אילת השחר/בבא קמא/יב/ב
שאני מקרקעי דניידי ממקרקעי דלא ניידי. דלכן לא נקנה העבד אא"כ עומד בתוכה. והנה יש לפרש דלא נקנה אא"כ עומד בתוך הקרקע שנעשה פעולת החזקה אבל בקרקע רחוקה לא, אבל במאירי כתב דאם מכר לו קרקעות בעשר מקומות ובהם עמדו עבדים הם נקנים, הרי דאע"ג דבהקרקעות הרחוקות לא נעשה פעולת קנין, מ"מ כיון שהם נקנים בחזקה של שדה א' לכן העבדים שעומדים בהקרקעות הרחוקות גם הם נקנים, הרי דהעיקר דהעבד נקנה עם הקרקע שנקנית ולא כשעומד בקרקע שאינה נקנית להקונה, ובאמת טעמא בעי מאי נפק"מ עומד בתוכה ללא עומד בתוכה, וכי העבד מחובר להקרקע שעומד עליה.
תוד"ה שאני. וי"ל דעבד וקרקע חשיב חד תשמיש. הנה אין לומר דטעם דמהני קנין שדה א' לשדה הרחוקה דהוי כעשה בהשני' המעשה קנין. ולפי"ז בעבד הסברא דלא יועיל דהא ודאי אין לומר דגדר בשדה הוי כאילו עשה גדר בהעבד, וע"כ דרק הקנין מהני בהשני, אלא דבשני מיני תשמישים לא מהני אבל עבד דראוי לקרקע הרי הוא כאותו מין תשמיש, ועי' ברשב"א דהסיק דיותר מסתבר דהאי סוגיא אזלא אליבא דהלכתא דגם החזיק בחולסית קנה מצולה.
בקדשים קלים ואליבא דריה"ג. הנה הרמב"ם פסק דשלמים שהזיקו גובה מבשרן וכן תודה שהזיקה, הרי דס"ל כר' יוסי הגלילי, והקשו דהא פסק המוכר עולתו ושלמיו לא עשה כלום. ובקצוה"ח סי' ת"ו חידש דמה דיכול למכור היינו אכילת הבשר אבל לא את כפרת הקרבן שיעלה להקונה, ובחזו"א ב"ק סי' ג' ס"ק ט"ו הוכיח דלא ס"ל כר' יוסי הגלילי ולר' יוסי הגלילי יכול למכור גם כפרת הקרבן, וכדבריו מוכח בתלמידי ר"פ הובא בשטמ"ק לקמן דף ס"ו ע"ב דלריה"ג יכול למכור שיעלה הקרבן להקונה דאיצטריך קרא למעט קרבן גזול משום דלמכור קרבן אפשר, הרי דשייך למכור שיהי' קרבן לקונה, והוא כתב דהרמב"ם פסק דרק כשהזיקו הקדשים קלים חייב אפי' לא לר' יוסי הגלילי דהוו כממון בעלים, רק לענין נזיקין דלזה אי"צ ממש בעלים דהא גם גזלן חייב אם הבהמה הגזולה הזיקה ברשותו, והגמ' קאמר דגם לדידן כאן חייב כמו לר' יוסי הגלילי, וזה דוקא אם הזיק אבל אם הוזק השלמים באמת פטור המזיק.
וצ"ע לפי"ז למה לא הביא כלשון הגמ' קדשים קלים, דהא לפי"ז גם בכור יהי' חייב אע"פ שלכו"ע אינו ממון בעלים, וע"כ דס"ל דרק לריה"ג דהוי ממון בעלים לכן חייב ופסק כמותו, וריה"ג הא ס"ל רק בשלמים ותודה דהוי ממון בעלים לכן חייב בין אם הזיק ובין אם הוזק, אבל מתנות כהונה אינו ממון בעלים ופטור בין אם הזיק בין אם הוזק לכן לא הי' יכול לכתוב סתם קדשים קלים דאז הי' משמע גם בכור.
והנה יש לעיין אם שייך בכלל שיהא הוא בעל הקרבן והשור אינו שלו לגבי שאר דברים, דלהקצוה"ח הא בהכרח שייך דין כזה, דהא מוכר הבשר והוא נשאר בעל הקרבן אע"ג דאחרי שמכרו לא שייך לו הבשר לאכול אותו, אבל אי לא נפרש כהקצוה"ח אלא דאפשר למכור גם להיות בעל הקרבן, אפשר דבכלל לא שייך להתחלק, דלא שייך לומר דיש לו קרבן שלמים ואין הבשר שלו.
ובאופן דא' מביא שהשני יתכפר שמעתי שהגרי"ז מבריסק זצ"ל הסתפק מי אוכל את הבשר, ואם המקדיש יאכל את הבשר יהי' ראי' דאפשר להיות בעל הקרבן אע"ג דהשור לגבי אכילת בשרו אינו של המתכפר.
ולקמן דף י"ג ע"ב דאמרינן ניזק אוכל בשר ומתכפר מביא לחם הרי דהמזיק נשאר המתכפר, התם שאני דלתוס' הא גם לאחר שחיטה הוי חלק הבעלים ממונם ושייך אז לגבות, נמצא דבשעת זריקה הי' עדיין של הבעלים הכל ורק זכות גבייה הי' להניזק בהבשר, ולרש"י דס"ל דחלק הבעלים לאחר שחיטה הוי ממון גבוה, ולכאורה הגוביינא היא מחיים ונמצא דבשעת הקרבה יש להמזיק רק זכות קרבן, מ"מ מהלשון גובה מבשרן משמע דהגבייה אחרי שזה בשר, ואפשר דלגבי גבייה אפשר לגבות ממנו בלי דין בעלות, דרמי על המזיק ליתן לו שיפרע נזקו מהבשר אע"פ שלא יקנה זה ולא יהי' לו דין בעלים, וכל השאלה אם הוא בעלים שיתחייב בהיזיקן דלזה צריך בעלים, [ועי' בחזו"א דדן בזה אם שייך בזה גבייה]. ואם נימא כן שוב לא יהי' הכרח דשייך להיות מתכפר אם אינו בעלים על השור, ואין הכונה על קדשי קדשים דאז אין להבעלים רק דין מתכפר, אבל בדבר ששייך להבעלים אפשר דאם גוף השור אינו של המתכפר לא יוכל להיות לו דין מתכפר.
רש"י ד"ה מחיים. שאחריות הוא עליו. עיין רש"ש שתמה מה דלפירש"י נמצא דבשלמי נדבה אינו ממון בעלים. ועוד יש לעיין דממ"נ אי ס"ל דבלי זה שחייב באחריות אינו חייב, מה יוסיף חיוב אחריות, הא רק ר"ש ס"ל דבר הגורם לממון כממון דמי, ולר"ש הא אין חילוק בין קדשי קדשים לקדשים קלים, א"כ מה מוסיף הטעם שחייב באחריות.
עוד יש לעיין דרש"י לקמן דף ע"ו א' ד"ה דר"י הגלילי כתב דעד אחרי הקטרת חלבים זה ממון בעלים, והא אחרי הזריקה אינו חייב כבר באחריות ולמה זה אז ממון בעלים.
ואפשר לומר בשיטת רש"י דבאמת קשה כיון דלרש"י לאחר שחיטה גם חלק הבעלים הוי ממון גבוה, נמצא דנהי דהתורה אמרה דהוי ממונו, מ"מ למעשה לא נפסד כלום, כיון דלאחר שחיטה זה ממון גבוה ומחיים מה יכול לעשות בו, ואם משום דיכול למוכרו הא גם להשני יהי' אותו הדבר, וכעין מה שנתבאר בדברינו לקמן דף ס"ב ע"ב דכל דבר שיש בזה הדבר איזה שימוש הוא גופו ממון, משא"כ בשטר אע"פ שאפשר למוכרו מ"מ גם הקונהו קונה אותו כדי שיגבה אבל אין בזה עצמו שימוש תכליתי ולכן אינו גופו ממון, וה"נ כאן הקרבן במה שהוא שלו אין לו בזה כלום עדיין ובמה הפסידו, לכן כתב רש"י דהפסידו כיון דחייב באחריותו, והיינו דאע"ג דרק לר"ש מה שחייב באחריותו עושהו לדין ממונו, משום דלרבנן לא מהני להיות נקרא ממונו מחמת זה, אבל היכא שזה ממונו והשאלה היא רק על מה יתחייב, בזה ס"ל לרש"י דלכו"ע מהני מה שעי"ז יפסיד שיהי' מחויב להביא אחר, ולפי"ז אחרי זריקת הדם דכבר אינו חייב באחריות לא שייך לחייב אם הזיק את הקדשים קלים.
והנה לקמן דף ע"ח ע"ב ביארנו דאע"ג דבדבר שכל דין בעלות שלו הוא מחמת שנגרם לו הפסד אז אינו חייב אלא כפי הפסדו, מ"מ היכא שיש לו דין בעלים חייב אפי' לא כפי כמה שהפסיד לו, והוכחנו מהא דאמרינן לקמן דף כ' דסתם פירות אפקורי מפקר להו מ"מ אי שן הי' חייב ברה"ר הי' חייב כל דמיו, ומהא דכתב הריטב"א בסופ"ב דקידושין דלמ"ד טוה"נ ממון הי' חייב בגונב תרומה מישראל כל דמיו אע"פ שלא הפסידו כ"כ אלא דמי טוה"נ, וא"כ גם כאן כיון דהוי בעלים מאי איכפת לן אפילו אינו חייב באחריות מ"מ הא הוא בעלים, מ"מ יש לומר דאינו חייב לשלם רק אם יש לו הפסד, אלא דלא צריך דוקא כפי ההפסד כיון דהוא בעלים ולא הוי כמו גורם לממון דאז כל החיוב הוא הגורם לממון [ורק לר"ש], אבל כאן כיון שמיהת הפסיד שייך כבר חיוב, ואיה"נ דבהזיק לו שור שלמים לא נימא דסגי בדמי כבש כמו לקמן ע"ח ע"ב, דכאן דהוי בעלים חייב כל השור, ומ"מ צריך שיהא מיהא הפסד וההפסד הוא כאן מחמת דצריך להביא אחר.
ולקמן בפ' החובל יבואר מה דאם חבל באדם חייב לשלם לו דמי הזיקו, דהיינו כאילו הי' רוצה למכור עצמו לעבד, אע"ג דבאמת הוא לא הי' מוכר עצמו בין כך לעבד.
והנה רש"י בגיטין דף נ"ג כתב בכהנים שפיגלו דחייבין דאפילו אם זה נדבה מ"מ הפסידו שהי' רוצה להביא דורון, ומרש"י כאן מבואר דלא כמש"כ שם דכאן ס"ל דצריך דוקא שחייב באחריותו.
רש"י ד"ה בכור מוכרין אותו. מוכרין אותו לכהן. וברא"ש בשטמ"ק הקשה למה דוקא לכהן. ואפשר דכוונת רש"י דמבואר בתמורה דף ח' ע"ב דאסור להכהן למוכרו בזה"ז לישראל, כיון דבזמן הזה מוכרין אותו בזול דהא צריך להמתין עד שיפול בו מום לכן זה נראה ככהן המסייע בבית הגרנות, דמוכר בזול כדי שיתן לו פעם אחרת מתנותיו, לכן נוקט רש"י באופן שמותר בלי צד איסור [והעירוני שכן תירץ רש"ל].
רש"י ד"ה שהן ממונו. אפי' בזמן שביהמ"ק קיים וכו' בזמן שביהמ"ק הוא דמחייב לי' אשם. וצ"ל דנראה לו דוחק לומר דמיירי בזמן הזה וחייב לכשיבנה המקדש.
רש"י ד"ה ומשני רבינא. בבכור הנולד בחו"ל בזמן המקדש. והנה רש"י הוסיף לומר שנולד בחו"ל, משמע דאילו נולד בארץ חל עליו קדושת הקרבה ותו לא הוי ממון בעלים, וצ"ל דאז צריך להחזירו לארץ ישראל ולהקריבו, ואין לומר דאפי' אם אינו מחויב בזה מ"מ כיון שחל קדושת הקרבה עליו תו לא הוי ממון בעלים כ"ז שאין בו מום, דהא משמע דבשלמים בזה"ז ג"כ הי' שייך שיהי' ממון בעלים אע"ג דבשלמים אפי' בזה"ז יש בו קדושת הקרבה, ומרש"י משמע דאפילו אם יצא מהארץ לחו"ל כשהוא פחות מח' ימים דא"א אז עדיין להקריבו מ"מ אמרינן כבר משלחן גבוה קא זכו.
תוד"ה מאן תנא. עי' מש"כ לעיל דף ו' ע"ב דמדברי התוס' כאן מוכח דלא רק נתמעט דחפצא שיש בה דין קדושה דפטור, אלא דגם לבעלים הקדש פטור.
תוד"ה ומחיים. ויש לומר וכו' בחלק שיש לכהנים בשלמים. צ"ע מאי שייך שהכהן יקדש בחלקו בשלמים מחיים, דהא אפי' אם אח"כ יזכה בהחזה ושוק, מ"מ הא אינו זוכה למפרע ואיך שייך שיועיל קידושיו שיקדש מחיים דאז עדיין לא הי' לו בזה כלום.
בא"ד. משום דעיקר שחיטה הוי בשביל גבוה. וצ"ב עדיין דמ"מ הא גם לצורך הדיוט היא השחיטה, ובשטמ"ק כתב בשם הר' ישעי' כיון דאף חלק הבעלים ניתר ע"י עבודת גבוה כגון שחיטה וזריקה ועבודת גבוה אסור ביו"ט דכתיב לכם ולא לגבוה, וברבינו פרץ כתב דרחמנא שרי רק אם זה לצורך הדיוט בעיקר וכאן בעיקר זה לגבוה. ואחרי הכל עדיין צ"ע דהא מ"מ השחיטה הי' צריך גם אם לא הי' תלוי בהקרבן.
והנה יש להסתפק אם האיסור הוא מחמת דאינו לכם או משום דהוי גבוה, והנה אם האיסור משום דזה לגבוה, א"ש כיון דבעיקר הוא לגבוה וכמו שביאר הר' ישעי' דההיתר להדיוט הוא משום עבודת גבוה, אבל בפשוטו האיסור משום דאינו לכם וא"כ סוף סוף יש כאן גם לכם.
והנה נראה דכמו דאם שוחט ובאמת אינו צריך לאכול, כגון אחרי הסעודה ורוצה לשחוט לגוי, אלא דכדי שיהי' מותר יאכל כזית ממנו, הא אסור, וכמבואר לענין מבשל אחרי הסעודה, ואע"ג דזה אינו אסור מדאורייתא משום דכשאוכל ע"כ מתפרש דזהו לצורך אכילתו, אבל כאן דהצורך של השחיטה הוא בשביל הקרבן, הרי בהכרח נחשב דזה לא לצורכו נשחט וכה"ג אף מדאורייתא אסור. וביתר ביאור אפשר דאע"ג דעיקר החסרון דאינו לכם, מ"מ צורך גבוה מפקיע מלכם, נמצא דמחמת דהעיקר הוא לגבוה הוא מפקיע מלהיות נחשב לכם.
תוד"ה ואיתיבי'. א"נ כדפ"ה דלענין לאתויי קרבן מעילה קדריש קרא. לשון זה אינו מדויק דקרא מיירי בקרבן שבועת הפקדון ולא בקרבן מעילה.
תוד"ה בבכור בחו"ל. אבל זה הוא דוחק וניחא לי' להעמיד בבכור בזמן הזה. הא דדוחק בחוץ לארץ בזמן הבית יותר מבזמן הזה, משום דהתנא מיירי אחר החורבן לכן יכול לסתום דממילא מובן דזה אחרי החורבן, אבל להעמיד בבכור בחו"ל בזמן הבית הוא דוחק דסתמא קתני ולא משמע דוקא בחו"ל.
תוד"ה ואליבא. ור"ע פליג עליה וכו' דדריש מהקישא מקום שאי אתה מביא מע"ש אי אתה מביא בכור. יש לעיין לאלה דס"ל דבבית שני לא נהג מע"ש מה"ת כמבואר בר"ש שביעית פ"ו, וכי לא הקריבו בכורות, והא רק מה שהביא בן אנטונינוס מבבל לא קיבלו ממנו, הרי דמא"י היו מקריבין ואיך היו מקבלין הא לא נהג מע"ש אז מה"ת, ואם נדחוק ממקום שאי אתה מביא לאו דוקא שעכשיו יביאו אלא שיש פעם שמביאים וסגי מה שהביאו בבית ראשון, א"כ יוצא דבבית שני היו יכולים להביא ממקומות שלא כבשו עולי בבל אע"ג דהם חו"ל וצ"ע. והראוני שבמנ"ח מצוה רפ"ז אות ב' עמד בזה.
בא"ד. ועוד י"ל דע"כ לא מתוקמא כר"ע מדמצריך קרא לרבויי שהוא ממון בעלים. עי' בחידושי רבינו חיים הלוי בה' מעשר שני דביאר מחלוקת הרמב"ם והראב"ד בבכור חו"ל לדידן דפסקינן כר"ע אם אין בו קדושת הקרבה כלל, דלגבי קדושת הקרבה הוי כאינו בכור, או דיש בו הקדושת הקרבה אלא דנתמעט מלהקריבו, ודברי התוס' בתירוצם זה מובנים לפי סברתו בהרמב"ם דלכך ל"צ קרא כיון דלר"ע אין בו קדושת קרבן לגבי הקרבה פשיטא דהוי ממון בעלים, ולפי סברא זו גם רבנן דפליגי על ר' יוסי הגלילי יודו דאם בכור שמחו"ל אין מקריבין כלל הוי ממון בעלים, דאם נימא דלרבנן דר' יוסי הגלילי יהיה לו דין ממון גבוה, א"כ הא בודאי צריך קרא לר' יוסי הגלילי לרבות דהוי ממון בעלים, דהא אינו פשוט כ"כ דהא רבנן סברי דאעפ"כ הוי ממון גבוה, [ועי' ברשב"א כאן דלר"ע הוי כחולין, וקשה לומר בכוונתו דאין בו כלל קדושת בכור ויהיה מותר לשוחטו בלי מום, ומשמע ג"כ קצת כהנ"ל]. אמנם בתוס' לקמן ד"ה ואם איתא כתבו דלרבנן אף בכור בעל מום בזמן הזה מקרי ממון גבוה, ולכך ס"ל לאביי ורבא דבכור בעל מום אינו חייב בתשלומין אע"ג דאין בו קדושת הקרבה בבע"מ ע"כ דסגי במה דאסור בגיזה ועבודה להיות לו דין ממון גבוה, הרי דגם דין קדושה שאינה להקרבה ס"ל לרבנן דהוי ממון גבוה, וא"כ לריה"ג מה דידעינן דכה"ג הוי ממון הדיוט הוא מהפסוק וזה לא כסברתם בתירוצם זה, וצע"ק.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |