אילת השחר/בבא מציעא/צא/א

אילת השחר בבא מציעא צא א

דף צ"א ע"א

לוקה ומשלם. צ"ע כיון דדין איסור לא תחסום הוא איסור גם על בעל הבהמה ואינו כלל חיוב ממון, למה יצטרך לשלם, הא מצד חיוב מזונות אינו מחויב יותר ממלא אגרוף כמו שהוכיח בשטמ"ק כאן בשם הריטב"א, וא"כ מה שהי' איסור עליו לחסמה דאינו מדין זכות ממון למה זה יחייב אותו, והא אם לא יתן לה מזונות יתירים יעבור איזה איסור צדדי, וכי בשביל זה יצטרך לשלם המזונות יתירים, ובריטב"א מבואר דכיון דאסור לחסמה הו"ל כהתנה דמתחייב לתת לה המזונות היתירים.

אבל יש לעיין לפי מה שהק' בשטמ"ק בשם הראב"ד על אלו דמפרשי דלכן חייב ליתן האתנן היכא דקלבד"מ משום דחייב עצמו לתת לה האתנן, והקשה דזה לא שייך הכא דחסמה דלא אתני בהדי' ולא מידי, ולדבריו למה באמת מחויב עפ"י דין לשלם ד' קבין לפרה. ומה דקאמר ר' פפא משעת משיכה איתחייב במזונותיה, לדברי הריטב"א צ"ל דאע"ג דלבהמה סגי באכילת כמלא אגרוף, מ"מ כשאוכלת ד' קבין ליום היא משביחה בשיווי לכל הפחות בדמי הד' קבין, דאל"ה הא אפילו אם התנה לתת לה למה יהי' חייב כיון דלא נשתבח בהמתו עי"ז בשוויה ולמה יצטרך לשלם אליו, דהא מה לי אם יתנה לזרוק לים כספו ומה לי אם יתנה ליתן לבהמתו כיון שעי"ז אין לבעל הבהמה ריוח, וע"כ דלכל הפחות ריוח כדי הד' קבין יש לבעל הבהמה מזה. אלא דצ"ע אטו חיטים ששוין יותר משביחין את השור טפי משעורין או ענבים, וא"כ הי' לו לחלק, וכן ברמב"ם ושו"ע לא נזכר שום חילוק וצע"ק.

ועי' ברשב"א בשטמ"ק לקמן סוף דף צ"ב ע"ב דמבואר דאפי' בשור יש לו זכות שמכח זה זוכה הבעלים, ומשמע מדבריו דאם הפועל משלו הוא אוכל הוי פשיטא לי' דשייך לחייב על החסימה ממון משום דמגיע ממון להשור וזה שייך לבעליו, אלא דמסיק דאפי' אם משמים אוכל מ"מ שייך לחייב לשלם לבעליו עבור החסימה, ויש לעיין למה לא הוי כשבת דבהמתו, דהיינו שלולא שחסמה הי' מרויח ע"י שהיתה אוכלת ולא נתן לו להרויח, ולא דמי לכל זכות ממון דהא כשעבר הזמן ולא אכלה אינה אוכלת כבר, ואפילו למ"ד משלו הוא אוכל דיש זכות ממון, הא מ"מ אינו אלא כשהיא דשה וכשעבר הזמן ולא אכלה אין לו כלום, ואין זה ככל זכות ממון דהוי ממש שלו, דכאן הי' יכול להרויח ע"י שהי' לה אפשרות לאכול והיתה מתפטמת עי"ז ולמה לא הוי כמשבית בהמתו מלהרויח דפטור, אלא דכבר נתבאר במקו"א דהיכא דעי"ז דמבריח כיסו של חבירו הוא מרויח הוא חייב לשלם, וכ"כ הט"ז סי' רצ"ב סעיף ז'.

תוד"ה הא מני ר"מ. ולהכי לא מתוקמא אלא במיתה ומלקות. יש לעיין למה לא יקבל ב' העונשין, דהא מיתה ומלקות ע"כ אין הכונה באם העידו על א' שחייב מיתה דבא למעט שלא ימיתוהו וגם יענשוהו מלקות, דהא בכה"ג תיפו"ל דהו"ל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד, כמבואר בב"ק (דף ע"ד ע"ב), ולא צריך לפוטרו ממלקות מכדי רשעתו, וע"כ דהעידו שתי עדויות שונות, א"כ הא עדות דמיתה לא העידו ביחד עם עדות דמלקות ובכה"ג למה לא יקבל גם עונש מלקות, והאפשרות היחידה שהי' שייך על מה שהעידו כאחד עונש מיתה ומלקות הוא אם העידו להזים עדי הבעל במוצש"ר דנמצא דרצו להרוג העדים שהעידו שזינתה ולחייב את הבעל מלקות וממון במוצש"ר, ואז אמרינן דאם הוזמו הזוממין נהרגין ואינם לוקין.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א