אילת השחר/בבא קמא/פא/ב

אילת השחר בבא קמא פא ב

דף פ"א ע"ב

בני העיר מסתפקין ממנו. הרמב"ם פסק דדוקא בני העיר ולא בני העיר אחרת, וכן הוא נמי בתוס' בע"ז דף נ"ט ד"ה הא, ומבואר דזה שייך לבני העיר ויכולין לעכב לבני עיר האחרת לקחת. וכתב נמי אע"פ שאין עיקרו בחלקם, וצ"ע מה כוונתו עיקרו, דלא מסתבר שהתחיל לנבוע דהיינו שהתחיל במקום א' והוא עובר בעיר דאין רשות לבן עיר אחרת לקחת מזה, ואולי כוונתו דאע"פ שאין עיקרו בחלקם דהיינו שהוא מתרבה יותר רחוק מהעיר.

הא דאורייתא הוא. פי' דהי' משמע שכל הענין דמעלהו הוא מתקנת יהושע, דאל"כ מה צריך להשמיענו בתועה חבירו, דהא כיון דתועה יכול להפסיק ממילא גם באופן דרוצה להשיב ג"כ יצטרך להפסיק, וע"ז פרכינן דאורייתא הוא, ומשנינן דהחדוש הוא רק דמפסיג, ויכולין לומר דיש באמת חידוש דאע"ג דכשהוא יודע הדרך הא אין כאן תועה דהא יכול ללכת דרך המיצרים וכל התקנה דיהושע הי' רק בתועה, וכאן מה חשוב אם הוא בעצמו יודע או על ידי אחר שיכול להודיענו, וע"ז קמשמע לן דהא זה תקנת יהושע, ונמצא דהי' באמת כאן תקנה בשביל השבת אבידה ולא כל תועה ובסיפא יש תקנה בתועה, וזהו דאמרינן אתא איהו תיקן דמפסיג היינו דתיקן תקנה בהשבת גופו.

השבת גופו מנין ת"ל והשבותו. ובסנהדרין הגירסא אבידת גופו מנין, והנה בב"מ דף ל' הובא בנימוק"י מחלוקת אי חיוב דהשב תשיבם חל רק אחרי שהגביה את האבידה דהיא ברשותו, או דגם קודם מוטל עליו להגביה ולהרים מחמת עשה דהשב תשיבם, ולהסוברין דהחיוב הוא רק לאחר שבאו ברשותו, א"ש דכאן צריך פסוק דהשבותו אע"ג דעדיין לא בא ברשותו, אבל להסוברין דגם קודם מחויב לקחת הדבר ולקיים השב תשיבם, א"כ למה צריך קרא על גופו, דאם ממונו מחויב להחזיר כ"ש גופו.

ומת מצוה קונה מקומו. צריך להבין מה נקרא לענין זה מת מצוה, ועי' בנזיר דף מ"ג ע"ב בתוס' וברא"ש שם, ומבואר דאם בנו הולך בדרך ואביו מת נקרא מת מצוה, ויש לעיין אם גם קנה מקומו, וכן יש לעיין במצאוהו רבים חוץ לתחום אם נקרא מת מצוה לענין דקנה מקומו, והנה ברש"י עירובין דף י"ז במה דפרכינן פשיטא דמת במלחמה מת מצוה הוא, ומתרצינן כגון דקרי לי' ועני, פירש"י דיש לו יורשין, הרי דאם אין לו יורשין אע"ג דרבים מצאוהו הי' קונה מקומו מדין מת מצוה, ולכן הי' אפשר לומר דבאמת לענין דין דמת מצוה תלוי העיקר באם יש לו יורשין, ובמהלך בדרך נהי דיש לו דין מת מצוה דצריך לטמאות אליו אפילו אם הוא כה"ג, אבל אין לו דין דקנה מקומו, דזהו רק אם אין מי שיש עליו חיוב מטעם ירושה לקוברו, דבזה אם לא יקנה מקומו יהא מוטל בבזיון כי מי יחפש בשבילו קבר, משא"כ אם יש לו יורש לא צריך בעל השדה להפסיד אלא שהיורש יקנה קבר, אבל אם מצאוהו אפילו רבים בדרך יש עליו דין מת מצוה דקנה מקומו כיון דאין לו יורשין כאן.

והא דאמרינן בסנהדרין דף מ"ז ע"ב דקבר הנמצא מחדש מותר לפנותו ופרכינן דלמא מת מצוה הוא ומשנינן דאם הי' מת מצוה הי' ידוע, ולכאורה מה תשובה היא זו הא כיון דכשיפנהו הרי אין לו קרובים ומת מצוה קנה מקומו ממילא דיצטרך להשאירו בקבר, אבל נראה דאם א' יראה שיביאו מת על שדהו והאנשים שהביאוהו אינם, אין על הבעל שדה חיוב לקוברו במקומו, דהא אין זה מקומו, ונהי דחייב לטפל בו דהו"ל מת מצוה, אבל לא קנה מקום הזה דהא קנה מקומו הקודם, וממילא דיוכל להביאו לבית הקברות או בשדהו למקום אחר.

והנה אמרינן בגמ' ונפסק ברמב"ם פ"ט מהל' רוצח הל' ט' דאם נמצא ראשו במקום א' וגופו במקום אחר מביאין גופו בתר רישיה, ומבואר בסוטה דף מ"ה דהיינו דנפל במקום הראש אלא דהגוף רהיט ואזיל, ולכאורה מה נפק"מ הא בודאי דאם הי' מוצאין גוף לבד ואין ראש ג"כ יש דין דקונה מקומו, וא"כ יקנה הגוף לבד את מקומו שנמצא כעת, וע"כ דקונה מקומו שהי' קודם וכיון דתלינן דהגוף הי' במקום הראש מביאין אותו לשם, א"כ היכא דהוי ספק מהיכן הוא בא אבל בודאי בא ממקום אחר, נימא דאינו קונה במקומו ולזה הוא דאמרינן שנוכל לפנותו, ולפי"ד אם הראש נשרף ג"כ נקבור הגוף במקום שמצאו הראש, והנה חזינן דאם הי' מת מצוה הי' ידוע, ומסתמא אין זה משום שאח"כ נתפרסם, דמסתמא בשעת קבורה ג"כ נודע לאנשים הרבה, ואם נימא דכשיש הרבה אנשים אין קונה מקומו א"כ איך קברוהו כיון שהי' הרבה אנשים, הרי מזה דאפילו מצאוהו הרבה אנשים ג"כ קנה מקומו.

והנה בנמצא הרוג אמרינן בגמ' דקוברים אותו במקומו אחרי המדידה, וכן הוא ברמב"ם פ"ט מהל' רוצח, וע"כ מיירי דאין לו קרובים כאן, ואע"ג דיכולין להביא קרובים, יתכן דאיה"נ דאם יבואו קרובים יובילוהו לבית קברות וכדמשמע בעירובין דף י"ז, אלא דהא יש ב"ד שמדדו והרי יש רבים וא"כ איך קונה מקומו, הרי דגם ברבים שמצאוהו ג"כ לענין זה נקרא מת מצוה דקנה מקומו.

וכן משמע קצת כאן ברש"י דכתב ועל בעל השדה של ימין ושל שמאל לעכב, ומשמע דאפילו אם באין ג"כ יכולין לעכב, ותיפוק לי' דאם הם נמצאין הרי יש כבר רבים, ויש לדחות דבאמת לא נמצאין כאן.

ולפי"ז אם הדין דקונה מקומו היינו דאסור להוליכו למקום אחר כסברת התוס' בכתובות דף י"ז ד"ה מבטלין, יהי' אסור לפנות קבר של מת מצוה דקונה מקומו, ולא יועיל מה שכעת נמצאין רבים, דהא גם במצאוהו רבים קונה מקומו, והחזו"א בב"ק סי' י"ח ס"ק ט"ו העלה בכ"ז אחרת וצ"ע.

במוטל על המיצר. לכאורה מה חידש רב ביבי, דהא גם קודם ידענו דנמצא באיסרטיא דהוא רה"ר, ורש"י בד"ה על המיצר מפרש דמוטל ברוחב הדרך, ובודאי מסתבר דאם יהי' ארכו של מת לאורך הדרך ג"כ יצטרכו לפנותו ומה תירץ רב ביבי, ואולי איסרטיא זה מקום רחב מאד ולא כל האיסרטיא הוא הדרך, ולפי"ז יהי' מובן קושית הגמ' בפשיטות, דהגמ' ס"ל דמיירי באין מוטל על הדרך ומ"מ אין זה דרך כבוד להיות נקבר באמצע האיסרטיא, אבל אם הי' הדין דקונה מקומו פרש"י בעירובין דף י"ז ב' דאסור לקחתו משם, דהיינו כיון דהוא במקום שאפשר לקוברו אלא דיותר כבוד לקוברו במקום אחר ממילא אסור, וכאן רש"י מפרש אפילו אם נימא דמצד זה הי' צריך להיות מותר כיון שזה יותר כבוד לו, ומ"מ הא יוכל בעל השדה לעכב דהא להמת יש מקום, ואין בעל השדה מחויב לתת שדהו, דהא מצד הדין אפשר לקוברו שם, ונהי דכיון דלכבודו הוא דעבד מותר וצריך לפנותו משם, אבל ע"ז הא לא היתה תקנת יהושע רק על המקום, וכאן הא מעצם הדין יש לו מקום, דהא אם לא הי' אפשרות לקבור במקום קרוב בצד הי' קוברין שם, וע"ז תירץ רב ביבי דמוטל על המיצר ובמקום כזה א"א לקוברו בשום אופן ולא קנה מקומו שם וכיון שכן מפנהו להמקומות האלה, ומסתברא דגם זה מתקנת יהושע דבאם מוטל על המיצר צריך לקוברו בצדדין, אמנם בחזו"א סימן י"ח ס"ק י"ד פירש באופן אחר עי"ש.

ויש לעיין לשיטת התוס' בכתובות דף י"ז דבמת מצוה אסור לקוברו במקום אחר אפילו אם יש לו מקום אחר, איך יהי' במוטל על המיצר דמפנהו לצדדין, אם גם בזה קנה מקומו, או דאז אין הדין דקונה מקומו אלא דתיקן דאפשר לקוברו שם, אבל אם ירצה משום כבודו לקוברו במקום שלו או בבית הקברות יכול, והנה בשניהן זרועין שתיהן בורות קוברו באיזה מקום שירצה, ובודאי לא שייך לומר דיש לו קנין על המקום ההוא דהא תלוי בדעתו ואז אפשר דמותר נמי להוליכו לבית קברות, ואם היינו אומרים כן הי' אפשר לפרש דברי הרמב"ם בפ"ה מנזקי ממון דכתב דבמוטל על המיצר מוליכו לביה"ק, והלח"מ תמה דסותר דברי עצמו בפ"ח מטומאת מת דכתב דמפנהו לצדדין, ולפי"ז הי' אפשר דשם מיירי מעיקר דין דקנה מקומו ולכך במוטל על המיצר אין דין דקונה מקומו, ומצד דין דמפנהו לצדדין יכול להוליכו לבית הקברות, אבל בפ"ח מטומאת מת פסק דמפנהו לצדדין דהיינו לא מתקנת קנה מקומו אלא דחכמים הפקירו השדות כדי שהמוצאו יוכל לקוברו שם, ומה דקשה דהו"ל להרמב"ם להזכיר בפ"ה מנזקי ממון דיכול לקוברו שם, ע"ז יש כבר לתרץ כהלח"מ דסמך על מש"כ בפ"ח מטומאת מת, ובכ"ז נראה דחוק.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א