אילת השחר/בבא מציעא/צו/א

אילת השחר בבא מציעא צו א

דף צ"ו ע"א

אדרבה שבורה ומתה עדיפא שכן חייב באונסיה. ברשב"א בשטמ"ק [לקמן צ"ז ע"ב] הוכיח מכאן דהלכה כרב פפא דס"ל בכתובות דף ל"ד ע"ב ובב"ק דף קי"ב א' דמשעת אונסיה הוא דמחייב, דלפי"ז הביאור שכן חייב היינו דחלות החיוב הוא בשעת האונס לא דחלות החיוב בשעת שאלה דבמציאות לא שייך לחוב כל זמן שהדבר ישנו, אלא בכל חלות החיוב הוא בשעת האונס.

שאלה לרבעה מהו. לכאורה כל ענין שאלה שייך על דבר שיש לבעליו למנוע להשתמש בהחפץ שלו ועל זה צריך לשאול מבעליו שיסכים לעשות זה, אבל ענין הרביעה כיון שזה אסור לא שייך שבתור בעלים יש לו זכות לשימוש הזה, וגם אם אחד ירבע בהמת חבירו אינו עובר משום גזילה, א"כ מה שייך שאלה על זה, וי"ל דע"כ חזינן דאע"פ שאסור מ"מ יש לו בעלות בזה.

שאלה ליראות בה מהו. עי' במחנ"א דיני שאלה ופקדון סי' ג' דהביא בשואל ס"ת דכתב הר"ן דאינו חייב באונסין משום דמשאיל מצוה קעביד ונהנה פרוטה דר' יוסף, והוא כתב דאינו נפטר בשעת ההשאלה דאז עדיין אינו עושה מצוה רק כשהשואל לומד בס"ת. ולכאורה הא חתן דפטור מק"ש מטעם עוסק במצוה הא ודאי אינו עושה אז את המצוה ומ"מ נקרא עוסק, ולמה מעשה ההשאלה לא הוי עוסק במצוה, ויש לחלק דחתן הוא עצמו יעשה אח"כ המצוה נקרא דכעת עומד לקיים המצוה, אבל אין נקרא עוסק דמה שעושה דבר שחבירו יעשה מצוה כשילמוד.

שוב כתב שם לדון מטעם דהוי כלהתראות דעל עצם התשמיש אינו חייב משום דמצוות לאו ליהנות ניתנו והוי רק כשאלה להתראות דזה לפי רש"י ורוב הראשונים ספק אם חייב. וצ"ע דאם תשמיש של מצוה מקרי כלהתראות והיינו דתשמיש שאינו כהנאת ממון משום דמצוות לאו ליהנות ניתנו מ"מ הרי השתמש, איך ס"ל לרבא בר"ה דף כ"ח דהתוקע בשופר של עולה יצא משום דמצוות לאו ליהנות ניתנו דלכן לא מעל, וס"ל במסקנא דאם מעל ועביד איסורא לא יצא, ואיך יצא בשופר של עולה דהא אם שאלה להתראות חייב, ה"נ ודאי בשופר של עולה הוי כהשתמש מהקדש, ונהי דלא נהנה ממון מ"מ השימוש הוא כמו להתראות דהוי מעשה גזילה ולמה לא ימעול, וא"כ הרי נפשט מדרבא דהתם דשאלה להתראות לא הוי עליו דין שואל.

אמנם לפי"מ שנתבאר לעיל דף צ"ד ע"ב דשואל חיובו משום דמסכים להתחייב על אונסין י"ל דגומר ומסכים להתחייב על כל השתמשות כזה, אבל א"א לחייבו מטעם גזלן כל שאינו נהנה מממון הקדש, אלא דצ"ע דאם אינו נהנה הנאת ממון איך הלה מחייבו בלי שום מעשה קנין או שטר.

והנה מדברי המחנ"א משמע לכאורה דכל השאלה להתראות משום דלא הוי ממון רק הנאה שאינה ממון, וא"כ לכאורה זה אותו ספק כמו בשאלה להשתמש בפחות משו"פ.

שם. שאלה ליראות בה מהו. הנה אם ליראות הוי כתשמיש לענין שדין שואל עליו, נמצא דאם יש בידו פקדון של חבירו ועי"ז הוא נראה עשיר דלא כל אחד יודע שזה בפקדון אצלו, נמצא דזה משתמש בשל חבירו כדין שואל, ואם שלא מדעת יהי' דינו כשואל שלא מדעת ואפי' אם לא יהי' גזלן מ"מ יהי' חייב באונסין, ואפי' אם לא יתחייב כשאינו עושה מעשה כדי ליראות בה, מ"מ אם יביאנה למקום כדי ליראות בה יהי' דינו להתחייב באונסין, ולשיטת הרמב"ם פ"ב מהל' שאלה ופקדון ה"ט דזה לא מספקינן דודאי יהי' שואל וספיקת הגמ' הוא רק לענין דין בבעלים נמצא דיהי' באמת חייב כה"ג באונסין, וצ"ע לדינא.

שאלה לעשות בה פחות מפרוטה מהו. עי' בש"ך חו"מ סי' שמ"ו סק"ו שכתב דשומר שכר אינו חייב אלא א"כ נהנה פרוטה. וצע"ק דשואל דחיובו משום דרוב הנאה שלו למה יספיק פחות מפרוטה, משמע דמספקינן דאפשר דהנאת שימוש הדבר עדיף להיות לו דין שואל אע"ג דלא נהנה פרוטה.

שאל שתי פרות לעשות בהן פרוטה מהו מי אמרינן זיל בתר שואל ומשאיל ואיכא. יש לעיין לפי"ז אם שאל קודם פרה אחת על חצי פרוטה ואח"ז שניה, אם כיון דכעת שניהם שאולים הו"ל שאלה פרוטה ויתחייב על השני ואולי אפילו על הראשונה, או דילמא דכיון דלא שאל אותם יחד אין כאן שאלה על שניהם אלא כל א' לחוד נמצא דאין כאן שאלה על השתמשות של פרוטה, ולעיל דף ל"ד ע"ב משמע בחי' הריטב"א החדשים שדוקא בשאל שניהם יחד הוי שאלת הגמ'.

וכן יש להסתפק אי הבעיא רק בשתי פרות או גם בדברים שונים, דשמא בזה הוי ודאי שתי שאלות וכיון דאין בכל דבר הנאת פרוטה לא חייב. דהנה אם ישאיל חפץ שמורכב מכמה חלקים ודאי סגי מה שהוא כעת נהנה ממנו פרוטה, אע"פ שמכל חלק אינו נהנה פרוטה, כיון שזה תשמישו של החפץ כשהוא מורכב, וא"כ אפשר דכל הבעיא בשתי פרות משום דבשתיהן יעשה מלאכה אחת דבשתיהן יחרוש וכל א' מוסיף תועלת בחרישה לכן הוי כדבר אחד, אבל אם ישאילנו פרה ושולחן שמכל א' מהן יהנה חצי פרוטה, יתכן דע"ז אין ספק, דודאי כל דבר הוי שאלה לחוד ואין כאן הנאת פרוטה.

והנה מהא דקאמר בתר שואל ומשאיל אזלינן והאיכא פרוטה, משמע דלא סגי מה דהשואל נהנה פרוטה אלא משום דגם המשאיל השאיל לעשות פרוטה, ונפק"מ דשני שותפין שהשאילו לעשות פרוטה דהשואל יהנה פרוטה בלי שהמשאיל השאיל פרוטה, דהא לכל א' מהשותפין לא הי' פרוטה, וצריך טעם להצד דסגי לצרף שתי הפרות יחד כיון דאיכא ביחד הנאת שימוש פרוטה, למה לא סגי מה דהשואל שאל להשתמש פרוטה אפילו דהמשאיל לא השאיל פרוטה.

והנה יש לעיין אם השאילה על חצי פרוטה והשואל משכה ליהנות ממנה פרוטה, היינו מלבד החצי שהרשה לו הבעלים, ולכאורה כיון דגם שואל שלא מדעת חייב באונסין וביחד הא שאל להשתמש פרוטה וחייב באונסין, אבל להלכה דקי"ל שואל שלא מדעת גזלן הוא, נמצא דאינו לא שואל ולא גזלן, דשואל על פחות מפרוטה הא יתכן דפטור כיון דלא איפשיטא הבעיא, וגם שואל שלא מדעת על פחות מפרוטה ודאי לפי"ז לא הוי גזלן וא"א לחייבו לא בתור שואל ולא בתור גזלן, או דילמא כיון דשניהם בעד השתמשות חייב באונסין מצטרפים דחייב באונסין, ועיקר הספק הוא אם כעת דששל"מ גזלן אין בו דין חיוב רק כשיהי' לו דין גזלן, וכיון דעל חצי פרוטה אין לו דין גזלן ממילא א"א לצרפה להחצי ששאל, או דגם אז נשאר לו דין חיוב גם בלי דין גזלן וממילא מצטרף לדין חיוב שואל על פרוטה.

או דלמא בההיא פלגא דשיילי מיהת מיפטר. יש לעיין אם הפטור דבעליו עמו הוא לגבי זה שעבד אצלו, או דזה פטור על חצי הבהמה אבל לא חשוב דוקא להיות פטור לזה, ואם נימא כן נמצא דהחצי שחייב לשלם יקבל מזה רביע גם זה שבעליו עבדו אליו, ועי' בקצוה"ח סי' שמ"ו סק"ג דכתב דבפלגא דחייב לשלם אינו זוכה השותף השני כיון דהפטור בא על ידו אין צריך חבירו להפסיד, ומשמע מדבריו דהי' מקום שגם השני יפסיד אלא דמחמת דהוא הגורם הפטור לכן אינו מקבל. ויש לדון בדבריו בספיקתינו.

שאל מהאשה ונשאל בעלה אשה ששאלה ונשאל לבעל מהו קנין פירות כקנין הגוף דמי או לא. היינו דעי"ז הבעל מקרי בעל החפץ. הנה בגליון הש"ס לקמן עמוד ב' הקשה על מה דמבואר דהבעל זוכה בפרה שאשתו שכרה מכח זכות פירות שיש לו בנכסי אשתו, דהא כיון דלא ישאר קרן אין פירות ולמה יש פירות לבעל. והעירוני למה לא הקשה גם כאן דהא מבואר דיש לו זכות פירות במה שאשתו שאלה אע"ג דלפי"ז לא ישאר לה כלום.

ואולי יש לומר דהא כל מה דיש סברא דהבעל לא זוכה במה שלא ישאר קרן להאשה משום דהיכא דלא נשאר קרן אז הפירות הם הקרן, והנה אם הי' ידוע שהקרן תיכף יכלה משום סיבה צדדית, מ"מ שייך לקרותו דיש לו קנין בגוף לפירות, ואם קנין פירות כקנין הגוף דמי הוא יקרא הבעלים של החפץ אע"פ שלא יצוייר שישתמש בו כי תיכף יכלה, וא"כ הא דכשלא ישאר קרן אינו זוכה בפירות, היינו דלמעשה לא יהי' לו פירות כיון דזה הקרן יכלה, אבל בעצם התקנה דפירות מקרי דיש לו בהגוף לפירות, אלא דלמעשה לא יהי' לו הנאה מזה דהא תיכף אחרי כל משהו של השתמשות נכלה הקרן, נמצא דמ"מ מקרי דיש לו תקנת פירות אלא דלא יהי' פירות, ושייך שפיר להיות לו שם בעלים אם קנין פירות כקנין הגוף דמי, אבל מהא דלקמן בעמוד ב' דאמרינן דבאמת זוכה להשתמש בהפרה ולכן יהי' חייב לשלם באונסין דזוכה להשתמש ממש, ע"ז קשה לו איך יהי' לו ההשתמשות כיון דלא ישאר קרן.

האומר לשלוחו צא והשאל לי עם פרתי וכו' או דלמא שלוחו של אדם כמותו. הנה יש לעיין אם הכונה דשיעבד עצמו השליח למלאכה ואז שאל הפרה וכיון דשלוחו של אדם כמותו יפטר, או דאפשר דע"ז הא לא שייך שליחות לומר דמה דהשליח משועבד יהי' כאילו המשלח משועבד, וכיון דלא עבד בשעת שאלה לא שייך ע"ז דין בבעלים, וכל שאלת הגמ' הוא רק באופן דעבד בשבילו בשעת שאלה, דע"ז שייך לומר דמה דעושה השליח הוי כאילו המשלח עושה והוי כבעליו עושה עמו במלאכתו, ולהפוסקים בסי' שמ"ו המובא בהגה"ה סעיף ו' דמספיקא אין מוציאין דדילמא ע"י שלוחו הוי כבעלים ופטור, איכא נפק"מ לדינא דכל הספק בשלוחו אם רק בששלחו ועובד בשבילו אז הוא דאיבעיא לן.

והראוני בשערי יושר שער ז' פרק ז' דעמד בזה, וכתב דאין לפרש ספיקת הגמ' צא והשאל עם פרתי, דהיינו דאמר שיעבוד עבורו ואז בשעת מלאכה יהי' כאילו הבעלים עובדים, דע"ז לא שייך מה דמסקינן יד עבד כיד רבו, והוכיח מהא דב"ק דף נ"א דלא משכחינן בור של שני שותפין ולמה לא נוקי דשותפין אמרו לעבדם שיעשה בור, ואם איתא דכה"ג אמרינן יד עבד כיד רבו אע"פ שלא מהני מדין שליחות, למה לא משכחינן בור של ב' שותפין בכה"ג, ויש לומר דענין אין שליח לד"ע לא נאמר רק היכא דבעי דין שליחות ממש, אלא דבשום אופן לא יועיל להתייחס מעשה עבירה של א' עבור השני משום הסברא דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין.

וקצת ראי' לזה, דהנה מבואר בקידושין דף מ"ב ע"ב דבמעילה איכא גזה"כ דיש שליח לדבר עבירה, הרי דאי לאו הגזה"כ הי' צריך להיות אשלד"ע אע"ג דבמעילה הא חייב גם ע"י שליח חש"ו כמבואר במעילה דף כ"א ומשום דמ"מ אתעבידא שליחותייהו, הרי דאע"ג דלא בעי שליח עם דיני שליחות דכל התורה כולה, מ"מ אי לאו דרבי קרא גזה"כ מיוחד דבמעילה יש שליח לדבר עבירה לא הי' מתחייב השולח ע"י מעשה השליח, והיינו משום דלגבי דין אשלד"ע אינו תלוי מחמת דאין זה בדיני שליחות, אלא דבכלל אינו מתייחס מעשה א' בשביל השני, לכן גם עבד אע"ג דידו כיד רבו מ"מ כיון דאשלד"ע לא יתחייב האדון על מעשה עבדו, אבל בענינינו שפיר יועיל מה דיד עבד כיד רבו להיות דינו בשעה שעוסק בהמלאכה כבעליו עמו.

שם. צא והשאל לי עם פרתי מהו. היינו כדכתב רש"י בשבילי, ומשמע דוקא בשבילי ואם לא יאמר בשבילי אע"פ שעפ"י בקשתו עושה לא קמיבעיא לי' דאינו שלוחו, ולכאורה הא באומר לשלוחו שיאכל חתיכת בשר ונמצא שהי' של הקדש השולח מעל, וכן נפסק ברמב"ם פ"ז מהל' מעילה הל' א', משום דבמעילה יש שליח לדבר עבירה, וכי שייך לומר שיאכל בשבילו, וע"כ דמ"מ כיון דעושה מה שביקש ממנו מקרי שליח, ולמה כאן רק כשיאמר תשאל בשבילי הוא דיש לומר דהוי שלוחו ולא סתם.

יש לעיין להפוסקים דס"ל דשאלה בבעלים לא מקרי אא"כ ביקשו השואל שיעזור לו ולא כשהמשאיל הלך וסייע מעצמו, כמבואר בשו"ע סי' שמ"ו סעיף ד' בשם המרדכי, וא"כ מיירי דביקש להמשאיל שיעזור לו. והנה אפילו אם שליח של אדם כמותו היינו לגבי דיני התורה, אבל כשא' מבקש מחבירו דבר, הא ודאי תלוי אם כוונתו דוקא שהוא בעצמו יעשה, אם אחר יעשה לא יהא שליחו, ואם אין בכוונתו קפידא שדוקא הוא בעצמו אלא שמסכים גם אם ישלח אחר במקומו, סגי אם ישלח אחר במקומו ואינו קובע לגביו הדין שליחות, אלא דזה כאומר לו או אתה תעזור לי או אתה יכול לשלוח אחר במקומך, וכששולח אחר הרי לגבי השואל אין נפק"מ אם זה בתור שליחות של המשאיל או סתם, נמצא דמה דעוזר השליח להשואל לא יתייחס כלל למה שביקשו לעזור, דהו"ל כאומר או אתה או מישהו אחר, ומה דהוא יאמר שלח אחר במקומך אינו עושה זה להשליח דין שליחות, וא"כ השליח שעוזר להשואל אינו נקרא דהמשאיל עוזר ע"י בקשת השואל אלא כאילו השליח מעצמו נתבקש לעזור לו, ולמה זה יהי' כדין בבעלים.

בעליו ממש בעינא וליכא או דלמא שלוחו של אדם כמותו ואיכא. ובתוס' הקשו מאי ראי' מנדרים דהתם ע"כ יש איזה דרשא, ותירצו דאו משום דכתיב פעמיים אישה וה"נ כאן כתיב פעמיים בעליו, או דלשון בעליו ואישה משמע לי' דוקא הוא ולא שלוחו. והנה תוס' דנים רק אם מצד הדרשות שייך לדמות לנדרים, ולכאורה גם בלי הדמיון בדרשות יש לחלק בין כאן לבעלמא, דתמיד נחשב מעשה השליח כמעשה המשלח, וכשנותן השליח גט לאשת חבירו הו"ל כמו שחבירו עצמו נתן, אבל כאן הא צריך שיהי' הבעלים מושאל והשליח הא אינו עושה שיהא הבעלים מושאל אלא שהשליח יהא מושאל, והא גם המשאיל לא הי' מהני אם ישאיל אחר במקומו ומאי עדיף השליח שיועיל אם ישאיל את עצמו. משמע מכאן דזה לא הי' שום גריעותא מה שמשאיל עצמו ולא הבעלים. וצ"ע דהא בקידושין אם ימנה שליח לקדש אשה בכסף אז השליח נותן כסף של המשלח, ואם יתן כסף של עצמו יועיל רק מדין עבד כנעני שנתחדש דמה שנותן עבור חבירו נחשב כאילו חבירו נתן, ודין עבד כנעני הא לא מצינו שיועיל בשליחות להיות שאול עבור חבירו כאילו חבירו נשאל, ולמה באמת יש צד שיועיל שליחות להשאל עבור המשאיל.

האומר לאפוטרופוס כל נדרים שתהא אשתי נודרת מכאן עד שאבוא ממקום פלוני הפר לה. יש לעיין קצת להמבואר בגמ' נדרים דף ע"ג ובכמה דוכתי בשם ר' פנחס דהפרת הבעל דמהני הוא משום דנודרת על דעת בעלה, וכאן אם לא יודעת שמינהו להפר נדריה ודאי אינה נודרת על דעתו, ואפילו אם יודעת שמינהו להפר מ"מ הא הדין שלוחו של אדם כמותו שייך רק בהלכה אבל לא יעשה שדעתה על זה, ולמה זה יועיל. ואי דנודרת על דעת בעלה ועל הבא מכחו, א"כ הצד שמועיל הפרתו אינו תלוי בדין שליחות, אלא דיש הסכמתה לתלות נדריה במי שמינהו להפר נדריה. אלא דביאר הר"ן שם דבעצם זה גזה"כ גבי בעל דוקא דמהני מה דנודרת על דעתו אע"פ שלא תלתה בפירוש בו, ולכן השליח יועיל אם יש בו דין שלוחו כמותו, דבלי זה הוי כמו בתלתה על סתם אדם דכיון דלא אמרה בפירוש לא יוכל הלה להפר.

ויש לעי' במי שתלה בפירוש נדרו באדם אחר אם שלוחו יכול להתיר, אם הוי כמו שאומר בפירוש דתולה בו ובשלוחו.

יד עבד כיד רבו דמיא. לכאורה הא זה רק דין בזכיותיו דלהאדון יש זכות ביד עבדו, והא ודאי ממון של המשאיל אם עוזר להשואל לא מקרי בעליו עמו, א"כ מה מהני יד עבד כיד רבו לענין שיהא נקרא שגוף המשאיל עוזר להשואל.

רש"י ד"ה המוכר שדהו לפירות. שיאכל לוקח פירותיה ב' ג' שנים. יש לעיין אם לא סגי על שנה אחת, או דאורחא דמילתא שקונים על ב' או ג' שנים.

רש"י ד"ה קנין פירות. כאילו קרקע ופרה שלו. יש לעיין מה נוגע לנו של מי הקרקע, הא כיון דהפרה שלו ממילא הוא הבעלים והוא השואל, ואפילו אם אין הקרקע שלו יהי' כאילו שאל לעבוד קרקע של האשה, דמ"מ כיון דהוא שואל, עליו החיוב אונסין, ובהא דלעיל דאשה ששאלה דפירש"י לחרוש קרקע מלוג א"ש, דהתם אי שאלה לקרקע שאין לבעל זכות הרי לא יזכה הבעל כלל לעבוד עם הפרה, דהא לא שאלה לקרקע אחרת ואין לו זכות בהפרה כלל, דהא כל השאלה מוגבלת רק לקרקע ההיא, אבל כאן מה נוגע לנו שאין נחשב כאילו בעל הקרקע, הא העיקר דיש לו קנין בהפרה לעבוד בה קרקע זו.

רש"י ד"ה עבד דלאו בר מצוה לא. דבעינן דומיא דמשלח שיהיו דיניו נוהגים בו וזה אין דין שואל וגם משאיל נוהג בו. בשטמ"ק וברש"ש הקשו דהא יצוייר באומר ע"מ שאין לרבך רשות בו. והנה חוץ מקושייתם יש להעיר דהא דין פטור בבעלים אינו רק בשואל אלא גם בשומר שכר, ולהלכה גם בשומר חנם נוהג בו דין פטור בבעלים, כיון דדין פטור בעלים אינו קשור דוקא עם שואל ומשאיל, א"כ למה לא יהא פטור בעליו עמו ע"י עבדו, וצ"ל כיון דעיקר פרשת פטור בבעליו נאמרה בשואל אז גם דין בעליו עמו, אפילו לגבי שו"ח ושו"ש לא נאמרה אלא במי ששייך בו דין שואל ומשאיל.

ועל הקושיא דיצויר דין שואל בעבד שנתנו לו ע"מ שאין לרבו רשות בו, אולי יש לומר דהנה תמיד ע"מ שאין לרבך רשות בו למה לא יוכל אח"כ לקנות אע"פ שהמקנה אינו רוצה, דמ"מ כיון דכעת זה שייך להעבד ומה שקנה עבד קנה רבו, וצ"ל דכיון דהתנה, אז לא יצא ממנו אם לא יקויים התנאי לכן זה מעכב שיקנה.

ולפי"ז נמצא דגר שאין לו יורשין שנתן מתנה לעבד ע"מ שאין לרבו רשות בו ומת אז יקנה האדון, דעכשיו כבר אין נשאר בבעלותו של זה שנתן המתנה, וכעת חל הקנין לעבד כבר ואינו זקוק לבעלותו של המקנה כדי שיזכה העבד, וכיון שאין זקוק לבעלותו של המקנה שוב אמרינן דמה שקנה עבד קנה רבו, נמצא דשואל ומשאיל ג"כ לא יצוייר עם בעלות גמורה להעבד רק ע"י שיש מקנה שעדיין קשור אליו הדבר, וכה"ג אין הוא ממש שואל וממש משאיל דזקוק מישהו דאוחז בשבילו אבל דין שואל ומשאיל ממש לא יצויר בעבד.

תוד"ה ממונא דמיתהני מיני'. פירוש שמשתמש בו. והיינו דהוקשה להם דהא נהנה שמתראה בהן, וע"כ ביארו תוס' דאולי צריך שיהנה ע"י תשמיש החפץ וזה לא מקרי דמשתמש בהחפץ, וספיקת הגמ' יש לפרש דמסופק אם זה מקרי שמשתמש בהחפץ או לא, או דזה ברור דלא מקרי תשמיש ומ"מ אפשר דשואל חייב על שלוקח להנות בהדבר לא באופן של השתמשות.

והנה בבעיות אלו דלהתראות ביאר רש"י ורוב הראשונים דזה ספק אם דין שואל עליו וחייב באונסין, וצ"ע בהא דלעיל דף ל' דמבואר בפשיטות דלשטוח הכסות שמצא לצורכו להתכבד בו לפני האורחין אסור, ומסתמא משום דהוי כשואל שלא מדעת, ורק מיבעיא לי' לצורכו ולצורכה אם גם זה אסור, ולמה פשיטא לי' דאסור הא להתראות יש ספק אם זה חייב משום שואל דזה לא תשמיש מגוף הדבר כמבואר בסוגיין, וא"כ גם שלא מדעת בין אם שואל שלא מדעת הוי שואל בין אם הוי גזלן מ"מ זה רק אם שאל להשתמש, אבל אם להתראות לא מקרי תשמיש להתחייב משום שאלה, א"כ גם שלא מדעת לא מקרי שואל ואיזה איסור יש להתכבד בו לפני האורחין, דלא מצינו איסור ליהנות מחבירו אלא להשתמש, וכאן הא לא נחשב שימוש, ולא שואל. [ולשיטת הרמב"ם הל' שאלה ופקדון פ"ב ה"ט דלהתראות חייב ודאי משום שואל והספק של הגמ' הוא רק לגבי דין שאלה בבעליו א"ש דודאי הוי איסור גזילה].

משמע קצת שזה ודאי דזה מקרי שימוש אלא דלגבי שואל מספקינן דאולי שואל לא מתחייב אלא על שעושה פעולה בהדבר ולא להתראות, אבל איסור יש גם בלי שעושה פעולה בהדבר, ומ"מ צע"ק דלכאורה ענין האיסור דשם הוא כעין גזל ולמה זה אחרת מהשתמשות השואל.

ואולי יש לחלק דבגד עיקר תשמישו גם להתכבד בהם וזה התשמיש שעומד לכך, ונחשב טפי תשמיש בגוף הדבר, אבל אין פרה ושאר חפצים עשויים להתראות בהם, ואין זה כלול בתשמישה.

תוד"ה ונשאל. השתא יפטר מחציו כדאמרינן במרובה חמשה בקר אפילו חמשה חצאי בקר. לכאורה התם מיירי לא לענין אם גנב חצי אלא דמשלם חצי, אבל מנ"ל דחצי בעליו זה גורם חיוב, ולכאורה ראי' לזה דהעיקר דחייב משום דבשעת גניבה הי' כולו, דהא כשהי' שותף בשעת טביחה אינו חייב דו"ה, אלא דיש לדחות דשאני באופן זה משום דאין וטבחו כולו באיסורא. וכן צ"ע מה שתירצו דהתם סברא שישלם כפי מה שגנב, הא התם אין הטעם משום דמשלם רק כפי שגנב דהא גנב יותר, אלא דיש לחייבו אפילו שבמציאות אינו משלם אח"כ אלא חצאי בקר.

בא"ד. אבל שאילה בבעלים אין סברא לפטור והוי כחידוש ואין לך בו אלא חידושו. וברש"ש תמה דהא חיוב דו"ה דהוא קנס הוא ג"כ חידוש. והנה בתוס' בקידושין דף י"ג ע"ב ד"ה מלוה, כתבו דנזיקין הוי מלוה הכתובה בתורה משום דבלי התורה לא הוי ידעינן זה ורק מי שלוה צריך לשלם זה הוי ידעינן בלי חידוש התורה, וע"כ צ"ל דנזיקין לא ידעתי לחדש חיוב, אבל לא שהי' סברא מיוחדת לפטור, לכן זה לא נקרא חידוש לומר שלא נוכל ללמוד ממנו, רק קנס זה חידוש יותר, ומ"מ גם קנס אחרי דחידשה תורה זה מובן ששייך לקנוס עבור מעשה כזה, אבל בבעלים גם אחרי שכתבה תורה אין לי שום סברא למה יהא פטור אם שאל בבעלים, וע"ז יש לומר אין לך בו אלא חידושו.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א