אילת השחר/בבא מציעא/צט/א

אילת השחר בבא מציעא צט א

דף צ"ט ע"א

נעשה כאומר לו הכישה במקל. בריטב"א בשטמ"ק ביאר דברי רש"י דמיירי דחייב מחמת דהתחייב, וחיובו מדין ערב והוי כזרוק מנה לים, וכאן לא צריך לומר בפירוש ואתחייב, כיון דלהנאתו אמר שיכישה. וצע"ק דהא במתה כדרכה איירינן, ובשלמא בשואל חייב גם על מתה כדרכה, אבל מה שייך שיתחייב מדין ערב על מתה כדרכה כיון שמה שיצתה ממנו ע"י שאמר הכישה במקל אינו סיבה לשתמות כדרכה. [והראוני מה שכ' בזה בנתיה"מ סי' ש"מ סקי"א, ועיין חזו"א].

רש"י ד"ה לפנים מחצירו. אבל אם היתה צריכה לבא דרך רה"ר וכו'. מבואר ברש"י דאם הולכת ברה"ר דלא סמכה דעתי' לא שיעבד נפשי' עד שתבוא לידו, הא מיהת דכשתגיע לידו בכל אופן הוא חייב, ולפי"ז צ"ע נהי דס"ד דכיון דאיכא גזייתא לא סמכה דעתי' שתבוא לחצר השואל, מ"מ הא מיהת כיון דבסוף נכנס לחצר השואל ודאי יתחייב באונסין ומאי רבותא בהא דיש גזייתא.

תוד"ה באומר. ואע"פ שעבדו מוליכה לא הוי שאילה בבעלים. יש לעיין כיון דההולכה שהביאה להשואל הוי כבעליו עמו, יוצא דבהכישה במקל הרי עוזר המשאיל שתבוא להשואל והוי שאילה בבעלים ולמה חייב אם מתה, משמע דבבעלים מיקרי אם משמש ועוזר לו במלאכה אבל לא אם עוזר שיהא קונה, לכן לא הוי בבעלים רק בהכישה במקל, וחוץ מזה הולך העבד הי' סברא להיות נקרא בבעלים, אבל מה שהבעל מוליכה כדי לעשות קנין השאלה לא מקרי בבעלים, וצע"ק.

בא"ד. אבל הכא ששואל את עבדו הו"ל כשואל שתי פרות דעבדו כבהמתו דמי. הנה הא פליגי הראשונים אם דין שאלה בבעלים הוא דוקא כשהמשאיל משמש להשואל ע"י בקשת השואל, או אפילו אם הוא מעצמו משמש אותו בלי בקשת השואל, ולפי"ז נהי דבזה שהוא ביקש מהאדון שישלח עבדו עם הפרה לא יגרום לה להיות דין בבעלים, מ"מ תלוי אם האדון רוצה לשלחו בתור שלוחו אז כיון דיד עבד כיד רבו הרי זה שאלה בבעלים, וא"כ אין טעם זה מה דהשואל ביקש מספיק לומר שלא יהא לו דין שאלה בבעלים, רק העיקר תלוי מחמת דתלינן אז דאין בדעת האדון לשלחו בתור שליחו, משא"כ אם התוס' יסברו דצריך לדין בבעלים דוקא שהשואל יבקש ממנו לעשות לו שימוש, א"ש בפשיטות דהיכא דביקש האדון והאדון שלחו הוי שאלה בבעלים, אבל אם השואל ביקש שהוא ישלח העבד הרי אינו מבקש האדון, אז אפילו אם האדון מעצמו ישלח את העבד להיות במקומו לא יועיל ליתן לו דין שואל בבעלים.

בא"ד. הו"ל כשואל שתי פרות. לכאורה למה הוצרכו לומר דהוי כשואל שתי פרות ולמה לא סגי כיון דאינו שלוחו של המשאיל ממילא לא הוי כבעלים, אלא דמה דאמרינן לעיל דף צ"ו דיד עבד כיד רבו ולכן הוי כבעלים אינו מחמת דיד עבד כיד רבו לכן מהני שליחות זה אפילו למ"ד דלא מהני שליח להיות כבעליו עמו, דזה אינו דגם יד עבד כיד רבו לא מהני שיועיל מדין שליחות למשוי לי' כבעליו עמו אלא דבזה דיד עבד כיד רבו הו"ל כבעליו, ולכן הי' שייך שיהי' כבעליו עמו אע"פ שאינו שליח של המשאיל, ולכן הוצרכו להטעם דהיכא דשואל מהאדון את עבדו הו"ל כשואל שתי פרות.

ואע"ג דהנימוק"י הביא בשם הרמב"ם דהא דיד עבד כיד רבו לא מהני למיהוי כבעליו עמו אלא היכא שזה מדעת האדון, מ"מ אין זה מחמת דבעי שיהי' כשלוחו, אלא כמו שכתב המ"מ הטעם דלאו כל כמיני' דעבד לחוב לרבו, וכיון דדין בבעלים הוא הפסד להאדון, אז לגבי זה אינו כבעליו, אבל היכא שהשואל מבקשו לעזור והאדון מסכים אי לאו דהוי כשואל פרתו הוי שפיר כבעליו עמו, ולכן הוצרכו להטעם דהוי כשואל שתי פרות.

תוד"ה כיון. ועוד י"ל דהכא מיירי אפילו יצאת מיד לרה"ר דלענין להתחייב באונסין קניא משיכה ברה"ר אע"ג דלא קניא לענין מקח כמו שואל קורדום לר' הונא דאמר לקמן דקני במשיכה להתחייב באונסין אע"ג דלא קניא לחזרה. צ"ע מי דמי דכאן הא לרה"ר זה לא משיכה, וממה דמהני משיכה לאונסין ולא לקנין אין ראי' דמהני משיכה כזאת שאין לה כלל דין משיכה.

ובקובץ שיעורים ב"ב אות ש"ח כתב דהא דס"ל לר"י בכתובות (דף ל"א ע"ב) דמשיכה קונה ברה"ר לגנב להתחייב באונסין אע"ג דאינו קונה במקח, משום דבמקח לא סגי במה שמוציא מרשות מוכר דצריך שיכניסנה לרשות לוקח, משא"כ בגנב סגי במה שמוציאה מרשות בעלים, וכל זה לא שייך בשואל ולמה יספיק מה דאינה ברשות הבעלים לענין שיהי' לו דין שואל.

ובחזו"א ביאר דכעת רצו לומר דגם בשואל מהני הנח לפני להתחייב באונסין, ואע"ג דעדיין לא קנה לגבי זכות שאלה וכמו דחזינן בשואל קורדום לר' הונא דחיוב אונסין אינו תלוי בהקנין.

והנה הגרעק"א לעיל (דף נ"א ע"ב) התקשה בהא דמהני משיכה בשומרין, דבשלמא במקח ע"י שמושך והדבר נכנס ברשותו עי"ז מסכים להתחייב, אבל בשומר דלא זוכה כלום עי"ז שזה אצלו למה המשיכה תחייבנו בחיובי שמירה, ובאמת מצאנו להריטב"א בקידושין דף מ"ז ע"ב דביאר דהא דלר' הונא ביקע קנאו משום דמשיכה אפילו בשואל כיון דלא מזכהו כלום בגוף החפץ לא שייך שתועיל המשיכה בשואל וכן בשאר שומרין, אלא דתיקנו לר' הונא שכשישתמש יקנה שהמשאיל לא יוכל לחזור, אבל להחולקין עליו ס"ל דהכל תקנ"ח בין בשומרין בין בשואל אפילו לגבי שלא יוכל המשאיל לחזור.

עכ"פ מבואר מדבריו דמה דמהני בשומרין משיכה הוא מתקנ"ח, ובשומרין הא אינו זוכה השומר כלל בהחפץ אלא לגבי שיתחייב כל שומר בחיוביו, וא"כ לדבריו לא יועיל להתחייב השואל באונסין באם יצתה מרשות המשאיל, דהא זה לא משיכה, ושאני הא דלר' הונא מודה בלא ביקע בו דחייב באונסין, דבזה שואל לא שאני מכל השומרין דתיקנו שיועיל משיכה לגבי זה, אבל הא לא תיקנו שיועיל מה שאינו משיכה, אלא דהריטב"א הא מפרש דחיובו מדין ערב ולפי"ז יועיל גם לרה"ר.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א