אילת השחר/בבא מציעא/פח/ב

אילת השחר בבא מציעא פח ב

דף פ"ח ע"ב

מה נפשך אם חסמת פטור אף פועל אם חסמת פטור. בעצם הפסוק כאן לא מיירי מאיסור חסימה אלא מהא דיש לפועל לאכול, אבל כיון דאי אפשר למעט שלא יאכל דהא כתוב מפורש שיאכל, ע"כ בא למעט לגבי איסור חסימה שזה כתוצאה מהא דיש לתת לו לאכול.

והנה רש"י פירש דממעט אם קצץ דמים שלא לאכול או אם ימנעהו בחזקה, והנה בלי המיעוט משמע דהי' עובר על שקצץ דמים, והנה אם יכניס פרה חסומה באופן שכבר ודאי דכשתדוש לא תוכל לאכול, מ"מ פשוט דהאיסור יעבור רק בשעת הדישה שאז היא נמנעת לאכול, וא"כ בפועל צ"ל דס"ד דיעבור איסור חסימה כשקצץ דמים בשעה שעובד ואינו אוכל מחמת תנאו, [וע"ע משנ"ת להלן בדברי רש"י ד"ה אם חסמת].

תאמר באדם שאי אתה מצווה על חסימתו. אין לומר דאין איסור כלל, דהא בזה שהתורה אמרה ואכלת ענבים מבואר דהבעה"ב צריך להניח לו לאכול, וכן הוא ברמב"ם פי"ב הל' א' משכירות להדיא דיש מצוה על הבעה"ב להניח להם לאכול אלא דאין איסור לאו, והכי אמרינן לקמן דף פ"ט רשאי בעה"ב להשקות יין לפועלים כדי שלא יאכלו ענבים הרבה, מבואר דלעכב הפועלים ממש מלאכול אסור, אלא דאין איסור לאו. והעירוני דכ"כ בספר החינוך מצוה תקע"ו להדיא שבעה"ב שמנע בטל עשה זו.

ויהא שור מצווה להחיותו מק"ו. צ"ע דהא מותר להרוג בהמה היכא דאין משום בל תשחית ומה שייך חיוב להחיותו. והרא"ש בשטמ"ק הקשה כעין זה דהא מותר לשחוט בהמה משא"כ אדם, ותירץ דהנידון בבכור שנתערב בשור הנסקל דאסור לשוחטו ולא יועיל ירעה עד שיסתאב דאין פדייה לבכור, והיינו דאסור לשוחטו דשמא הוא שור הנסקל דחייב לסוקלו, ואין לסקלו דשמא הוא הבכור, דגם כשיש בו מום אסור להורגו רק לשוחטו לאכילה, וצ"ע דהא אליבא דאמת מותר להורגו או לשוחטו אלא מחמת ספק לא יוכלו להורגו או לשחטו, אבל אם יבורר מה הוא יוכלו לשוחטו או לסוקלו איך ס"ד דיהא עליו מצוה להחיותו.

ואולי כונתו דכיון דיש ספק נמצא דאם ישחטנו או יסקלנו יעבור איסור ודאי, היינו אפי' כלפי שמיא גליא דהוא בכור ומותר לשוחטו, מ"מ כיון דמחמת ספק יהא אסור לאוכלו נמצא דשוחטו באופן דאסור ליהנות ממנו וזה עבירה ודאית, וכמו שכתב בספר החינוך מצוה קפ"ו דבשחוטי חוץ יעבור איסור מחמת דהורג בהמה שלא לצורך, ולכן הי' ס"ד דיהא מחויב להחיותו, ומ"מ צ"ע.

יש לעיין לפי"מ שנוקט המנחת חינוך מצוה פ' דהיכא דאין חיוב מצד מצות פריקה אלא משום צער בע"ח מותר לו להמנע מלפרוק אא"כ יתנו לו שכר, משום דכמו דהותר צער בע"ח משום תשמיש האדם ה"נ מותר לצער ולא לפרוק כדי שעי"ז ירויח כסף זה שרוצה לעזור, א"כ דג"ז מקרי תשמיש האדם שהותר לצער בע"ח, קשה דאיך ס"ד שיהי' מצוה להחיותו, הא כיון דהותר הכל לעשות עם בע"ח לצורך האדם וא"כ הא יש צורך שלא יפסידו כסף אלא שישאר להבעלים. ועי' מש"כ לעיל דף ל"ב ע"ב.

רש"י ד"ה אם חסמת. קצצת דמים שלא לאכול או בחזקה. יש לעיין בשלמא אם ע"י הקציצה אין לו אפשרות לחזור ואינו יכול כבר לאכול בשום אופן, נמצא דכעת הוא מחוסם אע"פ שסיבת זה הוא קציצת דמים, אבל אם יכול לחזור אלא דאינו רוצה לאכול משום דרוצה להרויח מה שקצץ לו, איך ס"ד דיעבור בזה בלא תחסום, דהא מה שאינו אוכל הוא מפני שרוצה מעצמו להמנע מלאכול מחמת דרוצה אז ריוח ממון, ולמה ס"ד דעובר בלא תחסום. ובמאירי לקמן דף צ"ג מבואר דהא דקוצץ אדם ע"י בנו ובתו וכו' הוא מחמת דמתנה עמש"כ בתורה בדבר שבממון תנאו קיים, משמע דכבר חל התנאי ואסור לאכול כבר לכן ס"ד דיהי' כחסימה.

ועדיין צ"ע דהא פועל יכול לחזור ומה דאינו חוזר משום דאינו כדאי לו, א"כ מה שאינו אוכל הוא משום דהוא בעצמו רוצה לחסום עצמו ולמה ס"ד דיעבור בזה בלא תחסום.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א