"ם מקפיד על פחות משו"פ הכא ליכא קפידא כולי האי, וצע"ק דהא לענין אם העכו"ם מקפיד על פחות משו"פ אין נפק"מ בין אם ישנה מתחילה ועד סוף או אינה אלא לבסוף, וא"כ למה אם אינה לשכירות אלא לבסוף אסור ליהנות, הא על החצי פרוטה של המכוש אחרון אינו מקפיד העכו"ם, ונמצא דכל התשלומין יתייחס אל כל העבודה חוץ מהמכוש אחרון, ויהי' כאילו גמר כבר לפני המכוש האחרון דאז הא מותר ליהנות גם למ"ד אינה אלא לבסוף.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א